האם ייתכן שאזרחי ישראל חווים בימים אלה ממש – גם אם הם לא מרגישים בכך ‒ את תור הזהב של העיתונות החוקרת בארץ? ואולי דווקא התרחיש ההפוך קרוב יותר למציאות? ועידת פסגה של עיתונאים חוקרים שהתקיימה בשבוע שעבר בכנס תל-אביב לתקשורת הסתיימה בלי שתתקבל תשובה מוסכמת לתהייה הזאת, אך העניקה הצצה לא שגורה לכמה ממערכי הכוחות, תפיסות העולם והלחצים המרכיבים את היומיום של אותו קומץ עיתונאים בישראל של שנת 2016.

ברקע לתהייה דלעיל עמד טקס האוסקר האחרון, שבו הוענק פרס הסרט הטוב ביותר ל"ספוטלייט". הסרט הציג את תהליך העבודה על תחקיר של ה"בוסטון גלוב" שחשף התעללות סדרתית של כמרים קתולים בילדים ‒ חשיפה שלה אחראית סיירת תחקירים שפעלה באופן ממוקד וממושך כדי להביא את הסיפור המלא על עבירות המין והטיוח השיטתי. האם ייתכן שההומאז' ההוליוודי הזה, תהה מנחה הפאנל אבנר הופשטיין, הוא בסך-הכל מסע הלוויה מפואר לענף שהתפגר?

אילנה דיין, מגישת התוכנית "עובדה", סבורה שלפחות בכל הנוגע אליה ולתוכניתה – התשובה שלילית. "בניגוד לדעה הרווחת, כל אחד מהאנשים שיושבים פה יכול לחפור, לשדר, לתחקר ולפרסם כל דבר שהוא מוצא ראוי לפרסום. במובן הזה מצבנו לא רע בכלל", הצהירה, וחלקה עם הנוכחים שיחה שקיימה לפני כמה שנים עם רביב דרוקר. "זאת היתה שיחת אקראי, אני אפילו לא זוכרת איפה זה היה ובאיזה הקשר – אבל אני זוכרת שניחמנו זה את זה במובן הזה שלעמוד במקומות שבהם אנחנו נמצאים זה קצת כמו ללכת על מילקי: אנחנו עובדים במקומות רוטטים, רעועים ‒ כמובן, כל מקום על-פי דרכו", סיפרה דיין.

אילנה דיין: "הרעים" תמיד יצטרכו אותנו. הם תמיד יצטרכו סיפורים

"רביב, בתשובה, אמר לי דבר אחד: תמיד הם יצטרכו סיפורים. הם תמיד יצטרכו תוכן. 'הם' זה 'הרעים' ‒ בעלי ההון, הקפיטליסטים, הזכיינים. הם תמיד יצטרכו אותנו. ואני חושבת שהתפקיד שלנו הוא פחות להתעסק בהם, ויותר להתעסק בכם. כלומר בציבור. באנשים שצריכים לדעת את מה אנחנו מספרים".

רביב דרוקר, שהשתתף גם הוא בפאנל, שמר על הקו האופטימי. לפני מעט יותר מעשור, סיפר, התקשר אליו אמנון לוי בעקבות תחקיר, ובפיו הצעה קולגיאלית: "שמע", הוא אמר, "יש לנו המון מצלמות נסתרות ב'פנים אמיתיות'. אם אתה צריך משהו – תבקש, ונהיה מוכנים לתת לך".

דרוקר התרשם מההצעה. במחסן של חדשות ערוץ 10, סיפר, בכלל לא החזיקו אז מצלמות נסתרות: "אני חושב שזו דוגמה קטנה למה שאני מנסה להגיד: פעם לא היה יותר טוב. ככל שאני מכיר את ההיסטוריה של תקשורת הישראלית – היו תחקירים מפוארים פה ושם, אבל בסך-הכל זו לא היתה תקשורת עצמאית, בועטת, חזקה, נשכנית.

רביב דרוקר, כנס תל-אביב לתקשורת, 10.3.2016 (צילום: אורן פרסיקו)

"כשאתה מסתכל על כמה מהמאבקים הכי גדולים שהיו בשנים האחרונות ‒ התקשורת חלשה, תלויה מאוד במפרנסיה, ועדיין כשביבי עשה את רפורמת בכר נגד הבנקים, כמעט כל התקשורת התיישרה נגד הבנקים. וכשעושים רפורמה נגד חברות הביטוח ‒ כמעט כל התקשורת נעמדת נגד חברות הביטוח. וכשעושים רפורמה נגד חברות הסלולר – כמעט כל התקשורת נגד חברות הסלולר. וכך גם עם ברוני הגז, וששינסקי, וחוק הריכוזיות – אותם אנשים שיושבים בדסקים הכלכליים ומקבלים משכורות של 7,000‒8,000 שקל כמעט תמיד הלכו נגד ההון", טען.

רביב דרוקר: עיתונאים שיושבים בדסקים הכלכליים ומקבלים משכורות של 7,000‒8,000 שקל כמעט תמיד הלכו נגד ההון

משתתפים אחרים בדיון, שמעמדם בהיררכיה המקצועית נמוך משל דיין ודרוקר, התרשמו אחרת. חבר מערכת "עובדה" עמרי אסנהיים, למשל, הסכים עם הקביעה שלפיה תמיד "יצטרכו סיפורים", אך סיפר על שיחה שקיים עם תחקירנית של "וואלה" לקראת ראיון שבו דיבר על הסרט "אמת". "אחרי שאתה צופה בסרטים מהסוג הזה ‒ שמפארים את המקצוע ומסבירים כמה שתחקירים הם דבר חשוב וסקסי ‒ אתה מתעורר בבוקר ומאוד-מאוד מאמין בעיתונות. בהתאם, בשיחה עם התחקירנית דיברתי בהתלהבות גדולה, על הסרט ועל עיתונות חוקרת. היא שתקה כמה שניות, ואז אמרה: 'שמע, אני הרבה פחות אופטימית ממך'.

