ב-1960, 15 שנה לפני שבני ברק עשה את צעדיו הראשונים במסדרונות "ידיעות אחרונות", הוזמנתי (מ"למרחב") להצטרף לעיתון. "ידיעות" היה אז עיתון קטן, מושפל וצהוב, "מעריב" ועורכיו ניהלו אז את המדינה ואת קברניטיה, ואנחנו, קבוצה קטנה של עיתונאים צעירים, חדורי מוטיבציה ואתגר, נרתמנו, בניצוחו של העורך האגדי דב יודקובסקי, להפוך את העיתון למקובל יותר על כל שדרות החברה הישראלית.
על גאונותו של יודקובסקי ועל נוסחת הניצוח שלו כבר נכתב רבות. אבל אנחנו, שיצקנו מים על ידיו, שממנו שאבנו וממנו למדנו, היינו הכנפיים שעליהן המריאו נח מוזס ודודנו דב יודקובסקי אל עבר הפיכת "ידיעות אחרונות" לעיתון הנפוץ ביותר במדינה, ויחסית לגודל האוכלוסייה – לגדול ביותר בעולם.
נח מוזס, 1977 (צילום: דוד אלדן, לע"מ)
בני ברק הגיע ל"ידיעות", כך הוא עצמו מספר בראיון ל"העין השביעית", "ברגע של פריחה אדירה". באותה עת (ועוד קודם לכן) עקף "ידיעות" את תפוצת "מעריב", עובדה שנשמרה בסוד כמה שנים טובות, משום שנח ודב, ברוב חוכמתם, לא רצו להעיר את "מעריב" המנומנם מרבצו ולגרום להסלמת התחרות בין שני העיתונים.
"בידיעות" מצא ברק, כדבריו, "ועד חזק ודומיננטי, שדאג לתנאים מפליגים לעיתונאים הוותיקים". ובכן, כמי ששירתה כ-20 שנה בוועד העיתונאים של העיתון, בואו נבדוק טיעון חד-צדדי זה, המתעלם לחלוטין מאותן שנים ארוכות שעברו עד בואו, שבהן עבדנו, אנחנו הוותיקים, בתנאים-לא-תנאים. המשכורות היו קצוצות, לא קיבלנו תשלום על כספים שהוצאנו מכיסנו, לא היה לנו חשבון של שעות נוספות וכן היו שעות עבודה אינסופיות, וכוח האדם היה בלתי סביר לחלוטין מול המשימות העיתונאיות והתחרותיות שבהן עמדנו.
אני עצמי, כמקימת ועורכת "זמנים מודרניים", הייתי העורכת, הכתבת, המשכתבת, הגרפיקאית, המעמדת, המגיהה, עורכת הדפוס והמזכירה של "מחלקתי". מי שמע אז על צוות של גרפיקאים, מפיקים, מזכירות וסגני עורך?
באותן שנים עדיין התקיים המשולש שניהל את ענייני העיתונאים: האיגוד הארצי של העיתונאים, ועדת העורכים וועדת המו"לים, שאחת לשנה או שנתיים היו יושבים בצוותא וקובעים את תנאי העבודה של העיתונאים, תוך דיונים ארוכים ומתישים, עד שהגיעו להסכמות. עבדנו כולנו לפי טבלת שכר ודרגות מקצועיות שנקבעו על-ידי האיגוד הארצי של העיתונאים. אבל אנחנו, עיתונאי "ידיעות", נקראנו לא פעם לחדרו של יודקובסקי בבקשה להוריד משכרנו, בשל "המצב הרע" – בקשה-דרישה שלה נענינו, תוך הבטחה שלכשייטב, יחזירו לנו את מה שנלקח מאיתנו בהסכמתנו.
שלט פרסומת ל"ידיעות אחרונות", 11.10.92 (צילום: זיו קורן, לע"מ)
אט-אט הצליח "ידיעות" להתאושש מנמיכותו. דב ונח הבטיחו לנו אז שאם נצליח להגיע לתפוצה שהיא ב-10% נמוכה משל "מעריב", נזכה לתוספת משכורת של 10% יותר מ"מעריב". נכון שאי-אפשר היה לחרוג מדירוג השכר של האגודה, אבל אפשר היה לתגמל את כל אלה שחרשו והזיעו ועבדו בתנאים-לא-תנאים במשך שנים כל-כך ארוכות. הגמול התבטא בצורות שונות. "זמנים מודרניים", למשל, גדל והתרחב, ומשני טורים על חצי עמוד, אחת לשבוע, בתחילתו, הגיע בשיאו למגזין שבועי בן 20–24 עמודים ועוד עמוד יומי נוסף, בכל יום, ב"24 שעות".
איך מתגמלים תוספת כזו של עבודה ואחריות, לבד מתוספת זעומה של כוח אדם, כאשר אתה כבול בעבותות הדירוג המקצועי של האגודה? כך נוצרו דרכי תגמול שונות: כאן השתתפות בנסיעה לחו"ל, שם תוספת שכר על מאמרים נוספים שאתה כותב, או עריכת מגזינים בנושאים שונים שאתה עורך, מחוץ למכסת העבודה שלך, וכמובן, אפשר כבר להגיש חשבון הוצאות על אירוח ודלק (שעד אז היו על חשבון כיסנו הפרטי), ותגמול על שעות נוספות, ולקבל מענקי חג, ובונוסים על עבודה מצטיינת ועל סקופים בלעדיים (אגב, כל התוספות הללו לא יכלו להיחשב בחישובי הפנסיה שלנו, ונותרנו עם פנסיה דלילה נטו, שלא שיקפה את שכרנו האמיתי).
