1. קשת, מלכת השוק החדשה

מה מניע בעל הון להחזיק גופי חדשות מפסידים? רופרט מרדוק, הארכיטיפ של טייקון תקשורת מרובה זרועות, התבקש לענות על השאלה הזאת לפני כמה שנים בראיון נינוח עם כותב הנאומים של הנשיאים רייגן ובוש האב. המראיין, פיטר רובינסון, הציג ציטוט מתוך השבועון הכלכלי "אקונומיסט" שבו נטען שהחיבה של מרדוק לעיתונים משפיעים אך גרעוניים מכרסמת כבר שנים בערך השוק של קונצרן התקשורת חובק העולם שלו, ניוז-קורפ.

מרדוק, שנהנה לשוחח עם מראיינים ידידותיים, השיב במריחה קולוסאלית. "הו, אני חושב שעיתונים יכולים להיות כוח חיובי בעולם הזה", אמר במפגיע, ואחר-כך הוסיף: "לעיתונים, גם היום, יש עדיין השפעה ציבורית רבה – אם כי לדעתי לא ברמה שמככבת בפראנויות של הפוליטיקאים". בתרגום מצינית, מרדוק בעצם אמר למראיין שלו שעיתון זה כוח, ומי שמחזיק בעיתון – אם יש לו טיפת שכל בגולגולת – יידע לנצל את הכוח הזה בדרכים שישפיעו בחיוב על מצב העסקים האחרים שלו. גם אם העיתון עצמו לא מרוויח, יש דרכים אחרות לסחוט ממנו תועלת.

למרדוק, שבעבר היה שותף בערוץ 10 הישראלי, כבר אין אחזקות בשוק התקשורת בארץ. אבל יש לו כאן כמה חקיינים. אף שרק לעתים רחוקות נחשפים נתוני אמת על המאזנים הכלכליים של גופי התקשורת בארץ, המוסכמה הרווחת בענף היא שרובם מדממים כסף. ובכל זאת, לרוב הם לא מתפוגגים אל תוך המינוס אלא עוברים מיד ליד. מי שיביט על המהדורה החדשה של מפת הבעלויות בתקשורת הישראלית, שרואה אור כעת, לא יתקשה להבחין שרוב כלי התקשורת המרכזיים בארץ מוחזקים בידי אנשי עסקים שעשו את הונם בתחומים אחרים לגמרי.

בשלוש השנים האחרונות נוני מוזס סגר כלי תקשורת, יצא מהשקעות ואיחד מערכות. קשת, לעומת זאת, הלכה והתרחבה, ובעיקר ביססה את מעמדה כגורם החזק והמשפיע ביותר בטלוויזיה המסחרית

המהדורה הנוכחית, השישית במספר מאז השקת הפרויקט, ממחישה את חילופי המשמרות של השנים האחרונות. אחרי עשורים של שליטה, ובחסות משפט פלילי, קבוצת "ידיעות אחרונות" של משפחת מוזס מפנה את מקומה לקבוצת קשת, שנשלטת בידי דודי ודרורית ורטהיים, הבעלים של החברה המרכזית למשקאות (קוקה-קולה ישראל) ובנק מזרחי-טפחות.

בשלוש השנים שחלפו מאז פרסום המהדורה הקודמת של מפת הבעלויות, המוזסים סגרו כלי תקשורת, יצאו מהשקעות ואיחדו מערכות. קשת, לעומת זאת, הלכה והתרחבה, ובעיקר ביססה את מעמדה כגורם החזק והמשפיע ביותר בטלוויזיה המסחרית, שמפעילה את גוף החדשות המוביל במדינה – חדשות 12.