"היא סיפרה על הקשיים שיש אצלם, על הזמן המועט שיש לעבוד על כל סיפור, על קשיי תקציב וכוח-אדם. ואז הבנתי שאנחנו, האנשים שיושבים כאן, נהנים מפריבילגיה – יש לנו זמן, יש לנו משאבים ‒ וצריך לזכור שבמערכות העיתונים, שאחראיות לרוב העיתונות ביומיום, בהן כוח-האדם הולך ופוחת, וכך גם המשאבים. הנכונות של העורכים לפרסם תחקירים גם כן הולכת ופוחתת, וזה דבר שאנחנו צריכים לשים אליו לב".

רותי יובל: "עובדה", "המקור" ו"הארץ" הם מקומות שעדיין יש בהם חופש עיתונות, אבל גם הם בסכנה; הדברים האלה הם התקפה זוחלת. זה לא נעצר ב"ידיעות אחרונות"

"אני מודה שאני פחות אופטימית מחבריי מ'עובדה'", אמרה רותי יובל, בעבר עורכת "מעריב" ועורכת בכירה בחדשות ערוץ 2 ו-10. "אנחנו נמצאים בתקופה קשה. הקלישאה של ההון-שלטון הופכת להיות פחות קלישאה ויותר מציאות. 'עובדה', 'המקור' ו'הארץ' הם מקומות שעדיין יש בהם חופש עיתונות, אבל גם הם בסכנה; הדברים האלה הם התקפה זוחלת. זה לא נעצר ב'ידיעות אחרונות'".

"המצב נעשה יותר ויותר רע", טען גם פרופ' דניאל דור מאוניברסיטת תל-אביב, הגוף שבמסגרתו התקיים הכנס. "תמיד היו לחצים, והמון סוגים של לחצים. אבל לאורך השנים הם לא בהכרח היו קשורים זה לזה. היום הסינכרון בין הלחצים האלה הרבה יותר מאורגן".

מו"ל "ידיעות אחרונות", ארנון (נוני) מוזס (צילום: רוני שיצר)

גידי וייץ, כתב חוקר ב"הארץ", הציג גם הוא מבט פסימי על המקצוע, והדגים זאת באמצעות הפיחות החד שחל באפקטיביות של אגף התחקירים של "ידיעות אחרונות" ‒ העיתון הנמכר במדינה. "המצב היום הרבה פחות טוב", חרץ. "רותי ואני עבדנו יחד ב'ידיעות אחרונות' לפני משהו כמו 11 שנה, ב'7 ימים' – ובלי לעשות נוסטלגיזציה, אפשר לקבוע שבאמת היו אז יותר תחקירים ויותר כוח-אדם שעסק בתחקירים. אני חושב שבאותה תקופה התפרסם תחקיר משמעותי בערך אחת לחודש", אמר.

גידי וייץ: מוזס נפטר מעורכים עצמאיים. הוא יכול היום לנסוע לחו"ל לחודש ולא יהיו הפרעות

"כשאני הגעתי ל'ידיעות', רותי אמרה לי שרק העסקים של המשפחה מחוץ לתחום. אבל אחרי שלושה שבועות המשפחה התרחבה: מאיר שטרית הצטרף, ואחרי חודש או שנה הצטרף גם [אביגדור] ליברמן". לדבריו, בתקופת עבודתו ב"ידיעות אחרונות" לא היו מקרים מובהקים של גניזת תחקירים בהתערבותו של המו"ל ארנון (נוני) מוזס. "בתקופה ההיא הכל התפרסם ‒ תוך מאבקים מזעזעים עם מוזס ‒ אבל בשורה התחתונה הכל התפרסם", אמר. כיום, קבע וייץ, המצב בטבלואיד הוותיק שונה לחלוטין. "הוא פשוט היכה בכל קִנֵי הגרילה, הוא לא השאיר עורך אחד שיעשה משהו כזה", אמר על מוזס. "היום, לדעתי, הוא יכול לנסוע לחו"ל לחודש ולא יהיו הפרעות".

גם ב"הארץ", הזכיר, הצטמקה מצבת הכתבים הפנויים לעסוק בעיתונות חוקרת: דסק התחקירים שהוקם בעיתון ב-2011 פורק כעבור שנה בלבד. "היינו ארבעה אנשים בדסק הזה, ועד היום כשאני מגיע בבוקר למשרד אני מחפש אותם – ואף אחד לא שם. אני לבד כל היום". בניגוד ל"ידיעות אחרונות", ציין וייץ, הקיצוץ ב"הארץ" נבע מסיבות כלכליות בלבד. "חופש העיתונות שיש לי בעיתון הוא באמת מוחלט", העיד על עצמו. "בתשע שנים קיבלתי שיחת טלפון אחת מעמוס שוקן לפני פרסום של כתבה. השיחה הזאת נגעה לאיזה משפט מסוים שנאמר על מישהו שהוא מכיר – אבל לבסוף המשפט פורסם".

נרדוף אותך עד יומך האחרון

האופטימיות שעליה הצהירה אילנה דיין, כך התברר בהמשך, מכוונת בעיקר לחופש הפעולה של המערכות הטלוויזיוניות. "גם אם תשימו בצד את 'עובדה' ו'המקור' – שבכל זאת ביססו לעצמן איזו חלקת אלוהים עצמאית ‒אני חושבת שבניגוד לצפוי, חברות החדשות של ערוץ 10 וערוץ 2 הרבה יותר נקיות, הרבה יותר עיתונאיות, מקצועיות ונשכניות, ממה שאפשר לראות היום בעיתונות הכתובה – ובוודאי יותר ממה שהיה אפשר לצפות לפי האתוס של עיתונות טלוויזיונית משודרת", אמרה.

רותי יובל, בחלק אחר של הדיון, הביעה הסכמה זהירה עם דבריה של דיין, ואמרה כי ייתכן שהדבר קשור ברגולציה החלה על חברות החדשות. "אני זוכרת שכשהייתי בחדשות 2, עוד בתקופה שבה העורך הראשי והמנכ"ל היה שלום קיטל, היו נושאים שהייתי מביאה אליו וראיתי איך הם גרמו לו להחליף צבעים. אבל הוא אף פעם לא העז – בגלל שהוא היה עיתונאי – להגיד לי לא", סיפרה.

