בסוף אוקטובר הודיע איש העסקים אליעזר פישמן כי הוא ושותפו חיים בר-און רכשו את חלקו של זאב מוזס בקבוצת "ידיעות אחרונות". המניות הפוטנציאליות שאמורות לעבור לפישמן הן 24 אחוזים ממניות ההון, אלא שלקבוצת המיעוט ב"ידיעות אחרונות" (עודד מוזס, תמי מוזס, דב יודקובסקי) ניתנה, על-פי התקנון, זכות הסירוב על 12.5 אחוזים. בזמן כתיבת הכתבה עדיין לא ברור אם קבוצת המיעוט מימשה את הזכות.

מחיר העסקה מבטא, למעשה, שווי חברה של 625 מיליון דולר, הכוללת בתוכה את רשת העיתונים, עסקי בתי-דפוס, נדל"ן, שותפות בזכיינית הערוץ השני "רשת", וכן שלושים אחוזים ממניות "ערוצי זהב", שהיא אחת מזכייניות הטלוויזיה בכבלים, המונה כיום כ-330 אלף מנויים.

גם פישמן ובר-און לא הגיעו כשידיהם ריקות מהון התקשורת הישראלי. יחד הם מחזיקים ב-69 אחוזים ממניות העיתון הכלכלי המצליח "גלובס", ובנוסף הם שותפים בשיעור של כ-33 אחוז בחברות הכבלים "גוונים" וט.ל.מ. לאחרונה פורסם כי פישמן רכש גם את מניותיה של חברת הכבלים "עידן".

המהלך העסקי הזה הוביל את מפת התקשורת הישראלית צעד משמעותי נוסף בתהליך של שליטה ריכוזית ובעלות צולבת חסרת תקדים. מלבד הריבוי העצום של ענפי התקשורת שבהם שולטת משפחת מוזס - "ידיעות אחרונות", רשת מקומוני ידיעות-תקשורת, "לאשה", "פנאי פלוס", אחוזים בכבלים, אחוזים ב"רשת" (ערוץ 2), חברות דירקטוריון בחברת החדשות (ערוץ 2) ועוד, היא גם מתחברת עכשיו לבעלים של עיתון כלכלי רווחי ומצליח, שמחזיקים אף הם בנתח נכבד של תקשורת אלקטרונית וכתובה.

כך הפך פישמן, שהיה עד היום איש הנדל"ן החזק במדינה ומענקי הקימעונאות, גם לאחד מאנשי התקשורת החזקים במדינה, והיד עוד נטויה, כיוון שחוקים מגבילים בעיתונות האלקטרונית קיימים אך ורק על בעלי השליטה בזכייני הערוץ השני ולא על הכבלים. וודאי וודאי אינם קיימים בשטח העיתונות הכתובה.

הבעיה רק גדלה כשמתבוננים (בקנאה) ברשימת נכסיו של פישמן: תנופורט, אליאנס, מבני תעשייה, דורבן, אופיס-טקסטיל, מאפיית אילת ומרגלית, "גלובס", "גוונים", ט.ל.מ, היפר-טוי, מגה-ספורט, הנדימן, ספורט-מארט, אי-די-דיזיין, מילוטל, כימופלסט וכו'.

עיסקת פישמן--מוזס מרכזת פעם נוספת את תשומת הלב בשלוש תופעות בעייתיות במפת התקשורת הצפופה של ישראל: ריכוזיות, בעלות צולבת והעדר שקיפות.

ב"ידיעות אחרונות" חוששים

עיתונאים מ"ידיעות אחרונות" חוששים אמנם מן התהליך, אך מעודדים מאופיים של הרוכשים החדשים. עיתונאי כלכלי בכיר בעיתון זה, שהעדיף לא להזדהות בשמו, אומר: "מבחינת העיתונאים, זה לא טוב. לפישמן יש עסקים מסועפים. זה בעיני דומה לנמרודי. מצד שני, הוא לא נמרודי. ייתכן שבעתיד עלולה להיות בעיה, אך בינתיים אין שום שינוי, כתב מביא סיפור טוב, הוא ייכנס. אני מודאג", הוא ממשיך, "דווקא מהפחד שיהיה לכתבים להביא דברי הלל ושבח לחברות שברשות פישמן".

