בבני-ברק נוסד איגוד העיתונאים הביביסטים, ואראל סג"ל בקושי הגיע בגלל הפקקים. ולא רק הוא. השילוב בין התזמון למיקום, חמישי בערב בעיר הצפופה בישראל, עורר לרגע חשש שהאנשים לא יגיעו. כמה דקות לפני השעה היעודה המארגנים עוד הדביקו בחוץ שלטים עם חצים, אבל לכיוון הלא נכון. שליח אלמוני של הדיפ-סטייט נעל את דלת הכניסה ואילץ את המוזמנים להסתובב אבודים בסניף של קופת חולים מכבי, תוהים בבלבול מדוע שלטי ההכוונה מובילים למעלית שיכולה לקחת אותם רק למטה, אל החניון התת-קרקעי.

שמעון ריקלין, הוגה המיזם, ישב בקומת הגג מסביב לשולחן עגול עם בורקס, גדי טאוב ועוד כמה שותפים לדרך. בזמן שהמקום התמלא בעצלתיים, הוא הסביר לעיתונאית מהשמאל את מה שהיא והחברים שלה לא מוכנים להבין: "אתם עריצים בולשביקים, לא מעניין אותי לבקש מכם טובות". הדוגמה שלו היא פרס סוקולוב, והעובדה שלא חולק לעיתונאים ימנים כמו עמית סגל או קלמן ליבסקינד. לכן, מרחיב ריקלין, צריך גוף אלטרנטיבי כמו שזה שהוא מקים היום.

"אתם יותר קיצונים מבולשביקים – אתם יבסקציה!", מתפרצת אשה בלתי מזוהה על עיתונאית אחרת, נציגת "דה-מרקר", שהגיעה כדי לחפש מקורות. הציטוט העיוור עושה לה עוול. כמו במקרה של ריקלין, המלים קשות אבל המעטפת רכה. בהמשך, האשה הצועקת מציעה לעיתונאית הנזופה מנחת שלום – שיחה אישית וסיגריה שחורה, בליווי שורת הפיתוי הקלאסית של גברים שחומי עור: Once you go black, you never go back. מאוחר יותר מתברר שמדובר באושיה ביביסטית: דלית סוטר, יו"ר פורום קפה שפירא, המוכרת גם בכינוי גלי בת-חורין.

איגוד העיתונאים הביביסטים קם בנקודת מפנה היסטורית: בנימין נתניהו יורד מהשלטון, מוקדי הכוח שטיפח מתחילים להתפורר, והאנשים ששירתו אותו בנאמנות מתאגדים ומתחילים לגייס כסף באופן עצמאי

ריקלין אמנם טוען שהוא לא צריך טובות, אבל דינמיקת המשיכה-בצמות הזאת, שנפתחת בקיתונות של בוז ומתהפכת לכדי כמיהה אנושית ליחס, תחזור על עצמה לאורך כל האירוע החגיגי. בינתיים, עד שהמקום יתמלא, מדגים את הדינמיקה עובר אורח מזדמן. הכנס מתקיים ב"מרכז אחים ליזמות עסקית" ברחוב רבי עקיבא, הגרסה החרדית למשרדים מודולריים מהסוג החביב על חברות הייטק בתחילת דרכן. גבר חרדי ששמע שמדברים על "דה-מרקר" ניגש ומתלונן שלמרות שיש לו שני סטארט-אפים וגם איש שיווק מהשמאל הקיצוני, כהגדרתו, אף פעם לא כותבים עליו בעיתון. הוא מתקן את עצמו: בעצם, פעם אחת ביקשו ממנו לשלוח חומר, אבל התוצאה היתה מעליבה – החומר פשוט פורסם כמו שהוא, בלי מגע יד עורך. "להגיד את האמת, אני שילמתי על הכתבה הזאת 5,000 שקל", הוא ממשיך, ומסגיר שבעצם לא באמת כתבו עליו, רק מכרו לו כתבה פרסומית.