בתקופתה ב"ידיעות אחרונות", לעומת זאת, מצאה יובל את עצמה פעם אומרת "לא" לעיתונאי שהיה כפוף לה וביקש לחקור סיפור מורכב על הון ושלטון. "זאת היתה התקופה שבה התפרסמו כל סיפורי אריק שרון ובניו, עמותות הקש וסיפור האי היווני – כל סיפור כזה היה מלחמת עולם שנמשכה שבועות", נזכרה. "הגעתי לנקודה שגידי [וייץ] הביא לי איזה סיפור – זה היה בדיוק כשנגמר בניצחון סיפור החוזה של גלעד שרון ודודי אפל ‒ ואמרתי לו את המשפט הכי פחות מקצועי שאמרתי בחיי: 'גידי, עזוב אותי באמאש'ך, אין לי כוח כרגע'".

רותי יובל בכנס תל-אביב לתקשורת, 10.3.2016 (צילום: אורן פרסיקו)

בהמשך לדברים שאמר וייץ העירה יובל: "הסיפורים בסופו של דבר פורסמו, אבל בגלל שאנחנו, העורכים, עבדנו עם הכתבים ולא עברנו לצד של המו"ל והעורך הראשי. זה לא תמיד קורה, וזה מאוד עוזר. היום יש יותר ויותר נקודות מכריעות, 'צמתים' שיושבים בהם בעלי תפקידים שלא רוצים לעבור את מאבקי הפרסום האלה. ואני רואה גם את אובדן הבושה בצד השני: אם פעם היה מתפרסם איזה תחקיר ואנשים אמנם היו עושים כל מאמץ כדי שהוא לא יתפרסם, ולהביא תגובה שתוציא אותם קצת יותר טוב – היום אני רואה מאפיה. ואני רואה את זה ביותר ויותר מקרים".

האווירה הציבורית, הוסיפה יובל, גם היא אינה מעודדת פרסום של חומרים המעוררים ספק בתמונת המציאות הרשמית שמשרטטים גורמי ממשל. "יש היום כל מיני מחוללי תודעה שיוצאים נגד העיתונות. אני למשל הייתי בודקת מה עומד מאחורי תלונת ההטרדה מינית נגד מני נפתלי ‒ האיש העיז לצאת נגד ראש הממשלה, ופתאום לא רק שיש תלונה, אלא חמש חברות-כנסת מבקשות לברר למה זה לא טופל", אמרה בהקשר זה.

דיין חלקה עם הנוכחים סיפור על אחורי הקלעים של תחקיר שעליו עובדת מערכת "עובדה" כבר שלוש שנים. במרכז התחקיר עומד אדם שאותו הגדירה כ"פוליטיקאי בכיר", שבתגובה לבירורים העיתונאיים שלח את אחותו ואת אשתו להפעיל לחץ על הצוות. "כבר שלוש שנים אנחנו עושים את התחקיר הזה – ובקושי הצלחנו להוציא ממנו גיהוק. אשתו של אותו פוליטיקאי בכיר מתקשרת אלי וצורחת שבגללנו אמא שלהם הלכה לעולמה, מאיימת שהיא תפרסם הקלטות וצורחת עלי שהיא תרדוף אותי עד יומה האחרון, שכל לירה שיש לה היא תבזבז בשביל להשמיד אותי. הלכנו בעיר של אותו פוליטיקאי בכיר מבית לבית, כי ידענו איפה נמצאת האינפורמציה ורצינו שיספרו לנו אותה; עורך-הדין שלו אמר לי: 'עצם העובדה שאת מבררת, שאתם הולכים מבית לבית באותה עיר – אני אהפוך את זה לטסט-קייס של תביעות דיבה'".

דוגמה אחרת לנסיונות לעיקום המציאות על-ידי בעלי כוח היא פרשת ההתנצלות בערוץ 10: כתבת פרופיל של אבנר הופשטיין על שלדון אדלסון נענתה באיומים בתביעת עתק מעבר לים ‒ ואלו הובילו למחיקת הכתבה מהרשת, לשידורה של התנצלות שקרית ולהתפטרות של העורכת רותי יובל, של המגיש גיא זהר ושל מנכ"ל חברת החדשות ראודור בנזימן. לדברי יובל, בשלב מסוים למדה כי ייתכן שהאיומים שהולידו את ההתקפלות לא היו רעיון מקורי של אדלסון – כי אם של עורך-דינו הישראלי, אביגדור (דורי) קלגסבלד.

"למי שלא מכיר, הסיפור ששידרנו היה סיפור שלא היתה שום סיבה להתנצל עליו, ובכל זאת ‒ הטייקון מלאס-וגאס, דרך עורכי-דינו, כפה התנצלות מופרכת לחלוטין", אמרה. "בערב שבו גיא זהר התפטר בשידור נערכה במקרה מסיבה אצל ראובן אדלר. זה היה לפני ששודרה ההתפטרות של גיא, אבל אחרי שאני כבר התפטרתי. אחד הנוכחים במסיבה הזאת היה עורך-דינו של אדלסון, דורי קלגסבלד, שאמר לחברים בגאווה גדולה: 'תשמעו, כל הסיפור הזה של ההתנצלות, זה בכלל לא עִניין את אדלסון. זה לא הפריע לו. זה אני עשיתי. ולמה עשיתי את זה?' ‒ כי אותו עורך-דין היה גיבור של תחקיר שעשיתי כשהייתי העורכת של 'אולפן שישי', על התאונה שבעקבותיה נכנס לכלא (בתאונה נהרגו אם צעירה ובנה בן השש; א"ב).