חברת קשת אינה מפרסמת נתונים על הכנסותיה והוצאותיה, אבל לא מסתירה שהיא נמצאת בעיצומו של שינוי. אחד מבעלי המניות המרכזיים בה, טייקון הגז והנדל"ן יצחק תשובה, נקלע בשנים האחרונות למצוקה פיננסית שבמסגרתה החל להיפטר מנכסים כדי לכסות חובות. אחד הנכסים שביקש למכור, אם בשל מצוקתו הכספית ואם מסיבה אחרת, היה מניותיו בקשת (שבאופן רשמי מוחזקות בידי בתו, גל נאור). הנסיגה של תשובה הכניסה לקשת את המיליארדר מריוס נכט, ממייסדי חברת צ'ק-פוינט, שקנה חלק מהמניות. היתרה צפויה להימכר למשפחת ורטהיים, שתשתמש בהן כדי לבצר עוד יותר את מעמדה בחברה.

מודל עסקי חדש שפיתחה קשת בשנים האחרונות מעמיק את סל ניגודי העניינים שלה. הוא מבוסס על השקעה בחברות שחלקן כלל אינן קשורות לענף התקשורת: חברת הביטוח ליברה, השקעות במיזמי תיירות, דיגיטל ומסחר מקוון, ואפילו חברת תמרוקים קטנה עם מיתוג היפסטרי

העסקים החוץ-תקשורתיים של בעלי קשת, באופן טבעי, מעוררים שלל ניגודי עניינים המשפיעים על הסיקור החדשותי בחדשות 12. כמה מקרי קיצון מהשנים האחרונות כוללים התעלמות מהמשבר העמוק שאליו נקלעו עסקיו של יצחק תשובה, יחס מיוחד למוצרי קוקה-קולה (לאחרונה, סביב היוזמה להטלת מס על משקאות ממותקים), ולטענת עובדי בנק מזרחי-טפחות גם העלמה כמעט מוחלטת של השביתה שהתחוללה בבנק ב-2017.

למקרים הנקודתיים הללו מצטרפת החולשה המתמשכת של חדשות 12 בגזרת הסיקור הכלכלי, שמתאפיין במיעוט תחקירים והתרכזות בכתבות אווירה חסרות משקל. תוכנית התחקירים של קשת, "עובדה", מייצרת מדי עונה תחקירים חשובים ומעוררי הדים – ובעבר הרחוק, בתקרית מכוננת שנחקקה בתולדות העיתונות הישראלית, שידרה נגד רצונו של בעל המניות המרכזי (מוזי ורטהיים המנוח) תחקיר על חברת ישראייר. אך גם "עובדה" מזניחה את הזירה הכלכלית, שהיא הזירה המרכזית שבה טמונים המוקשים שעלולים להכעיס את בעלי המניות.

מודל עסקי חדש שפיתחה קשת בשנים האחרונות מעמיק את סל ניגודי העניינים שלה. אם בעבר היה אפשר להסתפק בניסיון לעקוב אחר האופן שבו מסקרים שם את האינטרסים העסקיים של בעלי המניות, ככל שאלו ידועים, הרי שהאסטרטגיה העסקית הנוכחית של קשת מכניסה את ניגודי העניינים אל תוך הבית.

בהנהלת קשת התחילו להשקיע בחברות שחלקן כלל אינן קשורות לענף התקשורת. תיק ההשקעות מגוון: הוא כולל את חברת הביטוח ליברה, השקעות במיזמי תיירות, דיגיטל ומסחר מקוון, ואפילו חברת תמרוקים קטנה עם מיתוג היפסטרי. כמה מהמיזמים מוכרים לצופים הודות לפרסומות שמשובצות בשידורי קשת – שהן בדרך כלל חלק מהתשלום שמשלמת החברה עבור כניסתה כשותפה לעסקים הללו. אצל המתחרה הישירה של קשת, רשת, ראו כי טוב, ובחודשים האחרונים טורחים שם על שכפול המודל העסקי החדש.

הסכנות האתיות והמקצועיות ברורות מאליהן: כשכלי תקשורת מחזיק באינטרסים עסקיים ישירים בטווח רחב של ענפים כלכליים, החשש נוגע לא רק לאופן שבו יסקר את העסקים ששייכים לו – אלא גם לאופן שבו יסקר את המתחרים שלהם, את שותפיו חדשים ואת הענפים שבהם השקיע. האם קשת, כעת כשהיא שחקנית בתחום הביטוח, למשל, תצליח לסקר באופן חופשי ובלתי תלוי רפורמות שיחולו בתחום? כיצד יתייחסו שם לפוליטיקאים, לפקידים ולרגולטורים שיעסקו בהן?