בסוף החלל מתמלא עד להתפקע. הנוכחים מתחלקים לשלוש קבוצות עיקריות: חרדים שבמקרה היו במקום, אזרחים מודאגים ועיתונאים מהיקום התקשורתי הביביסטי – ערוץ 20, "ישראל היום", תחנת הרדיו גלי-ישראל ואתר "מידה". הארגון שלהם קם בנקודת מפנה היסטורית: כשבנימין נתניהו יורד מהשלטון, ומוקדי הכוח שטיפח מתחילים להתפורר, האנשים ששירתו אותו בנאמנות כדוברים, יועצים, עיתונאים ופעילים פוליטיים החליטו להתאגד ולגייס כסף באופן עצמאי.

אחד ממסמרי הערב הוא טופז לוק, קצין תעמולה בכיר בחמ"ל של נתניהו, שעומד בצד, מתלחשש עם אנשים מתחלפים, ואחר-כך יוצא לעשן ומושך אחריו אל המרפסת דבוקת מתעניינים שמשאירה קרחת קטנה בחלל המרכזי. לדבריו, אין לו קשר לארגון החדש. "סתם באתי כאורח", הוא משיב לשאלת "העין השביעית". עמיתו לקמפיינים, ארז תדמור, הגיע לכנס כדי לשאת נאום ברכה ודרבון. גם הוא משיב שאין לו שום תפקיד רשמי באופרציה.

העיתונות מתה, ונדאג שתישאר כך

לא בכדי הארגון החדש נקרא "איגוד התקשורת הישראלית" – בדגש על "תקשורת", ולא "עיתונות". התימה שלפיה העיתונות מתה חוזרת על עצמה בנאומים השונים. "כיום אין בישראל עיתונות, ואין באמת עיתונאים", מסביר שמעון ריקלין בנאום הפתיחה. "יש דוברים, יש פעילים פוליטיים, יש אינטרסנטים וגופים עסקיים – עיתונאים אמיתיים אני כמעט לא מכיר היום".

הארגון החדש לא בא לתקן את המציאות המקולקלת שריקלין מתאר, אלא להתמסר לה. הוא ועמיתיו מבקשים לאגד יחד "יצרני תוכן". יחצנים, משפטנים, עיתונאים, קמפיינרים, פעילי רשת – זה לא ממש משנה. תפיסת מציאות ביביסטית אינה חובה, אם כי בהיעדרה לא נראה שיש לתוכנאי המזדמן מה לחפש באיגוד החדש.

ריקלין, שהתקבל במחיאות כפיים נלהבות, פותח את הקטע שלו במורשת קרב מלפני שני עשורים. "הפעם הראשונה שנחשפתי לתקשורת היתה כשהקמנו את מצפה-דני", הוא מספר. "באותו יום נחת אצלנו [השר] פואד בן-אליעזר ושאל: 'מה אתם צריכים?'. שאלתי אותו מה זאת אומרת, והוא אמר: 'מה אתם צריכים כדי להקים את המאחז?'. פנחס ולרשטיין אמר לי, 'תגיד לו מה אתה צריך'. אמרתי: 'כביש, מים, שירותים וכולי'. ופואד אומר לי: 'כל הכבוד לכם, אתם חלוצים אמיתיים'. בערב, אני מתיישב מול הטלוויזיה. 'פואד בן-אליעזר, מה אתה חושב על המאחזים?', שואלים אותו, ופואד עונה: 'אסון לעם ישראל. רע מאוד. רע ומר'".

גדי טאוב, שמעון ריקלין, ענת קם, מעין סמון, עמית לוינטל ועוד זמן קצר לפני פתיחת כנס היסוד של איגוד התקשורת הישראלית (צילום: איתמר ב"ז)

הנאום של ריקלין קודר. הוא מדבר על משבר האמונה של תרבות המערב, מבכה ברצינות גמורה את ירידת קרנה של האמת ומשרטט מאבק איתנים שמתחולל בין שתי קבוצות יריבות: הקבוצה שלו, שאותה הוא מזהה עם רוב הישראלים, או לפחות היהודים שביניהם, ומולה "האוניברסלים" – מיעוט אליטיסטי שמונהג בידי אנשים כמו יאיר לפיד ומירב בן-ארי, שרוצים לוותר על הזהות היהודית ושולטים ב"מוסדות רבי הכוח" של המדינה.

