רוני זינגר היא כתבת "זמן אמת" בכאן 11 ו"שומרים".

אחת התצפיתניות שהתראיינה לכתבה שלך ושל גילה פייסחוב ב"זמן אמת" אמרה: "אנחנו אמרנו, אנחנו גם ראינו ואנחנו גם אלה שנרצחנו".

כל הסיפור כולו נמצא בתוך המשפט הזה. כי כשכולם מדברים על "מתקפת פתע" מתברר שהיא לא היתה באמת פתע עבור כולם. רצינו להביא כמו שהוא את הקול של אלה שראו והתריעו, אבל ברור שהדבר הקשה יותר הוא התהייה מי שמע ולא עשה עם זה דבר ולמה, מאיפה נבע הזלזול? גם באויב, אבל לא פחות - גם בתצפיתניות האלה. בכל זאת הרחבנו את המשפט הזה לשתי כתבות כדי שיובן שלא מדובר בעדות אחת או שתיים בלבד.

מה זה אומר על היחס הפנים צה"לי לחלק מבעלי התפקידים? כמי ששירת בחיל הים, אני זוכר את היחס המזלזל למפעילות המכ"מ. אולי המלחמה הזאת חושפת גם כשלי עומק של המערכת הצבאית בהיבטים חברתיים ותרבותיים ולא רק בהיבטים מבצעיים?

אולי. אני בכלל לא פוסלת את האפשרות שלא התייחסו אליהן מספיק כי זה תפקיד נשי (מגייסים אליו רק בנות) או אולי נתפס כלא מספיק מורכב - למרות שהוא כן. אולי חשבו שהן "היסטריות" - אם כי המפקדים הישירים כן לקחו את דבריהן ברצינות.

רק אתמול התקשר אליי מישהו מיחידה מסווגת וסיפר לי על מבצע מסוכן שהשתתף בו בעבר ואל הצוות הלוחם התלווה איש צוות יותר טכני ולא "משלהם". בשלב מסוים הוא זיהה ירי אבל הם ביטלו אותו ואמרו שהוא לא מבין. הם חזרו מהמבצע אבל מאוחר יותר נקלט מידע שהצוות נחשף, ירו עליהם ובנס הם ניצלו. כלומר, הטכנאי זיהה נכון. היה תחקיר אירוע ובסיומו ראש אמ"ן התייחס מפורשות לזה שאין זוטר ואין "מי שבפאניקה", יש חיילים וצריך לדעת להקשיב להם.

אני שומעת את התגובות לכתבות שלנו ומרגישה שאולי יש קצת שינוי ביחס לתצפיתניות, שסבלו מדימוי רע כל כך עד שרבות היו מסרבות להתגייס לתפקיד. כעת מבינים את התרומה והמשמעות של העשייה שלהן.

שמענו רק בימים האחרונים על מחזור הגיוס החדש של תצפיתניות שרבות מהן סירבו להתגייס ונשארו בבקו"ם. מצד שני, אנחנו רואים מוטיבציית גיוס אצל קבוצות שבעבר התרחקו מאוד מהצבא. מה אנחנו יודעים על היום שאחרי, בצבא ובכלל?

אני לא בטוחה שאני יודעת לומר איך יראה היום שאחרי. אנחנו עדיין בתוך סופת החול המשוגעת ועוד הרבה דברים לא ידועים. אני מתארת לעצמי שכגודל האירוע שאנחנו עוברים כך יהיו גדולים השינויים שעוד יקרו, בצבא ובחברה. אבל אני באמת לא יודעת.

מהם הסיפורים הנוספים שנכון וצריך להתמקד בהם מבחינה תחקירית בימים הקרובים?

על אלה שאני עובדת בימים אלה לא ארחיב, אבל מטבע הדברים גודל המחדל והעיוורון בכלל מערכות הביטחון מחייב העמקה תחקירית. מצד שני אנחנו גם רואים קריסה טוטאלית של המדינה, זה לא קורה כמובן בלי סיבה והתיקון קורה תמיד רק כשמדברים על הליקויים וזה התפקיד שלנו.

