דודי פטימר הוא חוקר מוזיקה ישראלית, עיתונאי ב"מעריב" ועורך ומגיש מוזיקה ברדיו 103fm.

איזו מורשת קרב מוסיקלית תשאיר לנו המלחמה הזאת? 

שאלה מצוינת שקשה לענות עליה בזמן הווה, בייחוד כשהמלחמה טרם נגמרה. עם זאת, כבר עכשיו ניתן לראות את הכיוון. כשפרצה המלחמה, בימים הראשונים, הרדיו התמלא ב"קלאסיקות יום הזיכרון" שכולנו מכירים ואוהבים, חלקן בנות עשרות שנים. יש בשירים האלה משהו לא רק מנחם אלא שפורט על מיתרי הנוסטלגיה והעצב, ומן המצופה שהרדיו יתמלא בשירים כאלו, לא מעט בגלל שהם התנגנו בימים שקדמו למלחמה עם ציון 50 שנה למלחמת יום הכיפורים.

עם זאת, קורה במלחמה הזו משהו שלא ראיתי בעוצמות ובכמות כזו באף מלחמה, בייחוד לא במלחמות הגדולות שאותן סיקרתי ו/או חקרתי: שירים שאני אוהב לכנותם בתור "שירי חיבוק", שירים שאמנם עוסקים בכאב ובשבר הכבד שפוקד אותנו כחברה, כמדינה וכאזרחים סביב השכול הבלתי נתפס, אך גם שירים עם תקווה, שירים שנעים בין העצב לבין השמחה, שירים שיש בהם המון תקווה לתקומה חדשה, תקומה מהמצב הזה, שירים שיש בהם מסרי אחדות ואהבת איש את רעהו, אחוות אחים, והמסר הזה של ה'ביחד ננצח' מועבר גם לשירים הללו.

אתה כבר יכול לראות את זה בשירים חדשים (בכמויות אדירות שלא זכור לי כמותן, גם לא ב"צוק איתן" שלווה בשירי זיכרון בעיקר), כמו "בדמיך חיי" של שלומי שבת, "אם היה לנו זמן" של עילי בוטנר ונועם קליינשטיין, ב"בשורה טובה" של אליאנה תדהר ולי בירן, ב"לתמיד" של עטרה אוריה, ב"עם ישראל חי" של אייל גולן ובעוד שירים שבוודאי בימים הקרובים יראו אור.

הדבר העיקרי שאני חושב שהמלחמה הזו תוריש לנו מבחינה מוזיקלית זה הסגנון הזה, הכל כך ישראלי, שאפיין גם מלחמות קודמות אך הפעם בתרכיב מאד מאד עדכני וחדש: אם בעבר היו או שירי זיכרון או שירי ניצחון והעלאת מוראל, הפעם יש שעטנז של שני האלמנטים האלה ביצירה אחת. הניסיון שלנו לחיות בשגרה ולהמשיך לשרוד - יחד עם הרצון להנציח ולכאוב. והשירים ממחישים זאת, את הצורך הזה בנחמה, בחיבוק, בלבכות, ועדיין לדעת שהעם הזה חי, כמו השירים.

זה סגנון שלהערכתי רק יילך ויתעצם, והכמות הרבה של השירים שיוצאים עתה לרדיו היא ההוכחה לכך. האם השירים הללו יהפכו לקלאסיקות כמו חלק משירי מלחמות קודמות? אני לא באמת יכול לדעת כי אינני נביא. אני גם חושב שהריבוי של שירים במכה אחת יכול למנוע משיר מסוים לבלוט ולעכב את כניסתו לזיכרון הקולקטיבי.

ייתכן ויהיה שיר או שניים (כרגע לא יכול להצביע על אחד כזה) שישרדו את מבחן הזמן ויהפכו לסמל המלחמה (ואיני מתכוון ללהיט של "מני ממטרה"). השירים הנוכחיים הם יותר "שירי חיבוק" רגעיים לזמן הזה, לנקודה הזו ולרגש הזה, אך הם לא שירים לטווח הארוך. לפחות בעיניי. וזה בסדר גמור - הקהל משווע לשירים האלה והאמנים מספקים לו אותם, כך שכולנו יוצאים מנוחמים.

ואולי המחסנים כבר מלאים בתוצרי המלחמות הקודמות ואין מקום?