הסימוכין לקוח מההגות של האויב: "קארל מרקס היה בטוח שהפרולטריון ינצח כי הם כמעט הרוב המוחלט, אבל הוא טעה – כי כל עוד ההון מוחזק בידי המוסדות, למרות שהם מיעוט, הם פעם אחר פעם מנצחים", אומר ריקלין, משפיען שהיה עד לא מזמן מקורב לדרגים הפוליטיים הגבוהים ביותר, המועסק במשרה בכירה על-ידי משפחה של מיליארדרים, שהוא גם בן זוגה של מו"לית ממשפחת הון ישראלית. באופן טבעי, הוא מזהה את עצמו עם הפרולטריון. "לא מספיק להיות הרוב. אנחנו צריכים להתארגן, לבנות. ואת זה אנחנו מנסים להתחיל לעשות עכשיו", הוא אומר.

רגע, מה בעצם בונים כאן? בינתיים אין תשובות. מה שבטוח, לא בונים כאן עוד ארגון עיתונאים. "כל האתוס הזה של העיתונאות וכולי זה חרטא", חורץ אראל סג"ל, שלמרות עיסוקיו המגוונים כמגיש (ערוץ 20), מראיין (103FM) ובעל טור ("ישראל היום") לא מגדיר את עצמו כעיתונאי אלא כאדם ש"עוסק בתקשורת, על מגוון אפשרויותיה".

אראל סג"ל, ינון מגל ושמעון ריקלין מראיינים את ראש הממשלה, בנימין נתניהו, במשדר מיוחד של ערוץ 20 מדובאי. 7.12.2020 (צילום מסך)

סג"ל מזכיר שלושה עיתונאים ידועים מההיסטוריה של עם ישראל – זאב ז'בוטינסקי, בנימין זאב הרצל וברל כצנלסון – ואומר ששלושתם לא התפרסמו בזכות עשייתם העיתונאית, אלא בזכות תרומתם לקוממיות היהודים. "לא ז'בוטינסקי, לא הרצל ולא כצנלסון נודעו בתחקירים הקשים שלהם על הטרדות מיניות בצבא", הוא מסביר. לכן, לדבריו, לא צריך לייחס חשיבות מיוחדת לתחקירים על אדם שלקח כסף שאסור היה לו לקחת, או שר שסייע למוסד כלשהו מתוך אינטרס אישי.

גם כשהוא עצמו מפרסם תחקירים, אומר סג"ל, זה לא מתוך הכרה מיוחדת בחשיבות המדיום העיתונאי אלא מתוך ניסיון לנצח את היריב בשדה הקרב שלו. "הבנתי שהשיטה נורא-נורא פשוטה – יחסלו אותנו אחד אחרי השני עם תחקירים על שחיתות, בשיטת סול אלינסקי, כי זה מה שעובד". המסקנה של סג"ל היא לא שכדאי למסוקרים לבצע פחות מעשי שחיתות, אלא שצריך לייצר חיקוי של עיתונות תחקירים, וכך לאזן את המשוואה. "להיות עיתונאי או תחקירן, זה לא דבר שמעורר איזה קושי אדיר", הוא מסביר.

כמו ריקלין, גם סג"ל סבור שבחוץ מתחוללת מלחמה אכזרית, שאת המהות המתעתעת, המבלבלת והמעט אידיוטית שלה הוא כנראה מנסה לסמל באופן שבו הוא מתאר אותה: "אנחנו במאבק של רעיונות, לא רק בישראל, אנחנו חלק ממגמה עולמית בכלל, של הפרוגרס, שבעיני הוא כוח אנטרופי שצמח מתוך אפלטון באופן מוזר ביותר – והוא אפילו לא מודע לזה! – מול השמרנות הבסיסית והבהירה, שאומרת: התקדמות אבולוציונית. לא ריאקציה, התקדמות. אני רואה בעצמי חייל של המאבק הזה".