על הנייר, לרשות השנייה, הגוף שאמור לפקח על השידורים המסחריים, יש כלים למנוע מבעלי הערוצים להתערב בשידורים. אבל האחזקות החדשות של קשת לא מוחזקות על-ידי משפחת ורטהיים, יצחק תשובה או מריוס נכט. המניות של קשת בחברות שבהן היא מושקעת מוחזקות על-ידי חברת קשת עצמה. האם יש לרגולטור דרך למנוע ממנכ"ל קשת, אבי ניר, לנווט את הספינה בהתאם לאינטרסים המסחריים החדשים של החברה? התשובה כנראה שלילית. הרשות השנייה, שמאז ומעולם היתה רגולטור נרפה, עברה בשנים האחרונות תהליך מואץ של התפוררות ופוליטיזציה, ואינה מצליחה ליישם אפילו את תכליותיה הבסיסיות ביותר.

בתרחיש האופטימי, מקורות ההכנסה החדשים של קשת יתרמו לחוסנה של החברה ויצמצמו את תלותה בבעלי המניות. האם התרחיש הזה מציאותי? אם לוקחים בחשבון את הדי.אן.איי התאגידי של קשת, ומצרפים לכך את האימפוטנטיות האקוטית של הרשות השנייה, קשה להאמין

ואולם, המודל החדש טומן בחובו גם הזדמנות. במצב שנוצר בענף בשנים האחרונות, כולם התרגלו לכך שהטייקונים שמחזיקים בכלי התקשורת הגדולים לא עושים זאת מתוך כוונות רווח. הבולטים ביותר הם מרים אדלסון ובעלה המנוח שלדון, ששפכו הון עתק על העיתונים המפסידים "ישראל היום" ו"מקור ראשון" ממניעים פוליטיים ואידיאולוגיים.

אך גם הטייקונים בדימוס נוחי דנקנר, אליעזר פישמן ושאול אלוביץ', שעושרם מעולם לא התקרב לזה של האדלסונים, הזרימו עשרות ומאות מיליוני שקלים לעסקי התקשורת שלהם ביד אחת – וביד השנייה השתמשו בעיתונאים שלהם כדי להאריך את חיי הפירמידות הכלכליות הקורסות שלהם. אלה וגם אלה התגלו כפטרונים של עיתונות מושחתת, מהסוג שפועל נגד האינטרסים של הציבור הרחב.

המודל החדש, זה שאומץ על-ידי קשת, מתייחס לכלי התקשורת כאל יחידה כלכלית שצריכה לממן את עצמה ולהרחיב את בסיס הכנסותיה כך שיישאר יציב גם בעידן ההפכפך שאליו נקלע הענף. לצד החשש ששלל השותפויות העסקיות הללו יאיצו את ההתנוונות העיתונאית של קשת – במיוחד לנוכח התחרות הקלושה מבחוץ – ישנו גם תרחיש אופטימי, שבו מקורות ההכנסה החדשים יתרמו לחוסנה של החברה ויצמצמו את תלותה בבעלי המניות שלה.

האם התרחיש הזה גם מציאותי? אם לוקחים בחשבון את הדי.אן.איי התאגידי של קשת, ומצרפים לכך את האימפוטנטיות האקוטית של הרשות השנייה, קשה להאמין. אבל מי יודע, אולי מישהו שם יתעקש להפתיע לטובה.

2. מוזס במשבר, עזור מזנק

בזמן שבקשת מחפשים דרכים להתרחב ולפתח את מקורות ההכנסה, קבוצת "ידיעות אחרונות" מצטמקת ומתרוששת. נוני מוזס, האיש החזק בקבוצה, הגיע בשנה שעברה לצומת דרכים: שלושה משותפיו, שהחזיקו יחד כמחצית ממניות החברה, רצו למכור את אחזקותיהם ולנתק מגע.