ב"גלובס" לא מוטרדים

בעיה כזו לא הטרידה, למשל, את מערכת "גלובס", שפרסמה באפריל 95' ידיעה תחת הכותרת הבאה: "אליאנס: תעשייה צומחת ורווחית". בפתיח הידיעה היה כתוב: "יצרנית הצמיגים אליאנס היא מקרה נדיר בבורסה שלנו... בתום שנתיים שבהן מופעלת החברה תחת בעל-בית חדש, אליעזר פישמן, שרכש אותה מידי מפרק, נראה שהצמיגים של אליאנס נמצאים על הפסים הנכונים". גם המוספים הכלכליים של העיתונים האחרים לא התעלמו מן ההצלחות של "אליאנס", אך הם ציינו אותן בסגנון יבש ותמציתי (שאופייני בדרך-כלל גם ל"גלובס") ובפחות חנופה.

אך דוגמה כזאת, שיש עוד כמותה, איננה מעידה על התערבות פעילה של בר-און ופישמן בניסוח הכתבה ובהחלטה על פרסומה. אולי היא מעידה על רצונם של כתב ועורך למצוא חן בעיני הבעלים. "גלובס" היה זה שהנהיג את הכלל לציין בסוף כתבה על חברה בבעלותו של פישמן שהוא הבעלים. נמרודי הלך בעקבותיו ב"מעריב".

"בכל אופן", אומר העיתונאי הכלכלי מ"ידיעות אחרונות", "הייתי כמובן מעדיף שיהיו פחות בעלים לעיתון, כי אז היתה קטנה כמות האינטרסים. עדיף היה שהמו"לים יהיו רק מו"לים, אבל אלו רק היפותזות".
הוא מפנה אותי ל"גלובס": "שם לא תראה כתבות יחצ"נות לגרינברג (רשת מרכולים גדולה בבעלותו של פישמן; ב"ק), כן תראה כתבות יחצ"נות לנטלי (בבעלותו של נמרודי) במעריב".

כתב אחר מטיל ספק: "פישמן טוען שהוא לא מתערב, אבל אי-אפשר להוכיח את זה". ההתערבות האמיתית, הוא אומר, היא לעתים קרובות במה שלא מתפרסם בעיתון, ולא במה שנכתב. הקורא איננו יכול, משום כך, לאתר ולזהות את נקודות ההתערבות של הבעלים, אם ישנן כאלה.

ואכן לא כל הכתבים ב"ידיעות אחרונות" אופטימים בהקשר זה. בכתבת פרופיל על פישמן שפורסמה לאחרונה במוסף "הארץ", הוא התרעם שבאחת הידיעות ב"ידיעות אחרונות", שעליה היה חתום הכתב אודי נחשון, המעיטו בהפסדיו במפולת האחרונה בבורסה.
המעיטו בהפסדיו, קרי המעיטו בהונו: "הם לא יודעים שהפסדתי יותר. ב'ידיעות אחרונות', בעיתון שלי, כתבו את השטות הזאת". אומר אחד הכתבים: "הוא הטמיע את העובדה שזה העיתון שלו והוא יכול לבוא בטענות". בעתיד, חושש הכתב, אולי יפנו לפישמן כדי לעשות את החישוב טוב יותר.

ב"מעריב" רואים את הצד החיובי

ויש גם מי שרואה את הצד החיובי של עסקת הרכישה ב"ידיעות אחרונות". כתב כלכלי בכיר, דווקא איש "מעריב": "פישמן ובר-און עשו את המהלך מסיבות כלכליות. הם חושבים שניתן לבצע עוד מהלכים עסקיים. למשל הנפקת העיתון לבורסה". והנפקת העיתון לבורסה פירושה שקיפותה של אימפריית "ידיעות אחרונות" לעיני הציבור.

חשיפת האימפריה

חשיפת האימפריה תהיה שינוי דרמטי במצב: נכון להיום, רווחיו, הפסדיו וחלק מן האינטרסים הכלכליים של קונצרן "ידיעות אחרונות" חסויים לחלוטין. עד כדי כך, שכתבים כלכליים בעיתון מספרים את הסיפור הבא: לפני כמה שנים פרסמה חברה שעוסקת בסקרים כלכליים דו"ח דירוג של חברות פרטיות לפי גודלן. העיתון פרסם את ממצאי המחקר של החברה, אלא שהוא עשה זאת בהשמטת האינפורמציה על "ידיעות אחרונות".