אראל סג"ל: "אנחנו במאבק של רעיונות, לא רק בישראל, אנחנו חלק ממגמה עולמית בכלל, של הפרוגרס, שבעיני הוא כוח אנטרופי שצמח מתוך אפלטון באופן מוזר ביותר – והוא אפילו לא מודע לזה!"

סג"ל התייחס גם, סוף-סוף, לפן המעשי של הארגון שעל הקמתו הכריז: "אני לא יודע מה האיגוד הזה יעשה, אבל אני אגיד לכם שכולנו שחקנים במערכה. העיתונאים שקוראים לי 'שופר' ואומרים שאנחנו נושאים דפי מסרים – יש פה ארון קודש מאחורי, אז אני לא יכול להגיד מה אני שם עליהם". את מה שלא אמר במלים החווה סג"ל בתנועות ידיים.

למרות הסלידה מעיתונות חוקרת, סג"ל מודיע לנוכחים שבכל זאת דרוש תחקירן, לא רק כזה שיעשה תחקירי דמה על יריבים פוליטיים, אלא עיתונאי אמיתי, שעוסק בעובדות וחושף מציאות. המציאות שצריך לחשוף, לטענתו, היא חרם פרסומות המוטל על גופי תקשורת ימניים. הסיבה מתוארת בעמימות כאינטרסים סמויים של משרדי הפרסום. "אם צריך לשחק מלוכלך, נשחק מלוכלך. אם צריך לרדת לגליצ'ים, צריך לרדת לגליצ'ים – ואם צריך להיכנס לעניין של איך עובד שוק הפרסום הישראלי ומה הוא עושה, צריך להיכנס בזה ובכל הכוח. אם יש פה מישהו עם איזושהי השראה לעבוד – על הדברים האלה תלכו לעבוד. על הכסף. כמו בפשע מאורגן, כל הדברים בעולם חיים על כסף".

בנימין נתניהו עם בני הזוג שלדון ומרים אדלסון שבועיים לאחר השקת "ישראל היום". ירושלים, 12.8.2007 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

לפי הניתוח של סג"ל, חרם הפרסומות יוצר פערי מעמדות בין גופי התקשורת המובילים, שמכניסים הרבה כסף מפרסומות – לבין גופי התקשורת שמזוהים עם המאבק, שחווים קושי כלכלי ומתקשים להתפתח ולצבור עוצמה ציבורית.

הקהל ביתי, ולכן כנראה אף אחד לא קוטע את סג"ל וצועק לו שתחנת הרדיו שמעסיקה אותו שייכת למולטי-מיליונר אלי עזור, ושערוץ הטלוויזיה שבו הוא משדר שייך למשפחת מירילשווילי שהונה נאמד במיליארדים, ושהעיתון שבו הוא כותב טור שבועי שייך למולטי-מיליארדרית מרים אדלסון, האשה העשירה בישראל ואחת הנשים העשירות בעולם. במקום למחות או לגחך, הקהל מוחא כפיים. כשמישהי צועקת לו ללכת לפוליטיקה, סג"ל מסרב בענווה.

ריקלין, שעומד על הקווים, מתפוצץ מצחוק ומאדים. סג"ל תוהה בקול אם הוא רוצה לצנזר אותו. התשובה שלילית. אחר-כך, כשסג"ל מסיים לדבר, הוא ניגש לטופז לוק ומסתודד איתו. ואז מגיע ארז תדמור ונותן ללוק כִיף.

האנטיתזה של אורי אורבך

ב-1987, בבטאון המתנחלים "נקודה", פרסם אורי אורבך מאמר מכונן שנשא את הכותרת "הטובים לתקשורת". דורות של עיתונאים סרוגים קראו את אורבך והשתכנעו שהדרך להכשרת הלבבות עוברת בהיטמעות בגופי התקשורת המרכזיים – ובקיצור, שאפשר לשנות מבפנים. סג"ל וריקלין לא נקבו בשמו המפורש של אורבך, אבל הדוקטרינה שהם מבקשים להטמיע כעת מביעה תיעוב לגישה הפייסנית שלו, שלטענתם לא הביאה שום תועלת.