בנק הפועלים ובנק דיסקונט, שהחזיקו יחד כ-40% מהמניות, בכלל לא רצו להחזיק בהן מלכתחילה – הם קיבלו אותן כי בעלים אחרים, אליעזר פישמן ומשפחת יודקובסקי, נטלו הלוואות ולא הצליחו לעמוד בהחזרים. היודקובסקים, יריבים ותיקים של מוזס, גם ביקשו להדיח אותו מתפקידיו הניהוליים לנוכח העמדתו לדין באשמת הצעת שוחד ב"תיק 2000".

למוזס היתה הזדמנות למצוא שותף חדש, או כמה שותפים חדשים, שיזרימו כסף לקופה המתרוקנת ואולי גם יסייעו בתיקון הנזק הכבד שהוא והפרשה הפלילית שלו גרמו למוניטין של "ידיעות אחרונות". במקום לעשות את זה, הוא החמיר את המצב: לכתם השחיתות שדבק בקבוצה הצטרף כתם הניהול הכושל. משפחת יודקובסקי יזמה הליך משפטי שהרים את המסך מעל ההתנהלות העסקית של מוזס וחשף שהקבוצה נתונה בקשיים – ושמוזס, באופן אישי, גרם לה נזק כלכלי בהיקף של כמעט מיליארד שקל.

לנוני מוזס היתה הזדמנות להכניס ל"ידיעות אחרונות" שותפים חדשים, שיזרימו כסף לקופה המתרוקנת ואולי גם יסייעו בתיקון הנזק הכבד שהוא ופרשת "תיק 2000" גרמו למוניטין של הקבוצה. במקום זה, הוא החמיר את המצב: לכתם השחיתות הצטרף כתם הניהול הכושל

מוזס יכול היה להגיע עם היודקובסקים להסכמות לפני שפנו לערכאות משפטיות, וכך למנוע את פרסום המידע. במקום זה, הוא החליט לנהל את ההליך וחשף את עצמו כאבן ריחיים שנאחזת בעקשנות בצוואר "ידיעות אחרונות".

בסופו של דבר, בעסקה שצל כבד מרחף מעליה, התמסר בנק הפועלים לאינטרס של מוזס ואיפשר לו להשתמש בכספים שצברה קבוצת התקשורת כדי לקנות את המניות, ועוד בסכום קטן בהרבה משוויין המקורי. הסכום הסופי לא ידוע במדויק, אך הוא מוערך בכ-300 מיליון שקל. המשמעות: במקום לנצל את ההזדמנות כדי לשקם את הקבוצה, מוזס רוקן את קופתה והפך אותה לפגיעה מתמיד. כעת, מעמדו כשליט הבלתי מעורער בממלכת "ידיעות אחרונות" מבוצר יותר מאי פעם – אבל הממלכה עצמה הולכת ומתכרסמת.

בשנים האחרונות נאלץ מוזס לסגור את בית-הדפוס הגדול שהפעיל בצפון, באזור התעשייה בר-לב. הוא סגר גם את לוח המכירות המקוון שהקים בהשקעה גדולה, WinWin, שאמור היה להתחרות ב"יד2". מוזס כיבה את האור בשורה של כתבי עת ("בלייזר", "פנאי פלוס", "ראש 1") ובאתר אינטרנט אחד (Xnet), נפטר מהשקעותיו באתרי החדשות המגזריים "כיכר השבת" ו"סרוגים", צמצם באופן ניכר את היצע המוספים של "ידיעות אחרונות" וסגר את המהדורה המודפסת של "וסטי", לא לפני שניסה לקדם בכנסת מהלך שערורייתי וכושל שבו המדינה תממן את העיתון המפסיד בסכום קבוע.

במהדורות הקודמות של מפת הבעלויות בתקשורת הצבענו על תופעה שזכתה כאן לכינוי "שותפים שקופים". גופים שאינם מחזיקים במניות של כלי תקשורת, אך שולטים על חלק ממה שמתפרסם בהם באמצעות הסכמי "שיתוף פעולה" ו"תוכן שיווקי" למיניהם – מונחים מכובסים שמתייחסים לרכישה של תוכן עיתונאי. "ידיעות אחרונות" ו-ynet של מוזס מילאו תפקיד מרכזי בתהליך נדידת התופעה הפסולה הזאת מהשוליים של ענף העיתונות אל כלי התקשורת המובילים.