המאמץ שלא לחשוף, גם לא לקוראים, את הפן הכלכלי של עסקי "ידיעות אחרונות" בא לידי ביטוי לעתים קרובות. כך, למשל, התעלם "ידיעות אחרונות" מן המכרז, שבו השתתף הקונצרן, על רכישת חברה לשלטי חוצות. עסקת רכישת המניות על-ידי פישמן סוקרה בעיתון בהודעה קצרה וללא פירוט.

היו מי שניסו למנוע את העסקה. האופוזיציה הפנימית בין בעלי "ידיעות אחרונות", עודד מוזס ותמי מוזס-בורוביץ, אמרו בבית-המשפט העליון, כי העסקה שבה נמכרו המניות בטלה וחסרת תוקף. לדבריהם, לפי תקנון "ידיעות אחרונות", מי שרוצה למכור את מניותיו חייב להציען תחילה לבעלי המניות האחרים. הם עשו זאת מטעם ברור. כבעלי המיעוט במניות העיתון, הם הבינו שמהלך כזה יגביר את השליטה של ארנון מוזס בעיתון. בראיון שהעניק פישמן למוסף "הארץ" הוא אכן דיבר בשבח התיאום שהיה לו עם ארנון מוזס, שנתן את ברכתו לרכישה. מומחים כלכליים מסבירים שבעלי המיעוט גם הבינו שהמחיר הגבוה שקיבל זאב מוזס לא יחזור שנית, במידה והם יתעניינו במכירת מניותיהם. ואכן, לאחרונה פורסם ב"מעריב" שאיש העסקים האמריקאי רון לאודר מתעניין אף הוא ברכישת מניות מבעלי המיעוט הנותרים, אלא שהידיעות הללו טרם זכו לביסוס של ממש.

השליטה באימפריה

אך לא רק מקופחי מוזס זעקו, גם עיתונאים וצרכני תקשורת. בעוד המוזסים מתקוטטים מבית על השליטה באימפריה, פנתה אריאלה רבדל, מנכ"ל המועצה לצרכנות, לדוד תדמור, הממונה על ההגבלים העסקיים. היא ביקשה ממנו שיבדוק, אם עסקת פישמן-מוזס עוברת על הגבל עסקי. בפנייתה לתדמור היא טענה כי הרכישה עלולה לפגוע בצרכנים.
"בעידן של תחרות חופשית", כתבה רבדל, "חופש המידע התקשורתי הוא אחד מהכלים המרכזיים העומדים לרשות הצרכנים, כדי לשקול את צעדיהם בתחומי הצרכנות השונים".

הממונה על ההגבלים אכזב את רבדל. היא מספרת: "הממונה טען כי הוא לא יכול לפעול. חבל. עכשיו יהיה מצב שבעלי העסקים לא רק שיממנו את המודעות, אלא גם יכתיבו טוטלית לציבור מה הוא יקרא, איזה בגד ילבש, מה יאכל, איך יסתרק, מה יהיה עובי גופו, מה יאהב ומה יחשוב".

ממשרד הממונה על ההגבלים העסקיים אומרים שבקשתה של רבדל היתה בלתי מבוססת. רכישה של 12.5 אחוזים אינה בגדר מיזוג חברות. אך גם אם העסקה היתה ממומשת לכדי עשרים וחמישה אחוזים, ספק אם היו מתערבים. עוד טוענים שם, שהמחוקק לא אִפשר חופש פעולה כה מרחיק לכת לממונה על ההגבלים העסקיים. למרות החשיבות הרבה שהם מייחסים לטענתם לסוגיית התקשורת כסוגיה מיוחדת במינה, הם אומרים: "אנחנו מופקדים על הפיקוח על התחרות ולא על מגבלות הדמוקרטיה". ביותר מרמז טוענים שם, כי המחוקק לא הקדיש תשומת-לב מספיקה לחקיקה בנושא בעלות צולבת וריכוזיות בתקשורת.

ואכן, בהעדר ישועה מהממונה על ההגבלים העסקיים, מפנה רבדל את ביקורתה אל המחוקק. היא איננה מבינה מדוע המחוקק עדיין לא הפריד את עסקי העיתונות משאר העסקים בכל הקשור להגבלים עסקיים. לטענתה, החוקים שעוסקים בבעלות צולבת וריכוזית בעיתונות האלקטרונית והכתובה צריכים להיות נוקשים הרבה יותר.

