חיות פצועות מסוכנות יותר. דווקא מתוך המצוקה הגדולה ביותר מתגלה ההזדמנות הטובה ביותר. כשהגלים מתחזקים, מתגלים החזקים. צוחק מי שצוחק אחרון. ממבט אל הגרסה החדשה של "מפת הבעלויות בתקשורת הישראלית", הפרויקט המתגלגל של "העין השביעית", דומה כי הצימוד הטוב ביותר לאוסף הקלישאות החבוטות האלה הוא המקרה המוזר של נוני מוזס ו"ידיעות אחרונות".

במובנים מסוימים, מזה תקופה ארוכה שכל הקלפים משחקים נגד המו"ל מוזס ומפעלות התקשורת המסועפות שבשליטתו. האישום הפלילי של "תיק 2000" הגיע אחרי דלדול עקבי בהכנסות של קבוצת התקשורת, במיוחד בעיתון שהיה פעם מונופול ללא מתחרים, ועצם ההקלטות המביכות עד מרתיחות של שיחותיו עם נתניהו חשפו אותו לציבור והקימו עליו, בקול זעקה דקה, אפילו עיתונאים מתוך "ידיעות אחרונות".

השנים הפכו את מפת הבעלויות בעבור "ידיעות" למשחק פקמן פסימי במיוחד. שדים ואויבים, ובראשם "ישראל היום" וה(אין)מודל עסקי שלו, צצים כל העת, בעוד כוחו של הטורף הנמרץ הולך ונחלש. עסקי הפרינט הולכים ונמוגים, מאבקי עובדים וגלי קיצוצים, שינויים ארגוניים ואיחודים מערכתיים. ynet עדיין אוחז בהגמוניה בספירה המקוונת, אולם גם שם המים אדומים: n12 ו- mako של קשת, קבוצת התקשורת שמאיימת לקחת את הבכורה מ"ידיעות אחרונות" אחרי שנות דור ודור, ו"וואלה" המתחדשת של קבוצת עזור.

הקרב המשפטי על מניות "ידיעות אחרונות" שהשותף לשעבר אליעזר פישמן השאיר אצל הבנקים אחרי פשיטת הרגל, במיוחד מלחמת המאסף של יורשי יודקובסקי, הביאו להצצה אל החדרים הפרטיים של העסק המשפחתי, הצצה נדירה וממש לא רצויה מצידו של האיש החזק בקבוצה. וישנה גם התביעה הייצוגית בגין הפרסום הסמוי ב-ynet, שמאיימת על אחד ממרכזי הרווח המשמעותיים של קבוצת "ידיעות". תביעה שהניבה שלל התנגדויות, גם של עמותת הצלחה ושל חברי מערכת העין השביעית, וגם של היועץ המשפטי לממשלה.

מציאות אפורה כזו קוראת אל הזיכרון את הסצינה הקולנועית הדרמטית ששלדון אדלסון המנוח, המייסד והבעלים של "ישראל היום", טען שקרתה עת נפגש עם מוזס, על רקע רצונו של אדלסון להתחיל להוציא את החינמון גם בסופי שבוע - היום בשבוע בו העיתון "ידיעות אחרונות" עושה כסף.

(צילום מקורי: פלאש 90)

כפי שהעיד אדלסון במשטרה, עדות שכבר לא תישמע באולם בית המשפט: "נוני אמר 'אין לי חיי חברה, אין לי חיי משפחה, כל החיים שלי עטופים בעיתון ואני לא רוצה שתעשה את זה. יש לך מוניטין טוב, בתור יזם, בתור איש עסקים, אני לא יודע אם אתה טוב או רע, אני לא רוצה שתתחרה בי. אני לא יכול לקבל את זה שלא אעשה כלום עם החיים שלי. העיתון הוא כל חיי'". ואז, סיפר אדלסון, מוזס החל לבכות. שם הסרט המוצע: הנבואה שהגשימה את עצמה.

לכל הצרות הללו נוספה גם צרה סמלית בדמות החלטתו של בית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות מסוף השנה שעברה, לפיה על מוזס להשעות את עצמו מתפקיד העורך האחראי, עד לתום משפטו ובשל הגשת כתב האישום נגדו (גילוי נאות: אני ייצגתי את הצלחה, המתלוננת באותו הליך).

אלא שכאן באה התפנית בעלילה. במובנים מסוימים, וכפי שהיטיבו אנשי "העין השביעית" לתאר זאת בפודקאסט "משפט המו"לים", מוזס הוא "האיש האחרון העומד", last man stansing, בזירת המשקל הכבד של העיתונות הישראלית. אדלסון, מו"ל במשקל מיליון טון, החזיר את נשמתו לבורא; המתחרה ההיסטורי "מעריב" כבר מזמן לא: עופר נמרודי, נוחי דנקנר, וגם זכי רכיב ושלמה בן-צבי (זוכרים?), באו והלכו כלעומת שבאו. קשת ואבי ניר אמנם מפגינים בשוק הטלוויזיה את הדומיננטיות שפעם היתה שמורה ל"ידיעות אחרונות" בשוק הדפוס, ואלי עזור, פעם מקורב והיום ככל הנראה מקורב לשעבר, עובר את המבדקים לליגת המו"לים הבכירה – אבל הוא עדיין אינו מוזס. מוזס יש רק אחד.

מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס בביהמ"ש המחוזי בירושלים, עם פתיחת שלב ההוכחות במשפט השוחד של "תיק 2000", 5.4.21 (צילום: אורן פרסיקו)

במהלך השמור לאקרובטים מתחום הקמיקזה, בסגנון מי שממצמץ מתפוצץ, הפך הקרב על רכישת מניות פישמן שהוחזקו בידי הבנקים לניצחון כפול ודו-שלבי של מוזס, שהביא לביצור שליטתו בקבוצה ולסילוק של אחרוני קיני ההתנגדויות מבית. בשלב הראשון בוצעה רכישה עצמית, ועוד בתעריף קורונה מופחת, של מניות הבנקים (הפועלים ודיסקונט), ועל הדרך השתלטות גם מניות שהחזיקה האחות ג'ודי ניר-שלום-מוזס.

זה לא היה קל ולא היה נטול דרמות, אך בסופה של השנה ניתנו שתי החלטות בבית המשפט המחוזי שסימנו את מוזס כמנצח. מכירת מניות הבנקים אושרה והתנגדויות משפחת יודקובסקי נדחו. כך נותרו מנצח ומפסידים ברורים. השלב השני הושלם עם רכישת מניותיהם של היודקובסקים וסילוק משלט ההתנגדות האחרון. לדירקטוריון ידיעות אחרונות יש היום שליט ברור ומובהק, משקיפים כבר אין מטעם אף אחד, ומי שהיה המשקיף מטעם בנק הפועלים, עו"ד פילוסוף, החל נותן שירותים לידיעות עצמה במהלך מעורר הרמת גבות.

בסבך הערפל הכלכלי, כשלא ברור מה ילד עידן פוסט אדלסון, מוזס הוא עדיין השריף הישן בעיירה המשנה את פניה. מוזס, אינו ידוע כדברן ואינו מתראיין. הקלטותיו ותמונותיו ספורות. אין ספק שהרגע הקולנועי המתאים יותר כרגע לתיאור המצב הוא משפט המחץ של "המכוער" מהמערבון האלמותי: "When you have to shoot, shoot. Don't talk".