"חלק מהאנשים שלנו מגיעים למערכות תקשורת אחרות והופכים לרכיכות עלובות", אומר סג"ל. הדוגמה שלו לעיתונאי שלא התקפל היא חברו ינון מגל, שיושב בקהל. "תהיו ינון מגלים", הוא מבקש מהנוכחים. ריקלין מסביר: "אם לא נשבור את התלות הזאת, עוד ועוד אנשים מצוינים מהציונות הדתית ואנשי ימין יגיעו למוסדות רבי הכוח כדי להשתלב בהם, ולאט-לאט יתאימו את עצמם. אחרי זמן מסוים, במקום לערער על הכוח של המוסדות הללו, הם למעשה הופכים להיות חלק מהם ומחזקים אותם. תזכרו את המשפט הזה: לשבור את התלות. לשבור את התלות".

אורי אורבך (צילום: שרה שומן)

הטרמינולוגיה בכוונה לא מדברת על "גופי תקשורת", אלא על מוסדות ערטילאיים – כאלה שצריך להחריב, וכאלה שצריך להקים. אם לשפוט לפי רשימת הנואמים, איש התקשורת האידיאלי הוא כזה שיודע לפעול בכמה צדדים של המתרס, ובעצם מכיר בכך שאין מתרס. כל עוד משרתים את הרעיון הגדול – כמו שעשו הרצל, כצנלסון וז'בוטינסקי – זה לא משנה אם עושים זאת מיציע העיתונות או ממסדרונות הממשל.

מעין סמון למשל, שהיה יועץ תקשורת ודִברר חברי-כנסת מהליכוד ולפני כמה שבועות מוּנה לתפקיד עורך "מידה", אתר שנוסד על-ידי רן ברץ, שבעצמו דִברר את נתניהו ועם תום המלאכה שב לכתוב עליו בתקשורת. או יערה זרד, שעבדה בגלי-ישראל, ואז עברה לעבוד בקמפיין הבחירות של הליכוד, ולאחר מכן החלה להגיש תוכניות בערוץ 20 ובגלי-ישראל, לרבות משדר רדיו שבועי עם יאיר נתניהו. "אפילו אני לא מגדירה את עצמי עיתונאית", הבהירה בפתח נאומה.

וכמובן, ארז תדמור. מגיש קבוע בערוץ 20 ובגלי-ישראל שעד לא מזמן היה אחד מדוברי קמפיין הבחירות של נתניהו ואף שוריין ברשימת הליכוד לכנסת. במקום לדבר על תקשורת הוא מדבר על נפתלי בנט ואיילת שקד, ש"מכרו את הימין וריסקו אותו מבפנים", ועל מנדלבליט שנסחט ולכן תפר לנתניהו תיקים פליליים. "האידיאולוגיה המסוכנת של המאה ה-21 היא השמאל הפרוגרסיבי, אידיאולוגיה חומצית שאוכלת ומעכלת את היסודות של תרבות המערב, של הדמוקרטיה, של הליברליזם", מטיף תדמור. "איך זה מתחבר לתקשורת? המשפט והתקשורת הן שתי הזרועות החזקות ביותר של ההגמוניה הזאת".

כמו סג"ל, גם תדמור מדבר על כסף, ועל הצורך לגייס כסף כדי להפעיל מערך שיספק קונטרה לממסד התקשורתי. "אם לא נגייס את כוחות הנפש ואת המשאבים הכספיים לעשות את זה – השמאל הפרוגרסיבי ידרוס אותנו", הוא מתריע. "לא תישאר פה לא מדינה יהודית ולא מדינה דמוקרטית. אנחנו רואים מה קורה במערב, שמאבד את זהותו. אין לנו את הפריבילגיה לפספס ולהיכשל פה. וזה מה שמוטל על כתפי כל אחד מהאנשים שנמצאים פה".

