א. סוף עידן הטייקונים הממונפים?

במבט ראשון לא שמים לב, אבל המהדורה החדשה של מפת הבעלויות בתקשורת משקפת פרידה ממין מיוחד של בעלי שליטה. המיליארדרים שעשו את הונם מחוץ לענף התקשורת עדיין שולטים בטלוויזיה המסחרית של ישראל (ומתלוננים שקשה להרוויח), וכך גם המדינה, שממשיכה להחזיק בנתח נאה מהמפה. גם המו"לים הוותיקים, מוזס ושוקן, עדיין על המפה למרות כל הקשיים – וכך גם בני הזוג אדלסון. הכל, לכאורה, במקום. אבל משהו חשוב השתנה.

הטייקונים הממונפים כבר לא כאן. בעלי ההון שגילגלו הלוואות עתק שלא היה ביכולתם להחזיר, ובמקביל הפעילו גופי תקשורת מפסידים ורתמו את העיתונאים לקידום אינטרסים עסקיים. נוחי דנקנר, הבעלים של "מעריב" למשך שנה וחצי, נמחק כבר לפני שנים אחדות ממפת התקשורת (ולאחר מכן גם ממפת הכלכלה). לא מזמן הצטרפו אליו עוד שניים: אליעזר פישמן, שבמשך שנים היה מו"ל "גלובס" ובעל מניות בכיר בקבוצת "ידיעות אחרונות"; ושאול אלוביץ', ששלט בקבוצת בזק ומתוקף כך גם ב-yes וב"וואלה".

המין לא נכחד לגמרי. טייקון אחד שלא ירד מהמפה הוא המיליארדר פטריק דרהי.  דרהי סוחב על גב האימפריה הבינלאומית שלו חוב של עשרות מיליארדים, אבל בניגוד לדנקנר, פישמן ואלוביץ' – הכוח העיקרי שלו בישראל נעוץ בחברת הוט, הצלע הבכירה בדואופול הכבלים הישראלי.

אחרון הטייקונים הממונפים? פטריק דרהי (צילום: פלאש 90)

דרהי אמנם מחזיק גם בערוץ החדשות i24News (שבעבר הוחזק עבורו באמצעות איש קש), ואף הצליח לגרום לשורה של חברי-כנסת להעביר חוק שיאפשר לו להעביר את שידוריו ללקוחות הכבלים והלוויין בארץ – אבל בשלב זה לא מדובר בכלי תקשורת משפיע במושגים ישראליים. הנכס העיקרי של דרהי היה ונשאר צינור שמוביל בעיקר תכנים שייצרו אחרים. וגם הצינור הזה הולך ומאבד מכוחו, ככל שיותר ויותר צרכנים משתחררים מהכבלים ומתרגלים לצרוך תוכן טלוויזיוני באפיקים מקוונים.

יציאתם של הטייקונים הממונפים משוק התקשורת הישראלי עשויה לסמן התקדמות של הענף אל עבר עידן נקי יותר, שבו כלי תקשורת הוא קודם כל כלי תקשורת, ולא מכשיר לקידום מקורבים וקבירת יריבים. ב"וואלה" למשל העידו עיתונאים שהיה רגע שבו הוסר מהם הרסן והורו להם להתעלם מההנחיה לגונן על ראש הממשלה – מושא הקידום של אלוביץ' – ולהתחיל לסקר בחופשיות. ב"גלובס", הטראומה שהותירו פישמן ונאמניו היתה כה עמוקה שבעלות הבית החדשות יצאו לקמפיין שיסביר שהן כאן למען הציבור.

האם יעמדו ביומרות? ימים יגידו. המשבר בשוק התקשורת כה עמוק ומבני, שכוונות טובות אינן מספיקות. בישראל 2018 קשה מאוד להביא כלי תקשורת לאיזון כלכלי, שלא לומר רווח, וכשהתזרים מקרטע קל יותר להידרדר לעסקאות מהסוג שרקחו בנימין נתניהו וארנון מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות". פרשת השחיתות שבה מככבים השניים מזכירה שתקשורת מטעם היא לא המצאה של טייקונים.