גם במישור הזה, מוזס ופועלי העיתונות שלו ייאלצו להתרגל למצב חדש. שורה של חשיפות שפורסמו באתר "העין השביעית" הראו כיצד מוכרים ב"ידיעות אחרונות" סיקור עיתונאי לשרים, שמשתמשים לשם כך בכספי המשרדים הממשלתיים שלהם, כלומר בכספי ציבור. השנה, בעקבות עתירה לבג"ץ שהגיש עו"ד שחר בן-מאיר, הודיעה המדינה שהתופעה תופסק כמעט לגמרי – והטילה מגבלות חסרות תקדים על עסקאות עתידיות מסוג זה. דווקא אחרי חילופי השלטון, שהכניסו לממשלה שחקנים ידידותיים מבחינת מוזס כמו יאיר לפיד, אביגדור ליברמן וגדעון סער, הברז הזה נסגר. אבל כבר עכשיו, נראה שברז אחר נפתח במקומו.

אלי עזור, מוציא לאור שבעבר נתפס כמעין לוויין של נוני מוזס, מרחיב את עסקיו התקשורתיים ומפלס את דרכו למעמד של איל תקשורת מרכזי. בניגוד למוזס, לעזור יש תזרים מזומנים שמגיע מחוץ לענף התקשורת – מעסקי ההימורים הבינלאומיים שלו ומקידוח הגז תמר, שבו נכנס כשותף לאחרונה

המצוקה הכלכלית, הבחירה של מוזס בן ה-68 לא להכניס שותפים ועונש המאסר שמרחף מעליו עקב העמדתו לדין ב"תיק 2000" מסתירים את האופק של "ידיעות אחרונות". החשש הוא שכמו שקורה בדרך כלל במשטר שמבוסס על שלטון יחיד, ברגע שהשליט ייפול הממלכה תיקלע לתקופה ארוכה של כאוס הרסני. לנוכח התרבות הרקובה שנחשפה ב"ידיעות אחרונות", לא צריך להתייחס לתרחיש הזה כאל מקור לחשש דווקא. אפשר גם לראות בו פתח לתקווה.

בזמן שמוזס מתמודד עם קשיים, מוציא לאור שבעבר נתפס כמעין לוויין שלו מרחיב את עסקיו התקשורתיים ומפלס את דרכו למעמד של איל תקשורת מרכזי. אלי עזור, המו"ל של "מעריב" ו"ג'רוזלם פוסט", בנה לעצמו פורטפוליו של גופי תקשורת מסדר גודל בינוני – עם שלוש תחנות רדיו (הבולטת שבהן: 103FM), מספר מקומונים, עיתון ברוסית וחברת שידורי הספורט צ'רלטון, שבה הוא מחזיק עם שותפו פיני זהבי. בתחילת השנה רכש עזור לראשונה כלי תקשורת מרכזי – "וואלה", אחד משלושת אתרי החדשות הנקראים בארץ. בהמשך, הוא וזהבי הקימו ערוץ גיימינג עם המפיק יוני פארן ואשת התקשורת קרן אוזן.

המודל העסקי של עזור נשען על סינרגיה הדוקה בין כלי התקשורת השונים שבבעלותו, מערכות מצומקות ומדולדלות, תוכן שיווקי בוטה והעדפה של תכנים זולים לייצור בדמות מאמרי דעה ו"רדיו צעקות". כמו במקרה של "ידיעות אחרונות", גם עזור אינו חושף מאזנים. אבל בניגוד למוזס, לעזור יש תזרים שמגיע מחוץ לעסקי התקשורת שלו – מעסקי ההימורים הבינלאומיים שלו ומקידוח הגז תמר, שבו נכנס כשותף לאחרונה.