"גם אם טרם התרחשה הקטסטרופה - היא תבוא", משוכנעת רבדל. היא מקפידה לציין: "אין לי שום דבר נגד פישמן, אבל ברור שיש לו אינטרסים. נניח שהעיתונות היא עסק מפסיד מבחינתו, אתה לא חושב שהוא ישתמש בעסק המפסיד כדי לרומם עסק מרוויח?".

רבדל טוענת שרוב הצרכנים כלל לא ישימו לב לעוול שעושים להם בתחום המידע: "הצרכנים עייפים ולא יבדקו שום דבר. הישראלי הממוצע לא יבדוק כל מלה, הוא סומך על התקשורת. השליטה עוברת לידיים מצומצמות ואנחנו כצרכנים הולכים לאיבוד. באופן פרדוקסלי, בעבר היה יותר פלורליזם בתקשורת מאשר היום".

ריכוז השליטה פוגע בחופש העיתונות

עד היום החל בהקשר זה רק מהלך חקיקתי אחד. המהלך, שטרם הושלם, הובל על-ידי חבר הכנסת בני בגין ועסק אך ורק בבעלות צולבת של זכייני הערוץ השני.

לאחרונה התפרסם דו"ח הוועדה הציבורית לחוקי העיתונות, בראשותו של חיים צדוק. בין השאר נתנה ועדת צדוק את דעתה על ריכוז השליטה, הבעלות הצולבת וסוגיית השקיפות. היא הציעה הצעות לחקיקה: "הממונה על ההגבלים העסקיים, או בית-הדין להגבלים עסקיים, לפי העניין, לא יאשרו בקשה למיזוג, או להסדר כובל של עיתונים רבי תפוצה, אלא אם שוכנעו כי לולא המיזוג, או ההסדר הכובל, קיים חשש ממשי להמשך קיומו של אחד העיתונים, וכי בהתחשב בנסיבות העניין, אישור המיזוג או ההסדר הכובל הנו לטובת הציבור... הוועדה מציעה לשלב את ההמלצות בנושא הגבלת הריכוזיות בחוק ההגבלים העסקיים".

אם חוק כזה היה תקף היום, ייתכן שהיה מונע את רכישת המניות של זאב מוזס. תלוי בפרשנות. דווקא בעניין הכואב של הבעלות הצולבת החליטה הוועדה להימנע מלהמליץ המלצות קונקרטיות, בטענה שהנושא חורג מן המנדט שניתן לה.

עו"ד חיים צדוק שעמד בראש הוועדה: "אנחנו הצבענו על ריכוז השליטה בעיתונים כפגיעה בחופש העיתונות ופגיעה בפלורליזם. אני לא רואה בכניסתה של קבוצת פישמן אירוע מאיים. אם אחת משלוש המשפחות היתה משתלטת על אחד מהעיתונים, וכך היו מצטמצמים בעלי השליטה לשניים, הייתי רואה בזה תופעה מסוכנת, אבל בזה שבמקום זאב מוזס נכנס גורם אחר, אני לא רואה שום בעיה".

אתה לא רואה בעיה בכך שבעלים של שבעים אחוזים מהעיתון "גלובס" משתלטים על רבע ממניות "ידיעות אחרונות"?
אני צריך להודות שחשבתי במושגים של שלושת העיתונים הגדולים.

העדר שקיפות

ואכן, מלכה ורוצלבסקי, היועצת המשפטית של אגודת העיתונאים בתל-אביב, חושבת כי המלצותיה של ועדת צדוק אינן מספקות. בשלב מתקדם של עבודת הוועדה שלחה ורוצלבסקי לצדוק המלצות להצעות חוק. חלקן לא התקבלו. ביניהן: סיוע לעיתונים וכלי תקשורת קטני תפוצה אחרים (כפי שנעשה, למשל, באוסטריה), עצמאות מערכתית באמצעי התקשורת והגבלות מחמירות יותר על ריכוזיות ובעלות צולבת.