עיטור הפוליטיזציה

שאר הנואמים מגיעים מאותו מילייה: ביביסטי, גברי, בגיל העמידה. אחד מהם הוא גיא לוי, שמרכז את "פרויקט 315" – מיזם אזרחי ששם לעצמו למטרה להפריך את "תיק 4000", וליתר דיוק 315 אירועים שלטענת הפרקליטות מוכיחים שנתניהו קיבל מאתר "וואלה" יחס חריג. לוי מונה בפני הנוכחים את כלי התקשורת היחידים שעוד אפשר להאמין להם: "ישראל היום", גלי-ישראל, ערוץ 20 והרשת החברתית Mykey "של בעז גולן" (שגם הוא נאם בכנס), שהוקמה כדי לספק לגולשים ימנים מסלול עוקף פייסבוק וטוויטר. משום מה, הוא לא נוקב בשמותיהם של שני השותפים של גולן, איש הנדל"ן אליהו קנפלר ועדיאל לוי.

אריאל כהנא, הכתב המדיני של "ישראל היום", מתבלט בנאום פשרני שדווקא מעלה על נס את תפקידה של העיתונות בחברה הדמוקרטית. המסר: "עיתונות חופשית היא ההבדל בין חברה חופשית לחברה מדוכאת".

גדי טאוב, שעולה אחריו ומוצג לנוכחים כ"אדמו"ר", מחזיר את האירוע למסלול המקורי שלו. הטמפרטורה באולם נעימה, אבל טאוב לא נפרד ממעיל האופנוענים שלו גם כשהוא עומד מאחורי דוכן הנואמים. כשהמפיק בפועל של הכנס, איש התקשורת ארי גלהר, ניגש ומציע לסייע לו בפשיטת המעיל, טאוב מסרב. "קר לי תמיד", הוא מסביר לו ולקהל.

גיא לוי, "פרויקט ה-315", בכנס היסוד של איגוד התקשורת הישראלית (צילום: איתמר ב"ז)

"אני כבר הרבה זמן אומר שהסיפור הוא מותה של העיתונות, שאין עיתונות", אומר טאוב. "זו תעמולה אורווליאנית: קוראים לנו שופרות. לנו, לאנשים שחורגים משורת המקהלה, קוראים שופרות". בעצם, ייתכן שמעולם לא היתה כאן עיתונות. הדוגמה של טאוב לקוחה משנות התשעים; הוא מציין שהיא מופיעה בספר שכתב, ומתנצל על צירוף המקרים שהוביל לכך שהיא צצה גם ב"סדנה להנדסת תודעה", ספר שהוציא לאחרונה חנן עמיאור, מבקר תקשורת שבמקביל כותב נאומים לפוליטיקאים מהליכוד.

"אני מדבר על הסיפור של יגאל כרמון", אומר טאוב. "כשערפאת הגיע לכאן, הוא דיבר שלום בעברית ונאם בערבית על ג'יהאד. יגאל כרמון הקליט את זה על קלטות וידיאו, ועשה לזה תרגום. הוא אמר לעצמו: 'זה פצצה, הוא משקר! זה יפוצץ את כל העסק!'. אבל כשהוא בא עם הקלטות לנחום ברנע, ברנע לא הסכים לפרסם את זה. כרמון אמר, 'למה? זו האמת'. וברנע אמר לו: 'אין דבר כזה אמת, יש רק עמדות, ואתה מקדם את העמדה של אויבי השלום'. נחום ברנע קיבל פרס סוקולוב. פרס סוקולוב על הרמת הדגל הפוסט-מודרני".

דרור אידר (צילום מסך)

מישהו מהקהל צועק לטאוב שברנע זכה גם בפרס ישראל. טאוב ממשיך לדבר על פרס סוקולוב, ובלי כוונה שוב מצטלב עם חנן עמיאור: "אלה האנשים שהשחיתו את העיתונות והפכו אותה ממחויבות לדיווח ל... סלחו לי על המלה המשומשת – הנדסת התודעה. ובמלים אחרות, פוסט-מודרניזם. אין אמת, יש רק נרטיב. עד כדי כך הגיעה המקהלה הפוסט-מודרנית, שהאנשים שעוסקים בהכחשת האמת זוכים בפרס סוקולוב. פרס על נאמנות למפלגה".