עו"ד דורי קלגסבלד (צילום: אורן פרסיקו)

"אגב, אף אחד לא טען שהתחקיר ב'אולפן שישי' היה לא נכון. הוא היה נכון לחלוטין, אבל האפקט היה מאוד לא נעים, במיוחד עבור מי שרגיל שדברים נסגרים בדרכים אחרות. קלגסבלד קיווה שבגלל שהוא כל-כך מקושר ומחובר לעיתונאים, הסיפור הזה יוחלק ‒ שעו"ד [שמעון] מזרחי יידע איך לטפל בדברים, ושהפרקליטות תהיה נחמדה. בסופו של דבר, כזכור, זה הגיע לבית-משפט, קלגסבלד הודה במסגרת עסקת טיעון ונכנס לכלא", הוסיפה. "הסיפור הזה התחיל מסע נקמה: קלגסבלד הגיע לכל מקום שהלכתי לעבוד בו וניסה לטרפד את המינוי. ככה אמרו לי אנשים שעבדו במקומות האלה ‒ אם זה המו"ל, או העורך הראשי". בסופו של דבר, טענה יובל, כך נולדה "פרשת ההתנצלות": "דורי אמר, 'זה בכלל לא עִניין את אדלסון, זה עִניין אותי, כי אני הייתי במסע נקמה'. הוא פשוט היה כל-כך יהיר, שהוא חשף את הדברים".

עו"ד קלגסבלד, בתגובה שמסר ל"העין השביעית", שולל את התיאור מכל וכל: "דבריה של רות יובל הם אוסף של המצאות ושקרים. רק אדם רדוף יכול לחשוב שאני ‒ ולא שלדון אדלסון ‒ עמד על ההתנצלות. רות יובל מצטטת דברים שמעולם לא אמרתי, לא אצל אדלר ולא במקום אחר. בניגוד לדבריה, מעולם לא עשיתי עסקת טיעון, אלא הודיתי באשמה וריציתי את העונש שהוטל עלי. בכל מה שאירע לה רות יובל צריכה להאשים את עצמה, לא אחרים. עצוב שכך היא מנסה לחזור לבמה".

רותי יובל: חלק גדול מהאנשים שאנחנו עושים עליהם תחקירים וכתבות הם אנשים חזקים, ובשביל להתמודד עם זה צריך מבנה נפשי מיוחד

לדברי יובל, השתלשלותה של פרשת ההתנצלות אינה מקרה יוצא דופן. "מאחורי הקלעים אנשים עושים כל הזמן דברים כאלה. חלק מהאנשים שאומרים 'אנחנו נגמור אותך' ‒ גם מתכוונים לעשות פעולות. זו הסתבכות מאוד קשה, ולא לכל בן אדם נעים ללכת כשמאחוריו צועדת להקה של שוחרי רע. חלק גדול מהאנשים שאנחנו עושים עליהם תחקירים וכתבות הם אנשים חזקים, ובשביל להתמודד עם זה צריך מבנה נפשי מיוחד ‒ אבל גם, ובעיקר, מבנה ארגוני. שיהיה גב של המערכת".

הגב הזה, לפי יובל, אינו בהכרח נגזרת של עומק כיסי הבעלים ‒ וכך גם יכולתן של מערכות עיתונאיות לבצע תחקירים מורכבים. "בתור מי שבאה ממקומון לא נורא עשיר", אמרה על "כל העיר" הירושלמי, "אני אומרת לכם שכשרוצים אפשר לעשות תחקירים. הרוח הגבית של המו"ל ‒ של העורך, של הזכיין ‒ היא מרכיב חשוב מאוד".

תמונתם של בני הזוג שלדון ומרים אדלסון, כפי שהוקרנה במהלך הקראת ההתנצלות בפניהם במהדורת חדשות ערוץ 10, 9.9.11 (צילום מסך)

גידי וייץ חלק גם הוא סיפור על השלכותיה של כתבה שבה הוזכר איל ההימורים האמריקאי. "אדלסון הוא קטגוריה משל עצמו. כל אחד שיושב כאן בפאנל חושב שאם הוא יתעסק עם אדלסון, הוא עומד להיכנס למלחמת התשה", אמר. לפני כמה שנים פרסם וייץ כתבה שבה ציטט דברים שאמר אהוד אולמרט על אדלסון בחקירה. "זה פורסם ביום שישי, ולא היה לי פרפור אחד לפני שפרסמתי את זה. ישנתי טוב בלילה", סיפר. "ביום ראשון או שני הגיע מכתב איום עם דרישה שהעיתון ישלם לו מיליון שקל ויפרסם התנצלות – ועל כלום. קיימנו שיחת ועידה ‒ השתתפו בה עורכי-הדין, אלוף בן ועמוס שוקן ‒ והחלטנו: שום דבר. שיקפוץ. אני זוכר שהתחלתי לברר מה זה אומר להיתבע בחו"ל. ציפיתי שהוא יתבע אותי במוזמביק". האיום מעולם לא התממש.

גידי וייץ: אני חושב שאדלסון הוא אישיו. מהססים להתעסק איתו. אני חושב שהסיפור של אדלסון עדיין לא סוּפּר בעיתונות הישראלית

"אני חושב שאדלסון הוא אישיו", הוסיף וייץ. "מהססים להתעסק איתו. אני חושב שהסיפור של אדלסון עדיין לא סוּפּר בעיתונות הישראלית. ובואו נגיד את האמת: 'הארץ' בתקופה מסוימת היה תלוי באדלסון – הוא היה בקשרי מסחר איתו. אני לא יכול להגיד שזה לא משפיע פסיכולוגית. לי יש קשר מאוד-מאוד מצומצם, ממניעי הישרדות, עם עמוס שוקן. אני חושב שהוא כמו השמש, מי שמתקרב אליו ‒ זה אסור. אבל אני זוכר שכשנגמרו היחסים עם אדלסון אמרתי לו שאני מאוד מרוצה שהקשר הטמא הזה סוף-סוף הסתיים".