ורוצלבסקי הדגימה את דבריה בדוגמאות ממקומות שונים בעולם. בצרפת, למשל, נקבעה שורת מכסות האוסרת השתלטות של אדם או קבוצה על יותר משלושים אחוז מהשוק. "ידיעות אחרונות" שולטים, רק באמצעות העיתון היומי, על כמעט שבעים אחוז מהשוק. בעניין הבעלות הצולבת הזכירה את ארצות-הברית, שם קיים איסור מוחלט על בעלים של עיתון לרכוש בעלות בכלי תקשורת אלקטרונית באותה עיר ולהפך, אך בישראל, טוענת ורוצלבסקי, אין אפילו הגבלה יחסית.

נושא בעייתי נוסף הוא המחסור במידע גלוי על עסקיהם של בעלי העיתונים (העדר שקיפות). ורוצלבסקי המליצה לוועדת צדוק לחייב כל כלי תקשורת ציבורי או פרטי לפרסם אחת לשנה דין-וחשבון על הרכב הונו ועל אחזקותיו בגופים כלכליים אחרים. ההמלצה לחקיקה הזו כבר ממוסדת בתקנון האתיקה של העיתונות, אלא ש"ידיעות אחרונות" ו"הארץ" מתנגדים לסעיף זה בתקנון ולא מקיימים אותו. "מעריב", לעומת זאת, הנמצא בבעלות חברות ציבוריות ("מעריב אחזקות בע"מ", הנשלטת בידי "הכשרת היישוב"), חשוף לציבור מכוח החוק לגבי חברות הנסחרות בבורסה.

אשר לעסקיו של פישמן: "'גלובס' לא מוכן לשתף פעולה עם מועצת העיתונות", אומרת ורוצלבסקי. עסקיו האחרים של פישמן הם במסגרת חברות ציבוריות, ולכן באופן טבעי הן שקופות, האינטרסים שלו חשופים בבורסה. לא כך ב"ידיעות אחרונות".

במצב הקיים, אומרת ורוצלבסקי, הפתרון ההכרחי הוא חתימת אמנה בין העיתונאים למוציאים-לאור: "במדינות רבות נחתמו אמנות בין איגוד העיתונות לבין המוציאים-לאור, שמבטיחות את עצמאותם המערכתית של כלי התקשורת. אם לא יהיו אמנות של עצמאות מערכתית, אף אחד לא יוכל למנוע השפעות. עיתונאי הוא בכל זאת עובד. הוא חושב על המעמד שלו והוא תמיד יהיה נתון ללחצים".

לורוצלבסקי אין דוגמאות לאינטרסים כלכליים של הבעלים שבאו לידי ביטוי בכתיבה העיתונאית ב"ידיעות אחרונות" או ב"גלובס". קל היה לה להדגים מ"מעריב". "אבל זו בדיוק הבעיה", היא אומרת. "ב'מעריב', שהיא חברה בורסאית, אני יודעת מה האינטרסים. על האינטרסים של 'ידיעות אחרונות' אין לי מושג".

עמוס שוקן: עיתונאים הם רק בני-אדם

ד"ר עומרי בן-שחר, כלכלן וחבר בבית-הדין להגבלים עסקיים: "אם עכשיו תיפול ידיעה לא נוחה על פישמן, זה בטח לא יעודד את 'ידיעות אחרונות' לפרסם אותה (בגלל העובדה שפישמן הוא הבעלים; ב"ק). יש כאן מצב של התחברות בין גורמים כלכליים גדולים, זה בוודאי יפגע בתחרותיות. בעבר פישמן היה רוצה להתחרות ב'ידיעות אחרונות', עכשיו לא תהיה לו מוטיבציה כזאת ב'גלובס'; מצד שני, המצב היה יותר גרוע אם 'ידיעות אחרונות' היו קונים את המניות ב'גלובס'".

עמוס שוקן, מו"ל "הארץ" ורשת שוקן, לא עושה את ההבחנה שעושה בן- שחר: "לי נראה שאין הבדל בין העסקה הזאת לבין עסקה שבה 'ידיעות אחרונות' היה רוכש אחוזים ב'גלובס'. יש לזה כל החסרונות של מיזוג בין שתי חברות. שוק התקשורת מאוד מוגבל. אני חושב שההשפעה תהיה שלילית", הוא אומר, אך גם הוא מעודד מהנפשות הפועלות. הוא מכיר את בר-און שנים רבות ובעבר אף ניגש אתו במשותף למכרז על הפעלת הערוץ השני: "האנשים שבהם מדובר הם הכי פחות מסוכנים, או הכי מתאימים לדבר כזה, כדי שלא יהיו הנזקים שנובעים ממיזוג. בהכירי אותם אינני חושב שפישמן יגרום לכך שהתוכן ישתנה כדי להתאים לאינטרסים שלו".