ב. השותפים השקופים קורמים עור

האם גם מוזס הוא אחד מאותם טייקונים ממונפים שהולכים ונעלמים מעל מפת התקשורת? מצד אחד, אין לו אחזקות משמעותיות מחוץ לענף. מצד שני, מוזס הוא דוגמה מובהקת למו"ל שרותם את כלי התקשורת שלו לצרכים פסולים. התנהלותו הפיננסית של מו"ל "ידיעות אחרונות" אפופת סודיות ורצופת סימני שאלה: לאחרונה, כשנחשף בחדשות עשר שלמוזס היה חוב של כ-57 מיליון דולר לבנק הפועלים, שני הצדדים סירבו לאשר, להכחיש או להרחיב. וכמו אלוביץ' ודנקנר – שנפרדו מכלי התקשורת שלהם תוך שקיעה בפרשיות פליליות – גם מוזס עלול לעמוד לדין בקרוב.

התנהלות פיננסית רצופת סימני שאלה. ארנון (נוני) מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות" (צילום: פלאש 90)

לפי דיווח של "דה-מרקר" מלפני כמה שבועות, אם אכן יוגש כתב אישום נגד מו"ל "ידיעות אחרונות" – בנק הפועלים יפעל להדחתו מכל תפקידיו הניהוליים בעיתון. איך קשור בנק הפועלים לעיתון של המדינה? זה קשור לפישמן: איל ההון הקורס שיעבד את מניותיו ב"ידיעות אחרונות" כדי לקבל אשראי מבנק הפועלים, ועם נפילתו הן הועברו לכונסי נכסים מטעם הבנק. כעת מתברר שההרפתקה הפיננסית של טייקון אחד, שהותירה אותו ללא נכסיו, עלולה להביא גם לנפילת שותפו לשעבר.

חילופי הבעלויות בענף התקשורת מעבירים לקדמת הבמה שחקנים שבעבר הגדרנו כאן כמעין "שותפים שקופים" – אם תרצו, רוחות הרפאים של תקשורת ההמונים. בנק הפועלים הוא אחד מהם. כמפרסם מהגדולים במשק, הבנק של שרי אריסון הוא לקוח חשוב עבור כלי תקשורת גדולים כקטנים, ומרבה ברכישת תוכן – בעיקר ב"ידיעות אחרונות", שלא רוצה להיגמל מההרגל המזיק, אבל גם בגופים קטנים יותר. הבנק אולי לא מחזיק בגופים הללו, אבל יש לו השפעה ישירה על התוכן שמתפרסם בהם, ומן הסתם גם אוזן קשבת אצל ההנהלה.

המהדורה החדשה של מפת הבעלויות היא הראשונה שבה הפכו בנק הפועלים ואריסון מ"שותף שקוף" לשותף של ממש, מתוקף האחזקות הנכבדות שיש להם כעת ב"ידיעות אחרונות". נתח נוסף ממניות הקבוצה משועבד לבנק דיסקונט.

קבוצת בזק, עם הפרדתה ממשפחת אלוביץ', נכנסה להליך פירוק שבו למנהלים הזמניים – נציגיהם של דיסקונט, הפועלים והבנק הבינלאומי – תהיה השפעה על זהות הרוכשים. אחרי שבזק תצא מהלימבו, הבנקים יחזרו להיות שקופים – אבל ימשיכו להשפיע על הקבוצה כמפרסמים גדולים ואולי גם כנותני אשראי.

על טיב ההשפעה של הבנקים על ענף התקשורת אפשר להתווכח. יש הטוענים שמדובר בהשפעה משחיתה שנעשית במחשכים ומחלחלת לכל רובדי החברה. אחרים טוענים שמדובר בדמוניזציה קונספירטיבית ושהבנקים הם גופים שפועלים באופן ענייני ובפיקוח הדוק מטעם המדינה. אבל אפשר להסכים על כך שפוטנציאל ההשפעה – או ההשחתה – קיים. לפחות במקרה של בנק הפועלים ו"ידיעות אחרונות", ההתפתחויות הבאות בחקירת "תיק 2000" יבהירו אם הבנק הוא סוכן ניקיון או סוכן השחתה.