"רוב הדיונים האלה נוטים בדרך כלל ללכת לשאלת הרצון, לטלפון הזה מהמו"ל שמונע ממך לפרסם – ואני, רוב החיים העיתונאיים שלי, הרגשתי שהסיפור האמיתי הוא שאלת היכולת, ולא הרצון. בערוץ 10 לא חוסמים אותך מלעשות שום דבר", אמר בהקשר זה רביב דרוקר. "לא מזמן הייתי בפאנל עם מנכ"ל חדשות 2 אבי וייס, זה היה אחרי שידור התחקיר המפואר על דני נוימן. אמרתי לו: 'אבי, אחרי כל המחמאות, דבר אחד אני חייב להבין. הוא ביקש מכם כך-וכך כסף לפגישה, ועוד כך-וכך כסף ‒ אני לא זוכר את הסכומים, אולי היה מדובר ב-50 אלף שקל ‒ כדי להעביר את החוק. למה לא נתתם לו את הכסף? הפלת בסיפור הזה את נוימן, וברמה חלקית את עוזי יצחקי, מנכ"ל משרד התחבורה. אם היית שם עוד 50 אלף שקל, אולי היית מפיל פה חברי-כנסת, שרים – אלוהים יודע מה היה קורה'.

"זו היתה שאלה פרובוקטיבית, ואני הרי יודע מה התשובה: שאין כסף. אין 50 אלף שקל. אנחנו צוחקים כשמח"ש עוצרים את רונאל פישר עם המזוודה ואומרים על זה, 'רבאק, איך אתם לא נותנים לו ללכת עם המזוודה – נראה לאן הוא נותן את הכסף, לאיזה שוטרים'. התשובה לכך, שנאמרה לי על-ידי גורם אכיפה בכיר, היא כזו: 'אתה יודע כמה זמן לקח לנו להשיג את הכסף שהיה במזוודה? אתה משוגע, שאנחנו נאבד אותו?'. כך שאבי וייס לא פחד שיגיעו לישראל כץ ויקרעו לו את הצורה בסיפור הזה. הוא פשוט פחד מה יגידו בעלי המניות כשהוא יגיד, 'שמעו, נתתי מאה אלף שקל לדני נוימן – והוא לא סיפק את הסחורה'".

לירוק את הפשמ"ג

אל מול חולשתה העכשווית של העיתונות הכתובה, לפחות כפי שהובעה על-ידי משתתפי הפאנל, בולט אתגר לא פשוט העומד בפני המערכות הטלוויזיוניות: מגבלות המדיום. חברי מערכת "עובדה", הסבירה אילנה דיין, משקיעים חלק ניכר מזמנם בניסיון להביס את המגבלות הטכניות והסגנוניות הללו. "אני לא אשכח סיפור אחד שהיה לנו בכתבה שנגעה ללב לבייב. בכתבה הזאת היה חלק שנגע לדיון אצל פשמ"ג ‒ פקיד שומה למפעלים גדולים", סיפרה בהקשר זה.

"רק להסביר מה זה פשמ"ג ‒ אין דבר יותר משעמם מזה. אבל האינפורמציה היתה משמעותית: עורכי-הדין של לבייב הצליחו להביס את פקיד השומה, ובעצם למנוע תשלום של מס שכל אזרח אחר היה נאלץ לשלם. הם חסכו ללבייב מיליונים אם לא מיליארדים באיזושהי הורדת ידיים. עכשיו, לדבר הזה יש לנו שם: 'ה-Avid ירק'. מערכת העריכה יורקת את זה, היא לא יודעת איך לעכל אינפורמציה על דיון אצל פשמ"ג. בסופו של דבר דרדרנו את זה לדיון באולפן – בזמן שב'הארץ' למשל אפשר לעשות מזה כתבה שלמה. הקטטה עם המדיום היא קטטה מאוד-מאוד מסובכת – אבל מצד שני, כשאתה מצליח באמת להעביר תחקיר בטלוויזיה, אז אני לא צריכה לספר לכם כמה אימפקט יש לזה".

בעיתונות הכתובה אמנם קל יותר לפרסם תחקיר עמוס פרטים והסתעפויות, אך הרייטינג בהתאם. אחד התחקירים הבולטים שפרסם גידי וייץ ב"הארץ" – ובוודאי הארוך שבהם ‒ עסק בקשריו של איל ההימורים האוסטרי מרטין שלאף עם שורה של פוליטיקאים ישראלים. "התחקיר הזה תפס מוסף של 15 עמודים, ולדעתי מספר הקוראים היה פחות ממספר העמודים", אמר וייץ. "לנו אמנם אין את עניין הרייטינג – אבל זה משתנה. כי היום יש לך טראפיק, יש את 'עשר הנצפות'. ב'הארץ' מרוצים כשהכתבות נצפות וזוכות לפופולריות, אבל אף אחד לא ירים לך טלפון ויגיד לך 'קראו אותך כך וכך אנשים'. זה לא קורה".

לדברי דרוקר, גם בערוץ 10 לא מטרידים את צוות "המקור" בעניינים לא חשובים כמו נתוני צפייה. "העסקה הלא כתובה בין 'המקור' לערוץ 10 זה שהם לא כל-כך מנדנדים לנו עם רייטינג. הם מנדנדים, אבל לא מתקשרים אחרי תחקיר מורכב כמו זה שפרסמנו על השופט יורם דנציגר ואומרים 'שמע, זה בלתי צליח'. כשאנחנו משדרים תחקירים מהסוג הזה, אנחנו פשוט שמים פס על שיקולי רייטינג – ובאמת התחקיר הזה עשה רייטינג זוועה, שש-משהו, וגם נכשל מבחינת התהודה. הוא לא יצר תגובת שרשרת בקרב מקבלי ההחלטות. אגב, תחקיר 'ביביטורס' עשה 8.5%. יומני עמרי שרון עשו 7.7. תחקיר קק"ל – 7.9, או משהו כזה. בעונה האחרונה גירדנו את העשר, וזה היה שיא עבורנו. אלו מספרים שכשאילנה מקבלת אותם, לדעתי אבי ניר מחכה לה מחוץ לבית עם הבריונים של דודו".

