תביעת זכויות יוצרים שהגיש פעיל הימין שי גליק טפחה על פניו: בית-המשפט דחה אותה תוך שהוא מטיל עליו הוצאות כבדות. השופט קבע כי הגרסה שמסר גליק אינה אמינה ומיסגר את התביעה כולה כניסיון להטיל אימה באמצעות דרישת פיצוי מופרך.
גליק לא הצליח להוכיח שהוא בעל הזכויות החומריות בתצלום בגינו הוגשה התביעה; לא הוכיח שהשימוש בתצלום לא היה הוגן גם אם הזכויות היו שייכות לו; ולא הוכיח שהופרו זכויותיו המוסריות (הזכות לקרדיט). בנוסף, קבע השופט כי גליק הציג ראיות מטעות ונתן עדות בעייתית ומתחמקת.
"עסקינן בתביעה לקויה לכל אורכה ומופרזת ביותר בסכומה", קבע השופט דניאל מרדכי דמביץ מבית משפט השלום בירושלים, "תביעה אשר מקומה היה להתברר לכל היותר בבית משפט לתביעות קטנות, בסכום נמוך ובהיקף זמן ומשאבים המתאימים לה, הוצגה בפני בית המשפט כתביעה נכבדה שאף אין מקום לבררה בדיון מהיר - לשווא".
גליק, שתבע מאה אלף שקל מפעילת השמאל קטי בר, ישלם לה 27,400 שקל. את גליק ייצג עו"ד מיכאל ליטווק, את בר ייצגה עו"ד כרמל פומרנץ.
זכויות ברוח יהודית
תחילתו של עניין ביוני 2022, עת פירסמה בר מאמר באתר "אימהות נגד אלימות", תחת הכותרת "צנזור נמרץ, מלשן נלהב, טרול היפראקטיבי - שי (שמאי) גליק. כרוניקה של טמטום ופחד ידועים מראש". למאמר נלוותה אינפוגרפיקה שהראתה בחציה האחד ציטוט מכתבה על גליק ב"הארץ" ובחציה השני צילום עצמי ("סלפי") של גליק.
הצילום נלקח מדף הפייסבוק של עמותת "בצלמו - ארגון זכויות אדם ברוח יהודית" בניהולו של גליק, ובמקור נראים בו גליק לצידו של חבר הכנסת עופר כסיף מחד"ש (לצד הצילום נכתב, בין היתר, "נמשיך ונרדוף את כסיף ואת היועמ"שית", והוא חלק מסדרת צילומי "סלפי" של גליק עם חברי-כנסת, אותם פירסם לצד טקסטים מאיימים). בר השתמשה רק בחלקו של הצילום בו נראה גליק. בהמשך הדף ניתן קרדיט לצילום בלשון זו: "צילום: דיוקן אישי / סלפי שי גליק מתוך פרופיל FB".
שישה ימים לאחר הפרסום שלח גליק מכתב התראה לפני תביעה בטענה להפרת זכויות יוצרים ודרש פיצוי של 50 אלף שקל. בר הסירה את הצילום והחליפה אותו בצילום אחר של גליק, אולם הוא לא הסתפק בכך והגיש תביעה נגד בר בדרישה לפיצוי בסך 100 אלף שקל.
שי גליק בצילום נשוא המחלוקת (צילום מסך מדף הפייסבוק של עמותת "בצלמו")
בכתב התביעה טען גליק כי בר הפרה את זכויותיו החומריות בצילום, אולם בפסק הדין נקבע כי גליק כלל לא הוכיח שהזכויות על הצילום אכן שייכות לו. זאת משום שהצילום התפרסם בדף הפייסבוק של עמותה שהוא אחד מעובדיה, וממילא הזכות החומרית שייכת לעמותה ולא לו.
עוד טען גליק כי בר הפרה את זכויותיו המוסריות (השייכות לו גם אם הזכויות החומריות אינן שלו) מאחר שהעניקה קרדיט לצלמת אחרת. פסק הדין מפרק טענה נפתלת זו ומקבל את ההסבר של בר: על גבי הצילום אמנם הופיע קרדיט לצלמת אחרת, אולם כלל לא ניתן היה לראותו ללא מאמץ מיוחד, משום שהוצג באותיות זעירות, לבנות על-פני רקע לבן. הוא נותר בטעות משום שבר השתמשה בתבנית אינפוגרפיקה קודמת והוסר מיד ברגע שהתקבל מכתב ההתראה.
בנוסף, ביהמ"ש דחה את טענתו של גליק כי בר לא העניקה לו קרדיט ודחה גם את טענתו כי היא משקרת כשהיא מצהירה שניתן לו קרדיט. בעוד בר הציגה צילום מסך מארכיון האתר המוכיח כי מתחת לצילום אכן ניתן קרדיט לגליק, גליק סיפק ראיות שביהמ"ש קבע כי הן חסרות ומטעות.