אין משרד ממשלתי שלא כשל וכושל, אין כמעט מוסד במדינה שלא התגלה במערומיו בשבת בבוקר ולאחר מכן כשהיה צורך לתפקד. האירוע הזה סיפק כל כך הרבה שאלות וכל כך הרבה נקודות שצריך לחפור בהם כדי לשאול "איך קרה", כך שהידיים שלנו יהיו מלאות עוד הרבה זמן בנושאי תחקיר.

במה שונה התקופה הזאת של עבודה על תחקירים מימי השגרה? אני מניח שמימד הזמן גם הוא השתנה אבל בטח ישנם היבטים אחרים ששונים בתכלית.

שני שינויים עיקריים: ראשית, לחץ הזמנים. בשונה ממהדורות ומערכות חדשות, אנחנו רגילים לעבודת עומק שלוקחת כמה חודשים ובסופה תחקיר ארוך, כלומר סרט של כשעה. הפעם אנחנו במשדרי מלחמה שמחייבים לייצר סיפורים מהירים יותר. בנסיבות האלה תחקירי עומק לא תמיד יכולים להבשיל כמו שצריך.

אנחנו עובדים כבר עכשיו גם לטווח רחוק יותר כי המלחמה הזו תעסיק אותנו עוד שנים ארוכות. בינתיים אני מרכזת מאמצת בזיהוי סיפורים נקודתיים ששווה ואפשר לחפור בהם בזריזות ולהביא אותם למסך כבר כעת.

שנית, צנזורה - היא קיימת תמיד אבל בעת מלחמה ישנו מידע רב שמסתובב וחפירה בו עשויה להוליד תחקיר טוב ומעניין אלא שבשלב הזה ישנם תחומים שהצנזורה לא תתיר לפרסם. הם יחכו לעתיד.

בזמנים כאלה, סביר להניח שיותר מכתב אחד, יותר מתכנית אחת (גם באותו ערוץ) ויותר מערוץ אחד עובדים על סיפורים דומים או משיקים. מרגישים את התחרות הזאת? היא שיקול בבחירת הסיפורים מבחינתכם?

אני לא חושבת שיש שוני בנושא הזה בין ימי שגרה לימי מלחמה. כל מערכת וכל כתב רוצים להביא סיפורים טובים ואם אפשר אז גם להיות הראשונה שמביאה אותם. אני לא מכירה עיתונאי שיוותר על סיפור טוב, גם בזמן מלחמה, עבור קולגה.

אבל אני בהחלט מכירה עיתונאים, ומשתדלת להיות כזו בעצמי, שניגשים לסיפור ברגישות רבה ומתוך זהירות לצד השני - בין אם מדובר במגזין שמלווה סיפור כואב ובין אם מדובר בתחקיר ביטחוני  - ואני רוצה לקוות שאין קרבות "בלעדיות" על אייטמים. אני לפחות לא נתקלתי בזה.

אם יש תחרות על סיפור אני פשוט אנסה כמו תמיד, לשכנע מאוד את המרואיין לבחור בי. אם יבחר ללכת עם הקולגה שלי אני אצטער אבל ככה זה במקצוע שלנו ויש די סיפורים לכולם.

הכתבות שלכם משודרות במסגרת השידור הציבורי - התאגיד. זה מבדל או מאפיין את העבודה באופן מסויים, גם כאשר בוחרים סיפור וגם כאשר ניגשים לעבוד עליו?

ממש לא. שום הבדל. אנחנו רוצים לספר סיפורים טובים ולהביא תחקירים טובים ועושים את זה הכי טוב שאנחנו יכולים בלי שום איפיון יוצא דופן בהשוואה לקולגות.

לסיום, אשמח שתמליצי לי על מרואיין למדור ושאלה אחת לשאול אותו. 

צביקה זרחיה מ"כלכליסט". דבר איתו על איך בזמן שכולם מתעסקים במלחמה, חשוב שיהיה כתב בוועדת כספים שיספר לנו מה עושים בינתיים עם הכסף. שם הצנרת הראשית עוברת ולדעתי חוץ מצביקה כל הכתבים נטשו שם.