אגב, עוד לפני שהסיפור על כרמון וברנע צץ בספרים של טאוב ועמיאור הוא הופיע ב"ישראל היום", בטור של דרור אידר – עוד עיתונאי ששירת את נתניהו בנאמנות בעיתון ועבר לשרת אותו בשורות המדינה, כשנתניהו מינה אותו לשגריר ישראל ברומא.

טאוב, הוגה דעות שבעבר עסק בפיצוח מנגנון ההשמדה העצמית של השמאל האינטלקטואלי, לוקה כיום באותם כשלים תודעתיים שהוא טופל על יריביו. בכנס בבני-ברק הוא התלונן על הביקורת שהוטחה בו אחרי שפרסם ב"הארץ" מאמר שגרס ש"תיק 4000" מתפורר, והצהיר שתוקפים אותו במישור האישי משום שלא מצליחים להתמודד עם טיעוניו הענייניים. טאוב מתעלם מכך שהביקורת דווקא לא רק לעגה לו, אלא גם מצאה בדבריו שלל סתירות לוגיות וקביעות שאינן אמת.

הפוסט-מודרניזם של טאוב בא לידי ביטוי בכישורים מרשימים להדבקת קרעי עובדות ועיבודן לכדי מעשיות מופרכות שאיכשהו מסתנכרנות עם תיאוריות הקשר שבוקעות במקביל – ברמות משתנות של טרלול – ממקלדות של פעילי תקשורת מגויסים אחרים. טאוב יותר קוהרנטי מהאחרים, אבל העיקרון דומה. בכנס, מאחורי הפודיום, הוא מנצל את הכחשת המציאות כדי לאחד את השורות: "אנחנו נתונים למתקפת שקר מתמדת, אנחנו עומדים מול חומה של מדע בדיוני במקום עיתונות, ואנחנו צריכים לפחות בינינו להתארגן. קודם כל בשביל המוראל של עצמנו, ושנית בשביל שנמשיך לעשות את העבודה".

אורי דן (צילום: יעקב סער, לע"מ)

אבל רגע, מהי העבודה? כנס היסוד של "איגוד התקשורת הישראלית" לא פתר את התהייה הזאת. זה לא איגוד עובדים, ולא כלי תקשורת. באחד הציוצים המקדימים, המייסדים תיארו את הארגון החדש כחלופה ציונית ל"מועצת העיתונות הישנה, המוּטה והלא רלבנטית" – אבל בכנס אף אחד לא דיבר על ניסוח תקנוני אתיקה או בתי-דין אלטרנטיביים. גם כשהמארגנים נשאלו מה התוכניות, הם לא ממש ידעו להסביר. כרגע, נראה שרוב המאמצים מוקדשים לגיוס החברים.

הפרויקט היחיד שעליו הוכרז רשמית משתלב באופן מושלם עם ההון האנושי של האיגוד החדש. ריקלין, בפתח הכנס, הודיע שהארגון יחלק פרס עיתונות על שם העיתונאי המנוח אורי דן. אפשר להניח שהמשמעות לא עברה לו מעל הראש, ושמדובר בבחירה מכוונת. אורי דן היה המקורב האולטימטיבי של אריק שרון מימיו כאיש צבא ולכל אורך הקריירה הפוליטית שלו. כששרון נעשה ראש ממשלה, דן הונחת במשדרי החדשות של ערוץ 1 כ"גורם מאזן", כלומר דף מסרים מדבר של שרון. במקביל, עמל גם על פרסומי תעמולה מוצהרים למען ראש הממשלה.

בהיסטוריה של התקשורת הישראלית, אורי דן נחקק כסמל לפוליטיזציה ולהשחתה של חופש העיתונות, דוגמה קלאסית לעיתונאי שתול שמקבל משכורת ממערכת עיתונאית, אבל בפועל משרת גורם פוליטי שהוא אמור לסקר. ובקיצור, מודל לחיקוי.

* * *

דוכן הנואמים בכנס היסוד של איגוד התקשורת הישראלית. בני-ברק, 22.7.2021 (צילום: איתמר ב"ז)