הלוואי וידעתי לענות לך על כך. רק ההיסטוריה תדע. לצערנו חווינו לא מעט מלחמות ולנחמתנו (קשה לי להשתמש במילה "שמחתנו") יש ארסנל עצום של שירים שמגדלים דורות על גבי דורות, שירים שיישארו לנצח. מ"לו יהי" (שגם במלחמה זו תפס תאוצה), דרך "כמו צמח בר" ועד "הביתה" של ירדנה ארזי או "חורף 73" שיצא באמצע הניינטיז והוא לדעתי ה"להיט" האחרון בז'אנר זה.

למעשה, מאז יצאו ויוצאים לא מעט שירים, אבל אף שיר מבין אלו (גם אלו של מלחמה זו, שהם מאד מתאימים עכשיו לרדיו) לא ייכנס להערכתי לפנתיאון של פלייליסט שירי יום הזיכרון והעצמאות (לפחות לא ב-20 שנה הקרובות). כי כמו שאמרת, המחסנית כבר עמוסה בשירים שכל כך הושרשו בתודעה שקשה להתנתק מהם.

מתי כן הפלייליסט יתחלף? אם שירים ממלחמה זו או קודמותיה כן יצליחו להשתרש בלב של המאזינים הצעירים שבעתיד יערכו מוזיקה ויוכלו לשלבם. אבל כמה שירים כאלו יצליחו לעבור את המסננת הזו? ימים יגידו.

דיברנו על הסגנון ואני רוצה שנדבר גם על האנשים עצמם. היו כאן כבר זמרים שבנו להם מוניטין כ"זמרי מלחמות" - אחת מפורסמת מכולן. מי יהיו זמרי המלחמות הבאים בתור? בהנחה שכולנו רוצים כמו בשיר, שזאת תהיה המלחמה האחרונה.

אינטואיטיבית, בלי לחשוב אפילו רגע, אני יכול לומר לך שחנן בן ארי הוא "זמר המלחמות" של ימינו ושל השנים הקרובות. גושפנקא לכך ניתן לראות בעובדה שהוא הראשון מבין האמנים שהוציא שיר על המלחמה ("מולדת") והוא גם זה שהכי מסוקר מבין האמנים שמופיעים בפני חיילים ומפונים. לפחות ממה שאני שמתי לב. בדיוק כמו שיפה ירקוני הייתה בשנות ה-40 וה-50, וכמו שיהורם גאון היה בשנות ה-70.

הכתיבה שלו, הכל כך מחוברת לישראליות, והלחנים שקל להתחבר אליהם, יחד עם המון כאב ומטען אישי - זה משהו שהוא הכי ישראלי ואותנטי שיש, ולא לשווא השירים שלו מהמתנגנים ביותר בתקופה זו. בוודאי שיש גם את ישי ריבו ויסמין מועלם ששיריהם עכשיו מתנגנים נון סטופ, אבל ללא ספק אני חושב שחנן הוא הראוי ביותר לטייטל זה, למרות שזה מוזר לי לכתוב 'ראוי לטייטל' כי אף אחד לא היה רוצה טייטל כזה. לכן לדעתי במקום ההגדרה 'זמר המלחמות' צריך לשנות ל'זמר העם' או 'זמר קול התקופה'. אבל אני לא אוהב הגדרות וטייטלים.

אולי דווקא בגלל שזיהית אותו כזמר מלחמות עכשווי מתחדדת הבעייתיות באמירות שלו בהופעות מול החיילים, כמו "חוזרים לגוש קטיף". צריכה להיות הפרדה או לפחות זהירות וממלכתיות במיוחד כשמופיעים מול חיילים בבסיס צבאי?

בסופו של יום - אמן רשאי להגיד כל שעל לבו, רק לדעת שכשהוא במעמד כזה רם, הוא צריך לחשוב קודם כל על הקהל שלו, והאמירות זה משהו שיזכרו לו בעתיד הרחוק והן יכולות להיות או לטובתו או לרעתו - ואם הוא מוכן לשאת בהשלכות (תהיינה אשר תהיינה) - תפאדל. לדעתי חנן היה צריך לחשוב שנייה לפני שצעק בלהט הדברים מה שצעק. אם הוא חשב והחליט שהוא מוכן לחתום על זה גם בעתיד כשיישאל על אמירותיו אלו - הוא עשה נכון. אם לא - זו בעיה שלו, בתכלס.

