צחי בירן היה המפקד האחרון של "במחנה", עד סגירתו ב-2016. כיום מנהל את התקשורת השיווקית בתעשייה האווירית. שירלי הקר היתה סגנית מפקד העיתון, כיום עורכת ב"רלוונט". שניהם גויסו למילואים עם פרוץ המלחמה על מנת לחדש את פרסום העיתון.

נתחיל מהשאלה הטריוויאלית ביותר: איך נולד הרעיון להחיות את "במחנה" ולמה דווקא במלחמה?

הקר: "קצינות שהיו קצינות חינוך חטיבתיות של החטיבות שנלחמו ב'צוק איתן', הבינו את העוצמה של העיתון הזה, שמתעסק רק בצבא, בזמן מלחמה. היום הן סא"ליות בחיל החינוך עם היכולת להחזיר את הכלי הזה וכמובן שהתגייסנו.

"העיתון הוא בלי פוליטיקה, בלי מסביב, רק צה"ל. אנחנו גם לא מסקרים באופן ישיר את הנופלים. אנחנו לא מורידים מציטוטים התייחסות למוות אבל בניגוד לעיתונים הכלליים לא תראה אצלנו את תמונות ושמות הנופלים. זאת הייתה הגישה שלנו ב'צוק איתן' וזאת הגישה שלנו עכשיו.

"ב'צוק איתן' הייתה בדיחה שזה העיתון הישראלי היחיד שנכנס לעזה. זה מתאפשר כי אנחנו, בניגוד לעיתונות הכללית, עוברים בנוסף לצנזורה גם את מחלקת ביטחון המידע הצבאית וגם כי אנחנו מביאים תוכן מותאם לחיילים בסדיר, בקבע ובמילואים.

"אני לא יודעת להגיד אם הגיע עיתון לתוך עזה אבל אתמול הייתי ברענון של כוחות שיצאו מהרצועה, לא היו שם 'ידיעות', 'ישראל היום' או 'הארץ'. היה שם רק עיתון 'במחנה'. זה תמיד היה הערך של העיתון במלחמה ובעיניי יש לזה גם ערך ביומיום אבל הוא שונה ולשיחה אחרת. וכמובן שנתעסק בנופלים בסוף המלחמה.

בירן: "אוסיף עוד קצת. 'במחנה' בפורמט 'בלחימה' יצא כמהדורה מיוחדת במלחמות השונות. כשעמדו לסגור את העיתון והיחידה, לפני שבע שנים, התרעתי שלפחות חשוב לשמור את היכולת להוציא את מהדורות 'בלחימה'. מזכיר שבזמנו העיתון היה מופץ למנויים משלמים, מ"פים, מג"דים במיל' ועוד - המהדורה של 'בלחימה' הופצה רק לחיילים וחיילות בשטחי הכינוס, אימונים וכו' - ככה בדיוק קורה עכשיו".

אולי הסיבה שרק עיתון "במחנה" היה שם, קשור למערך ההפצה היעיל של צה"ל ולשיקולים שלו ולאו דווקא לעובדה שכלי תקשורת אחרים לא רצו להיות שם :)

בירן: "זה לא בדיוק העניין, לפחות קצינת חינוך אחת אמרה לי מאז שחזרנו, שהן ממש העדיפו שהחיילים לא יחשפו לעיתונים היומיים כי שם פוגשים את השכול, את הביקורת והפרשנויות על הלחימה - זה לא משהו שאתה רוצה שחייל שעומד להיכנס ללחימה ייחשף אליו".

הקר: "לא חושבת שעיתונים אחרים רוצים או לא רוצים. זה לגמרי שיקולים של צה"ל כמו שכתבתי. אנחנו עוברים ביטחון מידע ואנחנו לא מתעסקים במה שקורה בפוליטיקה שפותח כותרות של כלי תקשורת אחרים".