גליק גם הרהיב לקבוע כי הסלפי שצילם הוא "דבר מיוחד במינו" ו"יצירה משמעותית" ולכן הפגיעה בו קשה במיוחד. "לתובע אין שם כאומן או כיוצר", מציין השופט, וגליק אף לא סיפק כל הוכחה אחרת.
בר טענה להגנתה, בין היתר כי "התביעה הוגשה מטעמים זרים כאמצעי להשתקה של יריבה פוליטית. התובע נכשל סדרתית בתביעות שהגיש נגד אנשי שמאל". השופט מציין גם כי בעוד בר פעלה באופן מיידי עם פנייתו של גליק, גליק עצמו השתהה במשך שישה ימים לפני ששיגר את מכתב ההתראה, זאת למרות שלטענתו הפרסום גרם לו נזק גדול וחמור.
לטענות ועובדות אלה מתייחס השופט בהמשך פסק הדין, כשהוא דן בשאלת סכום הפיצוי הגדול שדרש גליק וקובע כי אכן מדובר בתביעה בעלת מאפיינים של השתקה.
דרישה לפיצוי אינה קזינו
סכום התביעה, מאה אלף שקל, הינו מופרך, קובע השופט דמביץ. מדובר בסכום המקסימום לתביעה ללא הוכחת נזק, הוא מזכיר, ולא סכום המינימום או אפילו סכום שהוא בגדר המלצה לשופט. פיצוי בגין הפרת זכויות יוצרים אינו בגדר פרס לתובע או עונש לנתבע, הוא נקבע על פי "הנזק הממשי שנגרם לתובע והרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט".
גם אם טענותיו של גליק היו מתקבלות, הרי שהפרסום הופץ לכמות קטנה של כמה מאות נמענים, הקרדיט השגוי היה כמעט בלתי נראה ו"ברי כי בפועל לא נגרם לתובע כל נזק - לא לשמו הטוב (כמי שממילא אינו אהוד על קוראי המאמר של הנתבעת) ולא כיוצר/צלם (שהרי לא הוכח קיומם של מוניטין כלשהם לתובע בתחום זה)".
בנוסף, "לנתבעת לא צמח כל רווח מהאירוע". גליק טען ל"ניסיון התעשרות על חשבונו" מאחר שבאתר "אימהות נגד אלימות" ישנו גם דף המגייס תרומות. אלא שהשופט קבע כי "אין להסיק זיקה ממשית בין העובדה שבאתר יש הפניה לתרומה לארגון לבין הימצאותו של צילום כזה או אחר בתוך אחד ממאמרי הדעה שבו".
לכן, ממשיך השופט, אם התביעה היתה מתקבלת גליק היה זכאי לכל היותר לפיצוי של כמה אלפי שקלים בודדים ("בתחום הנמוך"), המצדיק לכל היותר דיון בבית דין לתביעות קטנות. מאחר שגליק בחר לנהל הליך מלא בסכום מרבי, הרי שגם אם היה זוכה לפיצוי - הוא היה נמוך מהעלות של ניהול המשפט. הדבר מוכיח כי מטרתו היתה "להטיל אימה" ולא לקבל פיצוי על נזק אמיתי.
"האמת הפשוטה [...] שונה מטענתו של התובע בפני בית המשפט"
בנוסף לתוצאה עצמה של פסק הדין, הוא גם כולל מספר אמירות קשות על אמינותו של גליק. השופט מביע ספק, שוב ושוב, באמיתות הצהרותיו בשבועה של התובע ומצביע על כך שהוא בוחר להתבטא באופן עמום ונפתל.
טענתו של גליק כי לא ניתן לו קרדיט, וכי הנתבעת משקרת כשהיא טוענת אחרת, נדחתה על-ידי ביהמ"ש תוך כדי קביעה כי גליק ניסה להוכיח זאת באמצעות צילומי מסך קטועים וחסרים. "הראיה שהציג התובע בפני בית המשפט היא חלקית ולא משקפת את מכלול המציאות הרלבנטית גם ברגע שבו בוצע תיעוד המציאות על ידי התובע או מטעמו", קובע השופט ואף חוזר על כך פעם נוספת בנוגע לצילום מסך נוסף שסיפק גליק.
לפי פסק-הדין, גליק הפגין גישה גמישה לאמת אפילו בנוגע לשאלה העובדתית הפשוטה של מקור הצילום: דף הפייסבוק של עמותת "בצלמו", שם הוא מתנוסס גם כעת. "האמת הפשוטה באשר לדף הפייסבוק שבו פורסם הצילום - שונה מטענתו של התובע בפני בית המשפט", מתאר השופט ביובש, "לא למותר לציין כי בחירת התובע שלא לצרף במסגרת ראיותיו תדפיס פשוט של דף הפייסבוק שבו הופיע הצילום עולה כדי הסתרה של פרט רלבנטי".
