ישראל של השנים האחרונות מתנהלת כמדינה שאינה מסוגלת להתקיים מחוץ למתח הביטחוני. נדמה שהחרדה הפכה למצב ברירת המחדל, והמלחמה למנגנון שמחזיק את המערכת הפוליטית על רגליה.

המציאות הזו אינה תוצר הכרחי של איומים ממשיים בלבד, אלא תוצאה של פרויקט פוליטי ארוך-שנים שבנה הימין הישראלי בהובלת בנימין נתניהו: פרויקט שהפך את הביטחון לאידאולוגיה, את הפחד לכלי שלטוני, ואת הסכסוך למצב קבוע שאין כוונה לפתור אותו, אלא לנהל אותו ולהפיק ממנו רווח פוליטי.

הימין הציג עצמו במשך שנים כבעל המונופול על הביטחון. תחת דגל זה קודמו מדיניות כוח, התרחבות ושליטה צבאית, תוך טיפוח תודעת איום מתמדת. כך נבנתה בישראל תרבות פוליטית של “מדינת חירום”, הספרטה של ביבי, שבה כל אלטרנטיבה מדינית מוצגת כסכנה קיומית. הביטחון חדל להיות צורך אזרחי בסיסי והפך למערכת אמונות שלמה, המעצבת את תודעת הציבור ומטמיעה בו פחד כמרכיב זהות.

במרכז הפרויקט הזה עומד נתניהו, שהפך את רעיון "ניהול הסכסוך" לדוקטרינה. הוא הציג אותו כפרגמטי, אך בפועל זה הימור שנועד לדחות את ההתפוצצות, לא למנוע אותה. ניהול הסכסוך יצר מציאות שבירה שהתפרקה פעם אחר פעם: בעזה, בלבנון, בגדה ואף בזירות רחוקות יותר. במקום שהביטחון ייפתח לאופק מדיני, הוא שימש ומשמש כסות לסגירתו.

במקביל, נתניהו לא הסתפק בניצול המציאות הביטחונית, הוא תרם ליצירתה ולהעצמתה בכל פעם שנזקק לכך פוליטית. בכל משבר אישי, משפטי או ציבורי, צצה לפתע "חזית חדשה", "איום קיומי" או "הסלמה בלתי נמנעת".

זהו דפוס שחוזר על עצמו: כשהלגיטימציה שלו מתערערת, מתעוררת גם זירה ביטחונית. כך הופך הביטחון מכלי שלטוני לאחריות ציבורית - לכלי פוליטי שמטרתו לייצר תלות, לא יציבות.

במציאות כזו, הביטחון הפך מהגנה על הציבור לנשק הרתעה נגדו. הוא אינו מייצר יציבות, הוא משמר חרדה. נתניהו מציג את ישראל כמדינה נרדפת, מוקפת אויבים, ואת עצמו כמגן היחיד מפני האסון. כך נוצר ציבור חרד, חשדן, חסר אמון באפשרות לשינוי, ומוכן לקבל מדיניות קיצונית כל עוד נאמר לו שהאלטרנטיבה היא כאוס.

אך המחיר של המדיניות הזו כבד ומוחשי. ישראל שוקעת בבוץ עמוק: קרע פנימי, שחיקה במוסדות המדינה, כלכלה שנחנקת תחת עלויות המלחמות, בידוד בינלאומי גובר וממשלה ימנית שמקצינה עוד ועוד כדי לשרוד.

זו אינה גזירת גורל, זו תוצאה ישירה של בחירות פוליטיות. נתניהו בחר לנהל את הסכסוך במקום לפתור אותו, להעצים פחד במקום לצמצם אותו, ליזום עימותים במקום לבנות יציבות.

ישראל ניצבת היום בצומת היסטורית. היא אינה רק קורבן של נסיבות אזוריות, היא קורבן של פרויקט פוליטי שהפך את המלחמה לנורמה ואת הפחד לשפה. הבחירות הקרובות אינן עוד סבב פוליטי; הן מבחן עומק לשאלה האם ישראל מסוגלת לשנות כיוון. האם תמשיך להיגרר ממלחמה למלחמה, או שתבחר לנתק את עצמה מהתלות במנהיגות שמזינה את עצמה ממשברים.

הבחירות הן הזדמנות, אולי האחרונה, לעצור את ההידרדרות, לשבור את מעגל הפחד, ולפתוח מחדש את האפשרות למציאות אחרת.

מדינה המנוהלת באמצעות פחד אינה יכולה לייצר ביטחון אמיתי. שלטון שמנציח מלחמה אינו יכולה להגיע לשלום. ממשלה שמנהלת את המדינה ממשבר למשבר אינה יכולה למצוא את הדרך החוצה מהמבוי הסתום שהיא עצמה יצרה.

מוחמד דראושה הוא מנהל האסטרטגיה בגבעת חביבה