הבעיה, מציין שוקן, איננה בפישמן האיש. "עיתונאים הם רק בני-אדם והם יכולים ליפול בפח. לעצם הנוכחות של הבעלים החדשים תהיה השפעה עקיפה על הכתבים והעורכים. הם יכולים לומר: מה אני צריך לכתוב דווקא על איש העסקים הזה? אפילו אם לא יגידו להם מלה", חושש שוקן.

ג'ודי שלום-ניר-מוזס: ההגינות העיתונאית של פישמן ובר-און ידועה
ג'ודי שלום-ניר-מוזס, מבעלות מניות השליטה ב"ידיעות אחרונות", איננה חוששת, כצפוי, מן המהלך העסקי האחרון. מבחינתה, קונצרן "ידיעות אחרונות" חסין מפני כל השפעה שלילית. היא גאה בכך שבניגוד למשפחת נמרודי, משפחת מוזס היא משפחה שמזוהה שנים ארוכות עם תקשורת ומתמחה בתחום זה בלבד: "אני רואה יתרון בזה שאנשים יגדלו בתוך התקשורת ויתעסקו בתקשורת כמה שיותר, כיוון שהם יודעים בדיוק מה זו עיתונות, לעומת אנשים שבאים מהתחום העסקי ושם חוקי המשחק שונים לחלוטין. לכן אני רואה יתרון בעובדה, שהאנשים שמובילים את 'ידיעות אחרונות' גדלו בתחום".

את לא חוששת שמצב זה עלול להשתנות? לפישמן יש יותר סנטימנטים לעיתונות מאשר למזון?
במקרה של פישמן ובר-און, ההגינות העיתונאית שלהם ידועה והם לא עשו שום דבר, גם כשפורסמו דברים נגד האינטרסים שלהם ב"גלובס". מעבר לזה, משפחות שוקן ומוזס הוכיחו את ההגינות העיתונאית שלהן. ב"ידיעות אחרונות" לא מכניסים שיקולים שאינם עיתונאיים. מעל לכל, בעלי השליטה ב"ידיעות אחרונות" מקווים שהמהלך העסקי האחרון ישים קץ למריבות המשפחתיות שהעיבו על ניהול הקונצרן בשנים האחרונות.

עיתונות: ביזנס ולא סנטימנטים
חוקר התקשורת יחיאל לימור מהחוג לתקשורת באוניברסיטת תל-אביב מסביר את התהליך המשמעותי שעוברת, לדעתו, התקשורת הישראלית בימים אלה: "רכישת מעריב על-ידי משפחת נמרודי סימלה את ראשיתו של השינוי. לא עוד עסקים משפחתיים העוברים מדור לדור, אלא עסקים לכל דבר, שיש להם מחיר שוק ואפשר לקנות ולמכור אותם. פישמן, עוד יותר מנמרודי, מייצג את הדגם של אנשי העסקים שלגביהם עיתונות זה ביזנס ולא סנטימנטים. כשזה כדאי הם קונים עסקי תקשורת, וכשזה כדאי הם מוכרים אותם".

מה זה משנה לעיתונאים?
עד לשנים האחרונות מבחן ההצלחה של אמצעי התקשורת היה בתחום המקצועי. ידיעות בלעדיות, תחקירים, היקף המידע וכתיבה טובה. אנשי עסקים עשויים להוציא את עסקי התקשורת לבורסה, דבר שכבר נעשה על-ידי "מעריב". במצב זה, מבחן ההצלחה איננו רק מקצועי, אלא גם ואולי בעיקר המבחן הכלכלי. כלומר, האם הדו"חות השוטפים לבורסה מספרים סיפור הצלחה, או חושפים כשלונות כלכליים. כתוצאה מכך עלולים העיתונאים למצוא את עצמם בלחצים גוברים מצד הבעלים לספק סחורה גורפת רייטינג, התורמת להגדלת התפוצה וממילא גם להגדלת ההכנסות.