"אילנה, יש מקרים שבהם את אומרת 'לעזאזל, אני רוצה לפרסם סיפור שהוא כולו פשמ"גים?' ‒ בלי להתעסק במה שקורה מסביב, בערוץ, ברייטינג ‒ 'רק בגלל שהתחקיר הזה חשוב ואני מרגישה שאני נושאת איזה דגל כשאני עושה אותו'?", שאל הופשטיין את דיין.

"אני לא חושבת שמישהו מהאנשים שנמצא כאן יגיד לך או ירגיש באמת בלב שהוא הולך עם אמת אחרת זולת האמת העיתונאית", השיבה דיין. "ומצד שני, בואו לא נתבלבל: אנחנו עובדים בת-ק-ש-ו-ר-ת. אנחנו לא שרים במקלחת ולא כותבים למגירה. אנחנו מתקשרים, אנחנו רוצים לגעת, אנחנו רוצים להשפיע. אין משמעות למה שאנחנו עושים אם אין לזה הד. ולכן אפשר לבזות את זה, ואפשר להקטין את זה ולהנמיך את זה ולהאיר את זה באור שלילי – את התאווה להגיע לצופה, את הרצון לגעת בו, לטלטל אותו – וגם לגרום לו לשבת מול הטלוויזיה ולא לעבור לשום מקום כי עוד דקה נשוב. בסופו של דבר, אני חושבת שהניסיון לייצר את הכלים כדי לדרוך את הצופה, כדי לגרום לו לשמוע, לראות ולהבין – הניסיון הזה הוא לא ניסיון נואל בעיני, הוא לא ניסיון בעייתי".

מוזי ורטהיים (צילום מסך)

לצד האתגרים הטכניים, וחרף ההצהרה על חופש פעולה מלא, בעבר גם דיין נתקלה בניסיון להטיל עליה צנזורה מטעמו של גורם חיצוני עתיר עוצמה: פרשת ישראייר. "סיפור עיתונאי טוב הוא סיפור שאפשר לסכם אותו בשני משפטים, ובמקרה הזה הסיפור היה על כך שנמנע אסון ברגע האחרון – ובישראייר טייחו את זה", הזכירה דיין. "כשניגשנו לשדר את התחקיר הזה, דורון גלעזר היה העורך הראשי של 'עובדה', ובעל השליטה בקשת, מוזי ורטהיים, קיבל טלפון מנוחי דנקנר [בעל השליטה בישראייר באותה העת], שאמר לו: 'אל תפרסם'. ומוזי ניסה לעכב את הפרסום.

"אני זוכרת שעמדנו ליד המעלית, דורון ואני, כדי לעלות לחדר של אבי ניר. הסתכלנו אחת על השני, ואני לא זוכרת מי מאיתנו אמר את זה – אבל אמרנו זה לזו ברגע של חולשה, שאם זה ייגמר ‒ נגמור את זה. יפה או לא יפה – נגמור את זה. אמרנו שאם אנחנו לא יכולים לשדר את התחקיר הזה, אנחנו הולכים הביתה. זה היה אחד הרגעים הכי קשים בקריירה שלי, ומן הסתם גם בקריירה של דורון.

"אני זוכרת את השיחה עם אבי ניר. הוא אמר לי, 'אילנה, תשמעי, אני בחיים לא שידרתי דבר כזה. תני לי גרייס, תני לי את עקומת הלימוד'. אמרתי לו: 'אבי, זאת עקומת הלימוד. It's now or never'. בסופו של דבר התחקיר הזה שודר, ומאז ועד עכשיו אף אחד לא ניסה אפילו לעכב לנו שידור של תחקיר. מה שאני מנסה להגיד כאן הוא שסך כל הלחצים ‒ של המו"ל, של הזכיין, של הכסף, של האין-כסף, של הרייטינג, של הקהל, של החנופה, של אשתו של הפוליטיקאי הבכיר שצורחת עלי בטלפון ‒ סך כל הלחצים האלה הוא מצב קבוע. ולכן ההתמודדות האמיתית היא עם עצמנו. בסוף-בסוף, מה שקובע ב-99% מהמקרים הוא אם החלטת ללכת על זה".

מירוץ שליחים

בחלקו הראשון של הדיון, כשרותי יובל מצאה לנכון לשבח את כלי התקשורת שבהם עובדים דרוקר, דיין, וייץ ואסנהיים – נזרקה מכיוון הקהל הערה שלפיה שכחה לציין את "ישראל היום", העיתון שבו מועסק העיתונאי השישי מבין משתתפי הפאנל, רן רזניק. "אני חושבת שרן הוא תחקירן מעולה, אבל לשנייה אחת אני לא חושבת ש'ישראל היום' הוא עיתון", השיבה יובל. בהמשך הדיון נדרש רזניק להערה הזאת ולתמימות הדעים בנוגע לגוף שבו הוא מועסק.

"לפחות בתחום שבו אני עוסק, יש לי ב'ישראל היום' נחלה שלא נוגעים בה", הצהיר, ובהתייחס למושא הקידום המרכזי של החינמון הוסיף: "חופש העיתונות שלי ב'ישראל היום' זהה לחופש שקיבלתי בכל המקומות שבהם עבדתי, כולל 'הארץ'. אגב, בכל התקופות שבהן אני מסקר את מערכת הבריאות, מי שהיה רוב הזמן שר הבריאות – לפחות פורמלית – הוא בנימין נתניהו".