המהלכים הראשונים שעשה עזור ב"וואלה", שכוללים את מינוי איש "ידיעות אחרונות" ערן טיפנברון לעורך ראשי והדחה בהולה של עורך החדשות רועי שושן, מלמדים שעזור ממשיך ללכת בדרכו של מוזס. בשילוב עם העיתונות האנמית של "מעריב" ו"ג'רוזלם פוסט", שמתאפיינת בפרגון לצמרת הכלכלית והמדינית ומכירה אגרסיבית של תוכן לגופים חיצוניים, דמותו של עזור כמו"ל מצטיירת כזו שרואה בעיתונות כלי עזר לצבירת ממון וכוח – ולא שליחות ציבורית.

3. ביבי הלך, הביביזם נשאר

אחד האנשים החזקים בענף התקשורת הישראלי נפלט ממנו רק לאחרונה – אם כי עדיין יש סיכוי לקאמבק. הוא לא טייקון, ומעולם לא החזיק רשמית בעיתון, אתר או ערוץ טלוויזיה, אבל קשה לדמיין אדם שהשפיע יותר ממנו על מפת התקשורת בארץ בשנים האחרונות. קוראים לו כמובן בנימין נתניהו.

בשנותיו האחרונות כראש ממשלה, קו התעמולה של נתניהו בתחום התקשורת התחלק לשני מישורים. במישור אחד, הוא שיגר מתקפות ארסיות נגד גופי תקשורת ועיתונאים שחשפו מידע על פרשות השחיתות שלו, וקרא להמוני תומכיו להחרים אותם. במישור השני, המקצועי לכאורה, הוא קרא לפתיחה מסיבית של השוק. בפועל, הדיבורים על פתיחת השוק הסוו מהלכים אלימים, וייתכן שגם פליליים, שנועדו לרסק את העיתונות הישראלית ולהקים מתוך הריסותיה עיתונות חדשה, כנועה, מסואבת ומגויסת.

אחד האנשים החזקים בענף התקשורת נפלט ממנו רק לאחרונה – אם כי עדיין יש סיכוי לקאמבק. הוא לא טייקון, ומעולם לא החזיק רשמית בעיתון, אתר או ערוץ טלוויזיה, אבל קשה לדמיין אדם שהשפיע יותר ממנו על מפת התקשורת בארץ בשנים האחרונות. קוראים לו כמובן בנימין נתניהו

כלי תקשורת מסורסים מהסוג שנתניהו שאף אליו הלכו והתרבו לאורך שנות שלטונו, ולקראת סופן הרכיבו יחד סיירת של גופים שנשבעו לנהל את מלחמותיו באש ובמים. בתחילה היה "ישראל היום". אחריו הצטרפו ערוץ 20 של משפחת מירילשווילי (שהשיק לאחרונה כתב עת), תחנת הרדיו גלי-ישראל של יוסי סבן ושותפיו, אתר "חדשות 0404" של בעז גולן (שהשליטה בו נרכשה בהמשך על-ידי המירילשווילים) והמגזין המקוון "מידה", שהקים דוברו לשעבר רן ברץ. לאחרונה הקימו חסידיו גם ארגון אזרחי בעל השם התמים "איגוד התקשורת הישראלית".

כתב האישום החמור שהוגש נגד נתניהו במשפט המו"לים חידד את הפער בין הצהרות למעשים. בזמן שכלפי חוץ נתניהו סימן את מוזס כאויב העם, מתחת לפני השטח הוא ניסה לעזור לו. ובזמן שהתריע מפני השפעה של גורמים זרים על הנעשה בישראל, נתניהו עמל על גיוס משקיעים מחו"ל שירכשו נתח מקבוצת התקשורת של מוזס ולמעשה יממנו עבורו הפסקת אש. במקביל, נתניהו בחש בעסקה שבמסגרתה שאול אלוביץ' ו"וואלה" מכרו את אתר הלוחות "יד 2" לקבוצת אקסל-שפרינגר הגרמנית בסכום פנומנלי של כ-800 מיליון שקל. עוד קודם לכן, כמובן, הביא מאמריקה את האדלסונים, שייסדו את "ישראל היום".