פרסמנו לפני זמן מה את תמונת המצב של רשימות ההשמעה ברדיו בשבוע הראשון למלחמה. עולה מהן תמונה ברורה של אמנים ושירים שהגיעו לפסגה ושל טעמם של העורכים המוסיקליים בתחנות השונות. אילו תובנות אתה לוקח מהנתונים האלה? אין בהם סוג של מובן מאליו או קלישאה צפויה במובן מסוים?

דבר ראשון, באופן אישי - רוצה להגיד לך שאפו על הפרסום הזה. הרבה זמן חיפשתי אייטם שירכז בצורה מפורטת ולא בחצאי מידעים את הנושא ואתם הראשונים שעשיתם זאת בצורה מקיפה - וזה חשוב.

עכשיו לעניין - פייר? לא כל כך הופתעתי כי ידעתי שבגלגלצ יעדיפו לשדר לקהל את האמנים הקבועים שמושמעים שם (וזה בסדר לגמרי) כמו יסמין מועלם עם "יהיה טוב" או "אף פעם לא לבד" של ענבל ביבי, שירים שבזכות גלגלצ הפכו ללהיטים. גם ידעתי שכאן גימל יילכו יותר על שירים של דור הביניים בואכה הוותיקים כמו ארז לב ארי, ריקי גל, שמוליק קראוס וכו'. אלו היו די צפויים כי כמי שמאזין לתחנות הללו לא מעט, אפשר לקרוא את הדנ"א של העורכים מראש וזה לא מפתיע.

לגבי התחנות האזוריות (למען הגילוי הנאות אני נמנה עם צוות 103fm), גם לא הופתעתי כי התחנות האזוריות, שאין ביניהן תיאום או קו ספציפי, הולכות לפי הלך רוח השטח ופחות על דעת עורכים מוזיקליים, ולכן "אמן על הילדים" של חנן בן ארי היה הכי מתאים לתקופה הזו וכל כך צפוי.

איפה כן הופתעתי? במיעוט של הקלאסיקות הוותיקות (איני מתכוון לתחנות ייעודיות לכך) שאמנם התנגנו אבל לא בלטו (בניגוד למצופה) לעומת השירים היותר עכשוויים, בייחוד בתחנות האזוריות כמובן. אהבתי את ההפתעה הזו כי גם המלחמה הזו היא לא משהו שהכרנו לפני כן, וזה משתקף בעיניי גם בשירים שמושמעים.

נתוני אקו"ם גם הפתיעו אותי כי נניח לא הכרתי את "אחינו" של עמית ליסטוונד ודדי גראוכר, וגם לא בדיוק תפסתי מ"אל תעזבי ידיים" של עקיבא כשיר המתאים לתקופה הזו (וטעיתי, הוא מאד מתאים). בקיצור - מה שאני מתכוון לומר זה שהיה תענוג לראות את הגיוון בתחנות האזוריות והייתי מצפה ליותר גיוון כזה בגלגלצ או בכאן גימל, שכמובן מובילות דעת קהל ונחשבת בעיניי לתחנות רדיו מצוינות - אך להעז לשנות קצת קו מוזיקלי צפוי ולהפתיע בפלייליסט המלחמה (חשוב לציין - איני מתכוון ביומיום, בשגרה אלא אך ורק במלחמה) - יכול להיות יותר מעניין.

מה הפלייליסט שאתה היית מרכיב למלחמה הזאת ושיש בו גם אמירה על המצב? דגום לי בבקשה שלושה שירים. הרשימה שלי מורכבת מ"תרגיל בהתעוררות" של שבן ואלברשטיין, "איפה טעינו" של אושיק לוי ו"שיחות דיפלומטיות" של איינשטיין וגבריאלוב.

1. אביב גדג' - "שבעת הגדיים" (מילים ולחן: אביב גדג') - אביב, שמתגורר במושב "עין הבשור" (שספג גם אבידות), הוציא בעיצומה של המלחמה את אלבומו החדש "עולם מופלא איפה אתה". מלקרוא את כותרת האלבום, שנוצר לפני אירועי ה-7 באוקטובר - מצטמררים. השיר "שבעת הגדיים" כמו חזה את הטבח מראש ומתאר זאב רע שמסתובב חופשי ליד ילדינו, ואי אפשר לעשות דבר. חוסר האונים הזה, המומנטום של צאת האלבום והשיר והביצוע המחוספס - גורמים לדמעות לזלוג מעצמן ולקבל משנה תוקף של רלוונטיות טרגית שקשה לתאר במילים.

