שלומי אלדר הוא עיתונאי ויוצר תיעודי, מדווח כעת עבור ערוץ 13.

לאושיק לוי יש שיר שכתב זאב טנא בשנות ה-70 , אחרי מלחמת יום הכיפורים ששמו: "איפה טעינו". אז איפה טעינו, שלומי?

איפה טעינו? טעינו כשחשבנו שאפשר להתעלם מהבעיה הפלסטינית והיא תיעלם. טעינו כשחשבנו שאפשר לכלוא שני מליון פלסטינים ברצועת עזה, טעינו כשחשבנו שכדאי לקבל את חמאס, את סינוואר ואיסמעיל הנייה על חשבון אבו מאזן, ובעיקר טעינו בנוגע להסכמים שניתן היה להגיע אליהם לאורך השנים.

זה הכי נוח ולא נכון להגיד עכשיו: הנה, אמרנו לכם, כל הערבים צמאי דם ורוצחים. אסור לנו לראות את הדברים היום ולהגיד לא היה ואין עם מי לדבר. לדעתי היה עם מי, אבל ככל שהתעלמנו הבעיה גדלה עוד יותר וההקצנה החמירה.

אתן לך דוגמה, פעם יכולתי כעיתונאי ישראלי להיכנס לעזה כמעט באופן חופשי. היום לא אעז אפילו להיכנס לרמאללה. גדל בשטחים דור שנולד לתוך אווירת מוות וחוסר עתיד. וזה סחף את ההנהגה הפלסטינית גם כן. אבו מאזן הוא לא אותו אבו מאזן של לפני 10-15 שנה, וגם הנהגת חמאס המדינית "נכבשה" על-ידי הצבאית. בסיטואציה הזאת המטורפים הם שנותנים את הטון.

אבל מהנקודה הנוכחית שבה אנחנו עומדים, יש עוד סיכוי לשינוי? או שהמציאות מוכיחה שהחרב היא כלי העבודה העיקרי במזרח התיכון?

אני לא חושב שיש לצערי סיכוי לשינוי. בישראל אנחנו סופרים את מתינו. זו טרגדיה, אסון שיקח לנו המון שנים להתגבר עליו, על הטראומה, על הכאב, על חוסר האונים, וגם - צריך להגיד את זה - ההשפלה.

ובעזה צה"ל הסיר את הכפפות. לא תהיה בעזה אפילו משפחה אחת שהשכול והמוות והאובדן לא יגעו בה. דיברתי לפני דקה עם אחד החברים שלי בעזה, איתו עבדתי במשך שנים ואמרתי לו "אל תשחק באש, אמרו לכם לעזוב את הבית וללכת לדרום, לך. תציל את עצמך ואת חיי משפחתך". והוא ענה לי "יש לי 15 אנשים בבית. אמא בת 90. מה אעשה, לאן אקח אותה?", אמרתי לו "האנשים של חמאס ביצעו טבח בישראל. אי אפשר לעבור על זה בשתיקה", והוא ענה, "אבל אני , מה עשיתי אני, אני לא אשם, אני סתם אדם פשוט, בן אדם, שרוצה לחיות ולגדל את הילדים שלו". לא היה לי מה לענות לו.

ואתה יודע מה? אני כועס מאוד שאפילו אני שסיקרתי במשך עשרות שנים את עזה, ראיתי את תושביה ואת סבלם, כמעט אדיש להרס שמתחולל שם עכשיו ולהרס שעוד יבוא. אני כועס על מי שהביא אותנו למציאות הזאת שהפיתרון היחיד שאנחנו רואים הוא מוות ועוד מוות ועוד מוות.

בנימין נתניהו מוסר הודעה לתקשורת ביום הראשון למלחמת סוכות, 7.10.2023 (צילום מסך מתוך שידורי לע"מ)

מה המשמעות העיתונאית של זה? של התחושות האלה? התקשורת המקומית צריכה להיות עכשיו מגויסת? יש בכלל מקום לביקורת על העבר וההווה בשעה הזאת?

אני לא מאלה שחושבים שאסור להעביר ביקורת בזמן מלחמה. אני חושב שמותר וצריך לשאול שאלות ולבקר בענייניות מהלכים שגויים, את המחדל, והאם חלילה צה"ל יוכנס למשימות בעזה שיובילו אותנו לאסון גדול יותר. זה תפקידה של תקשורת לשאול את השאלות בזמן אמת ולא כשיהיה מאוחר מדי.

במה אתה מתמקד בימים האלה בסיקור שלך? ראיתי אותך חבוש קסדה בדיווחים מהדרום. האם הזירה האזרחית היא המקום להתמקד בו?

אני הולך להיכן שמציבים אותי. בעוד חצי שעה מעכשיו אני יוצא לשדר מאשקלון. זו מלחמה שאזרחים מעורבים בה. זו לא מלחמה בחזית כמו ביום הכיפורים. זו מלחמה שחייהם של מאות אלפי אזרחים, אם לא מיליונים, תלויים בה.

תחנת המשטרה בשדרות שפוצצה אחרי שהתבצרו בה מחבלי חמאס, 8.10.23 (צילום: חיים גולדברג)

שמענו עכשיו שגם את שדרות מפנים. הישובים האלה יקומו על רגליהם, או שזה חזון שווא?