תופעה בעייתית נוספת שמעלה לימור: "ככל שנוצרים תאגידי תקשורת גדולים יותר, ככל שהמשחק הופך להיות תלוי בגודל, הסיכוי של השחקן הקטן הולך ונעלם. הכישלון של 'חדשות' הוכיח שעשרים מיליון דולר לא הספיקו. הכישלון של 'טלגרף' גם הוא נבע בחלקו מבעיות מימון. זה דבר שלא היה קיים בעבר. כשהמחיר כל-כך גבוה, מספר המוכנים להשתתף במשחק הוא קטן. מי שמוכן להיכנס אלה רק הגדולים".

ביחס לגודל העסקים של פישמן, למה הוא היה צריך את זה?
שתי אפשרויות. האחת, שהוא עשה זאת לאחר שהפסיד במכרז על בנק הפועלים, אך באותה מידה היה יכול לקנות את עלית, או דלתא. תפיסה שנייה היא ש"ידיעות אחרונות" הוא מאחז של כוח והשפעה אדירה, בגלל היותו העיתון הנפוץ ביותר. דימוי ההשפעה שלו הוא אדיר. גם מרדוק וגם אחרים בעולם ניצלו את העיתונות כדי לקדם פוליטיקה ועסקים.

גם חוקר התקשורת פרופ' דב שנער מודאג מהתהליך: "זה מספיק גרוע כשיש אינטרסים צולבים, אבל כשנכנסים גם אינטרסים מסחריים נוספים, זה הופך לרע מאוד. צריך להשתדל שההשפעות תהיינה בולטות לציבור".

ברוך קרא הוא בוגר לימודי תקשורת

גיליון 12, דצמבר 1997

למנוע מראית עין

מצערת העובדה שכתב-העת "העין השביעית", המטיף לאתיקה עיתונאית, לא טרח לבקש את תגובת מערכת "גלובס" לכתבה על כניסת אליעזר פישמן ל"ידיעות אחרונות" (גיליון 12, דצמבר 97'), לגבי האופן שבו מסוקרת ב"גלובס" פעילתו העסקית של פישמן.

הכתבה ב"גלובס" על חברת אליאנס באפריל 95', הנזכרת בכתבת "העין השביעית", היתה חלק מן הסיקור השגרתי של חברות בורסאיות בעיתון. העובדה שהיא היתה מקיפה יותר מכתבות דומות בעיתונים אחרים נובעת מן העובדה הפשוטה, שכעיתון כלכלי יכול "גלובס" להקדיש שטח נרחב בהרבה מעמיתיו לסקירות מסוג זה. סקירות בנושאים אלה, בהיקף ובסגנון דומים (אם העניין מצדיק זאת), מתפרסמות ב"גלובס" מדי יום, ואין זה נכון שכתבות אלה מתאפיינות בדרך כלל ב"סגנון יבש ותמציתי". יתרה מכך, ה"חנופה", כביכול, המיוחסת ל"גלובס" באה לידי ביטוי גם בעיתונים אחרים, בתארם את המהפך באליאנס.

ראוי להזכיר כי "גלובס" סיקר בהרחבה דומה את הפסדיה של אליאנס בשנים האחרונות. דוגמאות נוספות: בינואר 1994 דיווח העיתון על פני חצי עמוד על הגשת בקשה לתביעה ייצוגית נגד אליאנס, והמשיך לסקר את גלגוליה של תביעה זו. כן דיווח העיתון על חקירה של הממונה על ההגבלים העסקיים נגד החברה (מרץ 93'), על תביעה של כור סחר נגדה (מרץ 93') ועל תביעת עובד לשעבר נגד החברה (אוגוסט 95').

אילו היה הכותב טורח לבדוק לפני פרסום כתבתו ב"העין השביעית", היה מגלה בקלות רבה, שבמקרים לא מעטים מקדימים עיתונים אחרים את "גלובס" בפרסום ידיעות על עסקיו השונים של אליעזר פישמן. הסיבה לכך היא הקפדתם של "גלובס" ופישמן למנוע כל שמץ של מראית עין, כאילו נעשה שימוש כלשהו ב"גלובס" לקידום עסקיו האחרים.

חגי גולן, תל-אביב
הכותב הוא עורך "גלובס"

גיליון 13, פברואר 1998