2. חוה אלברשטיין - "השכם, השכם בבוקר" (מילים: רחל שפירא, לחן: סשה ארגוב)  - לאחרונה אני שומע הרבה את "כמו צמח בר", אלבומה המופתי של חוה אלברשטיין משנת 1975 שמתכתב ישירות עם מלחמת יום הכיפורים. השיר הזה, שחודש על ידי אלברשטיין בחודש שעבר כציון יובל למלחמת יום הכיפורים, תופס בעיניי רלוונטיות גם עכשיו, בייחוד הבית האחרון: "אחר כך זרחה השמש ברוך וברחמים, והאירה באור חדש את האימה והתקווה, וכל מי שהיה שם ביקש לו ניחומים, בחסד ומסירות, סליחה ואהבה". הביצוע היפהפה של חוה, הלחן המתוחכם של ארגוב והטקסט היפהפה של רחל שפירא - אקטואלים בעיניי גם במלחמה הנוכחית.

3. אהובה עוזרי - "היכן החייל שלי?" (מילים ולחן: אהובה עוזרי) - כשעבדתי עם הבמאי עופר פנחסוב על הסרט "צלצולי פעמונים" על אהובה עוזרי ונחשפנו לסיפור מאחורי השיר המצמרר הזה, שהוא גם שיר הנושא מאלבום הבכורה של עוזרי,  ובייחוד בסצנה בה רואים את אם החלל (עדי שורק זביב ז"ל) יושבת ליד אהובה, המבצעת לה את השיר, והיא דומעת ומחייכת -  זה מאד הזכיר לי את התחושה עכשיו: אנחנו מנסים לחייך ולהמשיך בשגרה, ועם זאת הדמעות לא עוזבות אותנו, אנחנו נעים בין שגרה שגרתית לטרגדיה נוראית, וממשיכים עדיין לזקוף ראש.

העובדה שגם עתה יש כל כך הרבה חטופים בעזה, אזרחים וחיילים, כמו גם כמות לא קטנה של נעדרים, ואין לנו מושג מה מצבם ומה איתם - הופכת את השיר לרלוונטי מאד בעיניי, ובייחוד מעציב אותי שגם כמעט 50 שנה מאז שהשיר יצא - לא הרבה השתנה. כולי תקווה שיבוא יום והשיר לא יהיה אקטואלי ובעיקר שהחטופים והנעדרים ישובו בשלום הביתה. אמן.

הערת שוליים - בחירה נוספת שלי (לו ניתנה לי האופציה) הייתה "אמן על הילדים" של חנן בן ארי, כי הוא בדיוק התפילה שכולנו זקוקים לה עתה, כילדים וכהורים.

איזה שיר היית מציע לחדש עכשיו ולמה? אפשר לכלול גם הצעת הגשה לגבי המבצעים והקונספט.

הייתי מציע לחדש את "המלחמה האחרונה" של יהורם גאון שכתב חיים חפר והלחין דובי זלצר בשוך הקרבות של מלחמת יום הכיפורים ב-1973. השיר הזה, שליווה את המלחמה, הפך להכי לא רלוונטי שיש, כבר אז, עם פרוץ מלחמת לבנון הראשונה. זה אחד השירים האהובים עליי, תמיד מצליח לרגש, אבל מה שמציק לי בו זו חוסר הרלוונטיות שלו והעובדה שזו הבטחה שאי אפשר באמת לקיים, לצערנו כמובן.

הייתי מציע לחדש את השיר הזה עם בית נוסף שמתייחס למלחמות שהיו מאז 73' ובייחוד למלחמה הנוכחית, בית שאולי מקווה שזו תהיה המלחמה האחרונה אך לא מבטיח, כי אני חושב שזו תפילה שכולנו זקוקים לה עתה, שהמלחמה הזו לא תחזור על עצמה. לגבי הביצוע - אני חושב שליהורם גאון אין מתחרים, ודווקא הוא, המבצע המקורי, צריך לבצע את החידוש עם הבית האקטואלי.

לסיום, אשמח אם תציע לי מרואיין למדור ושאלה אחת לשאול אותו.

מאיה כהן, כתבת התרבות של "ישראל היום". אני מעריץ אותה כחברה וכקולגה והשאלה שהייתי שואל אותה היא: במה לדעתך תבוא לידי ביטוי ההשפעה של מלחמת 'חרבות ברזל' על התרבות הישראלית (בייחוד תיאטרון, זה התחום החזק של מאיה)?