לפי פסק-הדין, גליק לא סיפק גרסה ישרה גם בנוגע לפרטים אחרים: "בסעיף 1 לכתב התביעה הוגדר התובע כמנכ"ל העמותה. בחקירתו הנגדית אישר התובע כי הוא מנכ"ל העמותה ולמעשה סירב להסביר ממתי עבר ממעמד של סמנכ"ל העמותה לתפקיד מנהלה הכללי. על כל פנים, התובע אישר כי הוא עובד העמותה והיה כזה גם בזמן ביצוע הצילום; אולם הותיר בעמימות את השאלה אם הוא היה מקבל השכר הגבוה בעמותה אם לאו".
בנוסף, כדי להוכיח שצילום הסלפי הוא "יצירת אמנות", טען גליק כי כיוונן את ההגדרות במכשיר הסמארטפון לפני שצילם את עצמו. אולם מעל דוכן העדים לא הצליח להדגים כיצד עושים זאת בפועל.
"התובע ניסה לטעון בחקירתו הנגדית כי לצורך יצירת הצילום הוא כיוון את בהירות הצבעים של הצילום (בהירות אשר מלכתחילה נקבעת באופן אוטומטי על ידי המכשיר שבאמצעותו מבוצע הצילום), אולם סירב להדגים כיצד טענתו אפשרית ומבוצעת במכשיר הטלפון שלו, ולא שינה מעמדתו גם כאשר בית המשפט הבהיר לו כי מדובר באי שיתוף פעולה עם החקירה. יש באמור כדי למזער עוד יותר את סגולות האומנותיות/יצירתיות אשר מבוקש לייחס לצילום מושא דיוננו, כמו גם לסגולותיו של התובע כיוצר או אומן".
השופט מציין סתירה נוספת בעדותו של גליק: "בדיון ההוכחות השיב התובע לתהיית בית המשפט מדוע לא שלח הודעת דוא"ל לנתבעת מיידית עם היוודע דבר ההפרה הנטענת של זכותו, באומרו: 'אין לי מושג מה המייל שלה, אין לי מושג כל כך מי זו הנתבעת באופן אישי. אני רואה הפרה, יש לי עורך דין שעובד עם העמותה, זה התפקיד שלו ובשביל זה משלמים לו כסף'. דא עקא, אל מול חוסר הידיעה הנטען של התובע, כאשר נשאל בשאלון מטעם הנתבעת כיצד הגיעה לידיו או לידי בא כוחו כתובת הדוא"ל של הנתבעת (כתובת שהיא בעצם שם משפחה ולאחריו שם פרטי, בתוך שירות Gmail); השיב בפשטות: 'מופיע במרשתת'".
"אין במתואר כדי להגביר את מהימנותו של התובע", מסכם השופט.
ביקורת חזותית ולא מילולית
פסק הדין גם כולל קביעות משפטיות מעניינות. כך למשל השופט דמביץ קובע כי הקרדיט לא חייב להינתן בצמוד לצילום ויכול להיות גם בהמשך הדף, וכי זכות מוסרית לא בהכרח נפגעת כתוצאה מפרסום חלקי של הצילום.
גליק טען כי בחירתה של בר לפרסם רק חלק מהצילום, ללא דמותו של ח"כ כסיף, פוגעת בזכותו המוסרית. השופט דוחה זאת מאחר שלצילום, כאמור, אין שום ערך אמנותי. הוא מסיק זאת דווקא מתוך פסק הדין שקבע כי חיתוך של תמונה יכול להיחשב כפגיעה בזכות המוסרית של הצלם.
המדובר בתביעה של הצלם חתן פרס ישראל דוד רובינגר נגד אתר "וואלה". באתר השתמשו בחלק מתוך התמונה המפורסמת של הצנחנים בכותל לצורך קמפיין פרסומי. "דווקא מן הפסיקה דלעיל, על ייחודיותה ויחידאיותה - כאשר דובר בצלם עילי, בצילום נצחי ובהסטתו למטרת פרסום מסחרי - יש להסיק כי נטילה הוגנת של חלק צילום העומד בפני עצמו אינה בהכרח בגדר פגם או סילוף של הצילום המקורי", קובע השופט דמביץ.
קביעה מעניינת אחרת, משכנעת הרבה פחות, היא בקשר לגדריו של "שימוש הוגן" בצילום על-ידי מי שאינו בעל הזכויות. בר טענה כי מדובר בשימוש הוגן בצילום מאחר שהוא נועד לצרכי ביקורת. המובן הפשוט של שימוש הוגן בצילום לצרכי ביקורת הוא כאשר הביקורת היא על הצילום עצמו, ולא על מי שנראה בצילום, אולם השופט קובע כי ניתן להבין הגנה זו באופן רחב יותר.
"בעדותה הבהירה הנתבעת כי חלק הצילום שפרסמה מביע, לשיטתה, באופן חזותי ולא מילולי תכונות אופי שליליות שונות שהיא מייחסת לתובע - בזיקה לעמדותיו ופעילותו הפוליטיות. כפי שלמדנו לעיל, תכלית של ביקורת פוליטית על היוצר היא בגדר ביקורת האמורה בסעיף 19(א) לחוק - והיא מותרת, ככל שהיא 'שימוש הוגן'".
ת"א 17639-07-22