בהתבטאויות פומביות, נתניהו טען שהוא נחוש לפתוח את השוק בפני שחקנים חדשים ולעודד ריבוי דעות. בחקירת "תיק 1000" התברר כיצד בתחום התקשורת הפופולרי והמשפיע ביותר הוא פעל בדיוק להפך. ב-2015, כשנתניהו כיהן כראש ממשלה ושר תקשורת, הטלוויזיה המסחרית בארץ התחלקה בין שלושה גופי שידור מרכזיים: ערוץ 10, האנדרדוג, ומולו ערוץ 2, שהופעל על-ידי צמד הזכייניות קשת ורשת.

על-פי כתב האישום שהוגש נגדו, נתניהו ניסה לקדם מהלך מורכב שנועד להביא למיזוג של קשת ורשת. הוא עשה זאת כדי להיטיב עם מקורבו, מפיק העל ארנון מילצ'ן, שבמקביל סיפק לו טובות הנאה בצורת סיגרים יקרים ובקבוקי שמפניה בשווי מאות אלפי שקלים (מתת שעומדת בבסיס "תיק 1000"). מילצ'ן, שהיה אז בעל מניות בערוץ 10, אמור היה להפוך לבעל מניות מרכזי בגוף הטלוויזיה שייווצר ממיזוג קשת ורשת.

בהתבטאויות פומביות, נתניהו טען שהוא נחוש לפתוח את השוק בפני שחקנים חדשים ולעודד ריבוי דעות. בחקירת "תיק 1000" התברר כיצד בתחום התקשורת הפופולרי והמשפיע ביותר, הטלוויזיה המסחרית, הוא פעל בדיוק להפך

בכתב האישום נטען שהמטרה הסופית של המהלך היתה הצבת מילצ'ן בעמדת השפעה בערוץ 2 המאוחד – עמדה שאותה יוכל לנצל כדי לסייע לנתניהו. אם המהלך היה מצליח, במקום שלוש חברות טלוויזיה מסחריות גדולות היינו נותרים עם שתיים בלבד. כפי שאכן קרה, גם אם לא לפי התכנון המקורי שמשורטט בכתב האישום.

עסקת מילצ'ן אמנם לא יצאה לפועל, אבל נתניהו המשיך לבחוש ובכל זאת הרוויח מהשינויים שחלו בענף הטלוויזיה. פיצול ערוץ 2 יצר מצג קצר של שפע: לרגע קט, הצופים יכלו לבחור אם לצרוך את מנת הריאליטי והרכילות הפוליטית שלהם מערוץ 12, מערוץ 13 או מערוץ 10 (שלמרבה הבלבול עבר לאפיק 14 בשלט). בפועל, הערוצים לא סיפקו אלטרנטיבה זה לזה, ולא הוקם גוף חדשותי חדש. במקום שפיצול ערוץ 2 יוליד שני גופי חדשות שיתחרו זה בזה, חברת החדשות המשותפת פשוט שידרה סימולטנית בשני הערוצים החדשים.

לא עבר זמן רב, וערוץ 13 וערוץ 10 התמזגו. בעל השליטה החדש, האוליגרך לן בלווטניק, הוביל מהלך כוחני שפגע קשות במעמד של חדשות 10, הנכס העיקרי של החברה הממוזגת, והעלה חשש שמאחורי ההשתלטות שלו עומדת עסקת צללים כלשהי שמי שמרוויח ממנה הוא נתניהו.

בלווטניק היה אחד ממקורביו של נתניהו בשנים שבהן התרקמו הפרשות הפליליות של ראש הממשלה לשעבר, ואף עמד איתו בקשר בזמן תהליך ההשתלטות על הערוץ. נתניהו, בקטע מחקירתו שנחשף על-ידי כתב "הארץ" גידי וייץ, הודה שפנה לבלווטניק כדי שירכוש את ערוץ 10 ואף ביקש ממנו לשנות את הקו המערכתי. כשהתבקש נתניהו לשחזר את שיחתו עם האוליגרך הוא סיפר ללא כחל ושרק: "אמרתי ללן, 'זו משימה לאומית, למרות שאתה לא הולך להרוויח כסף'".

רופרט מרדוק היה גאה.

* * *

מפת הבעלויות בתקשורת הישראלית