רן רזניק (צילום: "העין השביעית")

כמו אחרים, גם רזניק מצא לנכון לציין לטובה את מידת החופש העיתונאי בקבוצת "הארץ" ‒ שבה עבד עשור וחצי ‒ אך ציין כי גם ב"הארץ" לא נתקל בחירות מערכתית מוחלטת. "לעשות תחקירים זה מאבק מתמיד, ולא רק מול המו"לים. גם ב'הארץ' ‒ שהיה עבורי בית-ספר לעיתונות ‒ ניסיתי לפרסם תחקיר על רופא מאוד בכיר שאחד מבכירי העיתון היה חבר שלו, ולקח המון זמן עד שזה התפרסם – והנוסח מאוד רוּכך. במקרה אחר, כשנפלה טעות בכתבה קטנה שפרסמתי על תל-השומר – פרופ' זאב רוטשטיין, אחד האנשים הכי חזקים בארץ בתחום הבריאות, שלח ל'הארץ' מכתב שטנה נגדי, והרגשתי שאני לא מקבל מהעיתון הגנה. אגב, פרופ' רוטשטיין כתב מכתב כזה לכל המקומות האחרים שעבדתי בהם אחר-כך, כולל 'ישראל היום'" (פרופ' רוטשטיין מסר ל"העין השביעית" כי הוא אינו מעוניין להגיב לדברים).

בעניין סוגיית הרייטינג חלק רזניק סיפור מהתקופה שבה כתב בירחון "מנטה" מקבוצת "ידיעות אחרונות", לפני שעבר לחינמון של משפחת אדלסון. "גם בעיתונות יש רייטינג, אבל לא סופרים אותו כמו בטלוויזיה", אמר. "בתקופה הקצרה שכתבתי ב'מנטה' ניסיתי להביא פרשה מסוימת – וקיצצו לי חלק מהכתבה שנגע לאישיות מסוימת, אחת המוכרות בישראל בתחום הבריאות. הסיבה היתה ש'כוחות הטבע' – הבעלים של העיתון ‒ לא היו מוכנים לפרסם עליה דברים כאלה.

"מקרה אחר שקרה לי שם קשור למה שהעורכים חושבים שהקוראים לא רוצים לקרוא. רציתי להביא פרשה רפואית מסוימת – לא פרשה כל-כך חשובה, אגב ‒ שבמרכזה עמדה משפחה בדואית. ב'מנטה' אמרו לי: 'פה לא יכולים להיכנס בדואים'. אי-אפשר לכתוב על זה – ואם כותבים, אז תוך הצנעת השמות, כדי שלא יבינו שהם ערבים. עכשיו, אני יודע שזה נשמע מזעזע, 'בקבוצת 'ידיעות' לא רצו ערבים', אבל לא – השיקולים האלה, שנעשים בדרך כלל בצורה יותר אלגנטית, הם לא המצאה של המקום ההוא".

עמרי אסנהיים, בהמשך הדיון, ביקש לחלוק שיעור על עיתונות שקיבל בעיתון "מעריב", בתקופה שבה בראש העיתון עמד העורך אמנון דנקנר. "בשנת 2004 הגעתי ל'מעריב'. אחרי חמש שנים ב'העיר', נורא-נורא רציתי להגיע לעיתון ארצי – ודנקנר הציע לי לעבור. כשרק הגעתי הזהירו אותי: 'דנקנר חבר של אישים בכירים בצמרת הפוליטית של המדינה, הוא ישפיע לך על תחקירים'. אמרתי: 'אני מתעסק בביטחון ובפלילים, מה לי ולפוליטיקה'. ואז הגיעו בחירות 2006.

אמנון דנקנר וטומי לפיד (צילום: משה שי)

"בבחירות 2006 רץ טומי לפיד [איש 'מעריב' לשעבר וחבר של דנקנר] במפלגת שינוי, ואהוד אולמרט ‒ ראש הממשלה בפועל ‒ מנסה להיבחר בפעם הראשונה לראשות הממשלה. הכל התחיל להתערער כשדנקנר קורא לי יום אחד ללשכה ואומר לי: 'בוא תכין כתבת פרופיל על טומי לפיד'. אמרתי לעצמי, 'אוי ואבוי, כאן מתחילות הצרות'. אמא שלי בדיוק שכבה חולה בבית-חולים, אז החלטתי להשתמש בזה כתירוץ, והתחמקתי. חודשיים אחר-כך דנקנר קורא לי שוב, ומציע: 'בוא תכין כתבה גדולה על אהוד אולמרט'. הוא לא רצה סתם כתבה, הוא רצה כתבה של 16 עמודים שתתפרסם במוסף סוף השבוע בשני חלקים". בהיעדר תירוץ, סיפר אסנהיים, לא נותר לו אלא להתחיל לעבוד על כתבת הפרופיל.

גידי וייץ: תחקיר הוא מירוץ שליחים. זה מתחיל במקור שנותן לך סיפור מאוד משמעותי – אבל מפחד מהנזק שיכול להיגרם בחיים שלו. אתה, העיתונאי, מפרסם את התחקיר, ואתה מצפה שהגורמים הרלבנטיים – מבקר המדינה, היועץ המשפטי, המפכ"ל – יעמיקו חקר בכלים שיש ברשותם

"אני הולך לארכיון 'מעריב' ומתחיל לעבוד: מעטפות, ארגזים, אני מתקשר לכל מיני אנשים, מתחילים לעלות סיפורים, ותוך כדי עבודה אומרים לי: 'חכה-חכה, הוא עוד יתערב לך'. ואז, יום אחד, דנקנר מתקשר אלי ואומר: 'קשור את הסוסים, צריך לעצור. יש כתבה אחרת, דחופה יותר. אני רוצה שתכין כתבה על שירותו הצבאי של אהוד אולמרט למוסף היומי'. אני שואל אותו מה קרה, ואז מתברר שבאותו יום מתפרסמת ב'24 שעות' של 'ידיעות אחרונות' כתבה מאוד מחמיאה על שירותו הצבאי של עמיר פרץ, על איך שהוא נפגע – כולל דברים שהציבור הישראלי לא כל-כך ידע.

"אמרתי לעצמי, אפשר לתפוס כאן שתי ציפורים במכה: באותו שיטוט ארכיון קראתי כתבה נפלאה שפירסם אלי תבור ב'העולם הזה': 'החייל האמיץ אולמרט'. תבור מפרט שם על השירות הצבאי של אולמרט, ואמרתי לעצמי שהאנשים שהיו עם אולמרט בצבא לא התחלפו – אני אחזור אליהם, אשמע את הסיפורים, ותהיה כתבה. לא בדיוק כמו שדנקנר רוצה, אבל תהיה כתבה".