אני בטוח שכן. שמעתי אתמול את בן סוכמן מבארי. הקיבוץ שהוקם על-ידי ניצולי שואה, והוא אמר "אנחנו נהיה שוב ישוב של תקומה". אין לי ספק.

ולגבי שדרות, מדינת ישראל במשך כל השנים הפקירה אותם, רק בעיתות מלחמה נזכרנו בהם. אלה אנשים מיוחדים, גיבורים, שלא עזבו את שדרות עוד מימי הקסאמים הראשונים. המדינה ואנחנו האזרחים חייבים להם המון.

הרבה פעמים שאלתי את עצמי האם הייתי מוכן לגור שם עם ילדיי, אני מתבייש לומר שהתשובה שלי היתה לא. כי בסוף כולנו רוצים חיים שקטים של שגרה. מיהם האנשים האלה שחיים בשדרות ועוברים שוב ושוב סבבי לחימה וצבע אדום ונפגעים. אני חושב שהם באמת חלוצים. אנשים מיוחדים שלא מוכנים לוותר על הבית. הייתי שלשום בשדרות וראיתי איך מפנים את המבוגרים לבתי מלון בים המלח. הם עזבו עם דמעות בעיניים. זה היה מראה קשה.

ח"כ טלי גוטליב (צילום: אוליבייה פיטוסי)

מה אתה חושב שישתנה מכאן והלאה באופן שבו אתה תופס את המצב ואיך זה ישפיע על העבודה העיתונאית שלך? יש דברים שתעשה אחרת?

ממש קשה לי לדעת עכשיו. אני חושב שאנחנו הולכים לתקופה קשה. קשה מאוד. אני נעדרתי מישראל במשך 9 שנים. הייתי בארה"ב במכוני מחקר, באוניברסיטאות נחשבות. חקרתי את חמאס וביימתי שני סרטים. חזרתי לארץ בתקופה הכי קשה, לקרע עמוק בעם, לשנאה בין ישראלים, לכינויים "בוגדים" למי שלא היה מוכן להתיישר לימין הקיצוני. ועכשיו מלחמה ושכול .

במשך כל עבודתי העיתונאית התמקדתי באנשים, לא במנהיגים ולא במקבלי ההחלטות. אינני יודע מה יקרה פה מחר, אבל אעדיף תמיד לספר את סיפורם של האנשים. סיפורים של תקומה והתגברות והתבגרות והתפכחות, הם אולי הדברים שיעניינו אותי יותר מכל.

כשאתה רואה את הדור הנוכחי של העיתונאים - מה אתה חושב עליהם לעומת הדור שאתה נמנה עליו? אפשר לגזור מסקנה רחבה על רמת העיתונות שאנחנו מקבלים כאן בעתות משבר ושגרה?

קשה לי לדבר על עצמי כדור ותיק. התקשורת הישראלית והתקשורת העולמית השתנו מאוד. היא מתחרה בדברים שאני לא הייתי צריך להתחרות בהם: הרשתות החברתיות. יש קבוצה נהדרת של עיתונאים בישראל. ויש כמובן "עיתונאים" שהם שופרות. מה שהשתנה פה זה שצופים הורגלו לבחור להם ערוץ שבו ישמעו את מה שהם רוצים לשמוע.

עכשיו אחרי האסון, גיליתי להפתעתי ולשמחתי שאנשים מאסו בפילוג בהסתה. אין יותר ערוץ של בוגדים. תראה מה הייתה התגובה לגלית דיסטל, שהאשימה את דני קושמרו כמי שאשם במלחמה. או לטלי גוטליב החצופה, מחרחרת המלחמה  שהאשימה את ערוץ 12 בבגידה. בושה. אז זו האווירה שעיתונאים בישראל עובדים בה היום.

איתמר בן-גביר מפגין נגד העסקה לשחרור גלעד שליט, 11.10.11 (צילום: אורי לנץ)

לסיום שתי שאלות שקשורות אחת בשניה: אם היתה לך האפשרות לבחור מרואיין אחד ולהציג לו שאלה אחת, מה הן היו. וגם - אשמח אם תציע לי מרואיין אחד למדור ושאלה שכדאי לשאול אותו על המצב.

יש המון אנשים שהייתי רוצה לראיין. לאחר שחמאס נבחרו ב-2006 הייתי הראשון מכל כלי התקשורת העולמית שראיין את איסמעיל הנייה. הייתי רוצה לשאול אותו, מה לעזאזל חשבתם לעצמכם? איך הפכתם מתנועה שקמה לתת מזור לאוכלוסייה הענייה של עזה, לאסון של תושביה ולמי שהחזירו אותם 100 שנה אחורה? מה חשבתם לעזאזל? שתנצחו אותנו?

והייתי רוצה גם לראיין את גלעד שליט. אני יודע שהיו אליו פניות של כלי תקשורת לדבר איתו על תקופת השבי והוא סירב. אני חושב שגלעד שליט, שמדינה שלמה עמדה על רגליה כדי להוציא אותו משבי חמאס, צריך ללכת לכל משפחת חטופים, משפחה משפחה, לדבר איתם, להגיד להם שהנה הוא חזר בחיים. לתת להם זיק של תקווה.