האם יש מקום לאופטימיות? יש מקום להטיל ספק. בנק הפועלים היה אחד מראשוני רוכשי הכתבות ב"ידיעות אחרונות", ובכך סייע למסד בו שחיתות חוקית שאיפשרה לכל מי שמשלם לקבל מהעיתון סיקור כבקשתו. במקרה אחר, בכירי "הארץ" ו"דה-מרקר" טענו שהבנק צמצם את רכש המודעות בעיתוני הקבוצה כדי להפעיל לחץ בגין סיקור ביקורתי של פרשת שחיתות שבה היה מעורב יו"ר הבנק דאז, דני דנקנר. בדיקת "העין השביעית" העלתה כי רכש המודעות אכן נעצר כמעט לחלוטין.

ג. שוק חופשי עם בחישה פוליטית

שחקן שקוף אחר שמעת לעת נחשף כגורם בעל השפעה על ענף התקשורת הוא ראש הממשלה. גילויי "תיק 2000" מעלים שנתניהו ניסה לסייע לנוני מוזס להכניס ל"ידיעות אחרונות" שותפים עם כיסים עמוקים. לפי החשדות ב"תיק 4000", אלוביץ' קיבל מנתניהו הקלות יקרות מפז – ובתמורה שתל ב"וואלה" אייטמים חיוביים על משפחתו וצינזר כתבות ביקורתיות. לאחרונה דווח גם שנתניהו ניסה לסייע לאלוביץ' למכור את אתר החדשות למיליארדר לארי אליסון – שאותו ניסה לשדך גם למוזס. ב"תיק 1000" חשוד נתניהו בקבלת שוחד מארנון מילצ'ן, מבעלי המניות הוותיקים בערוץ 10.

בחישה מתמדת. בנימין נתניהו בכנסת (צילום: הדס פרוש)

במקרה של נוחי דנקנר, המוציא לפועל של השחתת "מעריב" היה ניר חפץ, יועצו ומקורבו של נתניהו, שתיעד אותו בחשאי והשתמש בתיעוד כדי לקבל מעמד של עד מדינה. חפץ היה גם שחקן פעיל בהתמודדות על רכישת "גלובס" אחרי קריסת פישמן, בשירותו של אוליגרך רוסי עם מניעים עלומים שבסופו של דבר לא הצליח לרכוש את העיתון. חשיפת היקף שיחותיו הליליות של נתניהו עם עורך "ישראל היום" לשעבר ועם הבעלים שלדון אדלסון חיזקה את הראיות לגבי היותו של החינמון שופר תעמולה בשירות ראש הממשלה.

הבחישה הרוחבית של ראש הממשלה בשוק התקשורת נשמרת בסוד עד שהיא נחשפת. כמו שקורה לא פעם עם נתניהו, היא משקפת סתירה בין מעשיו ובין ערכיו המוצהרים: מצד אחד הוא מטיף שיש לפתוח את ענף התקשורת וליישם בו את עקרונות השוק החופשי – ומצד שני הוא שולח יד, בוחש בסתר וכורת בריתות שבמשטרה מגדירים כיחסי שוחד. על הדרך, הוא והמו"לים משחיתים את העיתונאים ומגישים לציבור עיתונות פגומה.

ואולי זה כל הסיפור על רגל אחת: בשוק בריא, כל גילוי של שחיתות והטיה פסולה בכלי תקשורת חדשותי היה גורם להגירה של קוראים, צופים ומאזינים אל עבר המתחרים. אלא שהציבור הישראלי אוהב לשנוא את התקשורת, אבל לא ממהר לשנות את הרגלי הצריכה שלו.

בישראל, השוק קטן ואין הרבה אלטרנטיבות – ולא בגלל חסמי כניסה. השוק כבר מזמן פתוח, אבל המו"לים החדשים לא ממהרים לדהור דרך השער. ובהיעדר אופק כלכלי, רבים הסיכויים שהמצטרפים החדשים ילכו בדרכם של הדנקנרים, הפישמנים והאלוביצ'ים וייכנסו לתקשורת כדי להרוויח מהצד. האם השנים הקרובות יביאו עמן מעגל חדש של השחתה וקריסה כלכלית? הישארו עמנו.

* * *

מפת הבעלויות בתקשורת הישראלית

(לחצו כאן לעיון במפה בפורמט pdf)