ביום שבו אמור היה להגיש את הכתבה, סיפר אסנהיים, הוא חיכה איתה עד השעה שבה בדרך כלל עזב דנקנר את מערכת "מעריב". "אבל באותו יום דנקנר לא הלך מוקדם הביתה", סיפר, "ובחמש אחר-הצהריים מתחילים הטלפונים, ובשש הם מתגברים: 'מה קורה עם הכתבה'. בשבע זו כבר הפצצה כבדה בגזרה. בשבע ורבע אני שולח לו את הכתבה במייל, והוא אומר לי: 'בוא ללשכה'.

"אני נכנס ללשכה, לשכת עורך 'מעריב' עם האיור של קרליבך מאחורי דנקנר, ואני רואה שהידיים שלו מרצדות על המקלדת. ואז הוא מסתכל אלי ואומר לי: 'איזה מניאק אתה. תראה איזה בן-זונה אתה. למה אתה כותב ככה?'. ואז הוא מתקשר לשולה זקן ‒ שהיא באותם ימים לא האסירה המשוחררת שולה זקן, אלא האשה החזקה ביותר במדינה, המוציאה והמביאה של אולמרט ‒ ואומר לה: 'תגידי, יכול להיות שאולמרט עשה ככה-וככה בשירות הצבאי? לא יכול להיות, נכון?'. ואז הוא שוב פונה אלי: 'איזה חרא אתה. למה אתה כותב ככה?'".

אסנהיים מספר כי אחרי השיחה ניגש לעורך "המגזין" באותה העת, דדי מרקוביץ', ועידכן אותו בנוגע לטיבה של כתבת השער המיועדת. לאחר מכן הלך לביתו. "דנקנר היה מסוג הבוסים האלה שאתה מבטיח לעצמך שתגיד להם הרבה דברים בבוקר, אבל אז כשאתה קם אתה טיפה שוכח מה הבטחת לעצמך", אמר, "אז כדי שזה לא יקרה, קניתי כרטיס לחו"ל עוד באותו הלילה, לנסיעה של שבועיים. אמרתי לעצמי, 'אני אבוא לדנקנר עם הכרטיס בכיס למחרת ואהיה אמיץ'".

בשיחה, שאכן התקיימה למחרת, אמר אסנהיים לדנקנר כך: "תשמע דנקנר, אתה מכיר את אולמרט כל-כך טוב שאתה יכול לספר את הסיפורים האלה מהראש שלך". דנקנר, בתגובה, עשה דבר מפתיע: "הוא אמר לי לחכות, ואחרי שעתיים קרא לי ללשכה. כל בכירי 'מעריב' יושבים שם בחצי גורן, בין היתר חיליק שריר ובן כספית – וכולם מנסים להפעיל עלי לחץ גדול. חיליק אפילו אמר: 'אני אקח את הכתבה אלי, אני אפקיע אותה מדנקנר'. אבל אני עמדתי על דעתי וטסתי לחו"ל. הייתי בטוח שימי ב'מעריב' קצו – ולא רק ב'מעריב', אלא כל הקריירה העיתונאית שלי.

"אחרי שבועיים, כשחזרתי, חניתי טיפה רחוק כדי לא להיכנס מהכניסה הרגילה. בכל זאת, לא רציתי שיפטרו אותי ביום שבו אני חוזר מחופשה. אבל הבנאדם הראשון שיצא מולי באותו בוקר היה דנקנר, והוא לא כועס. הוא אומר לי, 'בוא, כנס למונית, נוסעים לנמרודי להכשרת-היישוב, תצטרף אלי, נדבר בדרך'. אמרתי לעצמי שעכשיו הוא הולך להתהפך עלי – אבל לא, הוא ממשיך לחייך, ואומר לי: 'תראה, יהיו ימים טובים ב'מעריב', ימים גדולים'.

"אגב, כמה שבועות לפני זה הוא עלה על השולחן בהרמת כוסית של פסח, ואמר: 'האביב הגיע ל'מעריב''. אחרי חודש פוטרו שלושים איש. אמרתי לעצמי שאולי זה מה שקורה לי, אבל הוא לא פיטר אותי. הוא גם לא היה צריך לפטר אותי. אני חושב שבנסיעה הזאת הבנתי משהו מאוד חשוב: נחצו פה קווים אדומים, ואני לא אוכל להמשיך לעבוד ב'מעריב'". תוך כמה חודשים עבר לערוץ 2 ול"עובדה".

לקראת סוף הדיון עלתה מהקהל סוגיית השליחות הציבורית. פרופ' צבי רייך מאוניברסיטת בן-גוריון, לשעבר עורך בכיר ב"ידיעות אחרונות", סיפר שכשהוא ניגש להסביר לתלמידיו מיהו עיתונאי חוקר, הוא אומר להם שמדובר ב"עיתונאי עם רישיון מורחב להכריז על נבלים", כהגדרתו. כתב של גלי-צה"ל, שכמו פרופ' רייך ישב בקהל, תהה כיצד קורה שבתקשורת מתפרסמים תחקירים נחרצים על עבירות שביצעו אנשי ציבור – אך מערכת אכיפת החוק לעתים קרובות אינה מתערבת.

"תחקיר הוא מירוץ שליחים", השיב על כך גידי וייץ. "זה מתחיל במקור שנותן לך סיפור מאוד משמעותי – אבל מפחד מהנזק שיכול להיגרם בחיים שלו. אתה, העיתונאי, מפרסם את התחקיר, ואתה מצפה שהגורמים הרלבנטיים – מבקר המדינה, היועץ המשפטי, המפכ"ל – יעמיקו חקר בכלים שיש ברשותם, ויגיעו לאמיתות שאתה, בכלים המוגבלים שלך, לא מסוגל להגיע אליהן. אבל היום אין מבקר מדינה, אין יועץ משפטי, ובקושי יש מפכ"ל. לגופים האלה אין מוטיבציה לקחת את התחקיר ולהתעמק בו".

* * *

לצפייה בדיון