אבל היינו משפחה. מלוכדת, מסורה ונאמנה לדב ולנח, והם, בתמורה, ידעו להעניק לנו את ההרגשה הטובה והמשפחתית, שהם מעריכים את מסירותנו.
ארנון (נוני) מוזס (צילום: משה שי)
כל זה השתנה באבחה אחת. נח נפגע בתאונת דרכים קטלנית מול בניין "ידיעות". נוני, שדרכו אצה לו, דאג יחד עם בני דודיו לנשל את דב מכל זכויותיו בהצלחת העיתון ומחברותו בדירקטוריון העיתון – עובדה שמחמת ההשפלה אילצה את דב לעזוב את העיתון. אנחנו, "הוותיקים", אנשי דב (אבל גם ילדיו של נוח), התחלנו לשלם מחיר על נאמנותנו, בין היתר בפעולות כוחניות להורדת שכרנו (אגב, עד היום נעדר שמו של דב מכל אזכור בעיתון, כולל הגיליון המאוד חגיגי שיצא במלאות 70 שנה ל"ידיעות"). ואנו, הוותיקים, נאלצנו לשכוח, שבימים אחרים הבטחה היתה הבטחה, מלה היתה מלה, ושיש מי שזוכר את תרומתנו להצלחת והפרחת "ידיעות אחרונות".
לא כאן המקום להוסיף על אודות היבטים שגרמו לשינויים מבניים ביחסי העיתונאים ומעבידיהם. עיתון "חדשות" פרץ עם חוזים אישיים; שוקן עזב את איגוד המו"לים שהתפרק; האיגוד הארצי של העיתונאים, איגוד שהיה צריך להיות מקצועי לכל דבר, לא עמד בפרץ השינויים הללו; וב"ידיעות" שכחו הבטחות נושנות ונולדו ועדים חדשים.
בשל כשל בשיטת בחירת הוועד ב"ידיעות" (שלא אלאה אתכם בפרטיה) נולדה א-נומליה שגרמה לכך שגרפיקאי מ"לאשה" הפך ליו"ר ועד העיתונאים ב"ידיעות". הוא הפך לעושה דברה של ההנהלה וסייע לה לבצע תספורת בתנאי העבודה של העיתונאים, ביניהם הוותיקים שנשאו על כתפיהם את שנות השפל וההתגייסות להצלחת העיתון. כל זה סייע לפתיחת דלת רחבה ופרוצה להגדלת מספר העיתונאים בחוזים אישיים, תוך הפרת הבטחה מפורשת קודמת שאחוז העיתונאים שיעבדו לפי חוזים אישיים לא יגדל.
רק לשם דוגמה: עיתונאית שעבדה במקומונים של "ידיעות" הראתה לי חוזה התקשרות עימה, שבין היתר קבע שאם אי-פעם יהיו לה טענות על תנאי העסקתה, היא מוותרת מראש על 40% מתביעותיה...
בלה אלמוג ודידי מנוסי במערכת "ידיעות אחרונות", סוף שנות ה-70 (אלבום פרטי)
שני יושבי-ראש ועד כאלה קיבלו אתנן נאה על התגייסותם לעזרת ההנהלה: אמריקה. הם קיבלו מינוי כשליחים של העיתון בניו-יורק במשך שנים רבות. ואם תוכלו להסביר לי מה לגרפיקאי של "לאשה" כשליח העיתון בארה"ב – אודה מאוד.
וכן, בני ברק צודק. היינו ועד חזק, שדאג הרבה לוותיקים. למשל: חמש שנים עיכבנו את הצטרפותה של סמדר פרי מ"על המשמר" ל"ידיעות אחרונות", ככתבת לענייני ערבים, משום שהדבר פגע בחבר המערכת, העיתונאי יהושע חלמיש (ז"ל), שהיה אז כתבנו לענייני ערבים, עד שלבסוף, לאחר מאבק של חמש שנים, הוסכם שסמדר תכסה רק את ענייני מצרים, וכל השטח האחר יישאר מכוסה על-ידי חלמיש.
היה לנו, למשל, סטרינגר בחיפה, שמדי שבת כיסה את מגרשי הספורט עבור מדור הספורט ב"ידיעות", וההנהלה סירבה לתת לו קביעות ולהכיר בזכויותיו. חמש שנים נלחמנו עבורו, ושמו הועלה בכל ישיבת ועד-הנהלה, במשך חמש שנים, עד שהבעיה נפתרה. כל תנאי העבודה שבני ברק והבאים איתו ואחריו זכו להם בעיתון, ובאו אל המוכן והשופע, היה מי שנלחם עבורם והשיג אותם למען כולם, הרבה-הרבה לפני בואו ל"ידיעות".
הסיפור הגדול והאמיתי על הקורות ב"ידיעות אחרונות" לאחר עידן נוח ודב – עוד לא סופר. ועוד לא סופר על המשטר החדש, שהביא עימו יחסי אנוש אחרים ממה שהורגלנו להם בשנים הטובות ההן. בני ברק, עיתונאי מוכשר והגון, שרד גם את התקופה הזו. אפליית הוותיקים לטובה שהוא טוען נגדה לא היתה אלא הכרת תודה, של הנהלה הגונה בזמנה, על שנים ארוכות של השקעה ומסירות – ללא תמורה.