תיכף ניגע בשלבי העבודה על העיתון, אבל ספרו לי קודם - מי הכתבים? מי הצלמים? מאיפה הסיפורים?

הקר: "היה ברור לנו שצריך לרדת כמה שיותר מהר לדפוס מהרגע שגויסנו, אז השתמשנו בעיתון הראשון בראיונות שעשו בחיל החינוך. מהעיתון השני כבר התחלנו לראיין ולצלם בעצמנו. יש לנו צלם אחד, אז אנחנו משתמשים בצלמים ביחידות ובצילומי דו"צ. הכתבים כרגע הם: בועז אפרת, חנן ברנדס, מייקי לוי ואני. כולנו כתבי עבר של העיתון וגויסנו בצו 8. חשוב להגיד שבמערכת יש גם את עינת שרון שהייתה כתבת והיום היא עורכת ומעצבת את העיתון".

בירן: "כשגויסתי למילואים היו המון פניות של כתבים וצלמים מהעבר, המון אנשים רצו לסייע. בסוף גייסתי אנשים שרובם שירתו תחתיי, עוסקים בתקשורת וזמינים לעבודה ממושכת ואינטנסיבית. הגיוס היה מוצלח, הצוות עובד מעולה. הייתה פעם מערכת שלמה, בנינו אותה מחדש, מאפס, לבנות קשרים, לדעת למי לפנות... אנחנו כבר לא יודעים מי מאו"ג 36...".

הקר: "הסיפורים מגיעים גם דרך הקשרים של חיל חינוך וגם דרך הקשרים שאנחנו יוצרים לאט לאט בשטח. הייתי כתבת פיקוד דרום ב-2011, עברו הרבה מים בנחל עזה מאז. האנשים לא אותם אנשים, זה דורש לבנות קשרים מחדש ולהיעזר במשרתות הקבע של חיל החינוך. אבל לדבר עם אנשים, נשאר אותו דבר ולבקש אש תמיד תהיה דרך נהדרת להתחיל שיחה עם חייל שאני לא מכירה. יש לנו גם טלפון שאליו אפשר לשלוח תמונות וסיפורים".

מתוך שלושת הגליונות שיצאו עד עתה, אילו סיפורים בולטים או מעניינים אתם יכולים לציין?

בירן: "בעיתון הראשון התעסקנו בעיקר בסיפורי גבורה, ויש המון במלחמה הזו. לאט לאט מתחילים להרחיב את היריעה, לעשות כתבות מגזין ולא רק כתבות יחסית קצרות, משקיעים במדורים מעניינים, מעוררי השראה וגם פשוט פאן. בגיליון הקודם הבאנו פסיכולוג במיל' שנתן פשוט טיפים לשמירה על הנפש, משהו שברור שכולנו צריכים עכשיו. כמובן שגם עוסקים בדברים צבאיים כמו מעגל האש והשילוב בין זרועות ועוד, אימונים, חידושים טכנולוגיים".

מה הסטייט אוף מיינד המערכתי - אילו סיפורים אתם מחפשים ובמה לא תתעסקו מראש?

הקר: "למעט נופלים אני לא חושבת שיש משהו שלא נתעסק איתו. בסוף הרצון הוא להביא סיפורים של חיילים, על חיילים או שיעניינו חיילים".

תנו לי לאתגר אתכם: אני מניח שסיפורים חדשותיים או ביקורתיים על הצבא והלחימה, הם משהו שמראש לא תעסקו בו, גם אם הוא לא קשור לנופלים. אני יכול לחשוב על מגוון של נושאים, החל ממחדלים מבצעיים, בעיות לוגיסטיות של מזון ותנאים לחיילים ועד לסיפורים משמעותיים יותר.

הקר: "חברים שלי גייסו תרומות לציוד צבאי, ובאתי עם השאלות האלה לקצין הלוגיסטיקה הראשי שריאיון איתו יופיע בגיליון הקרוב של העיתון והוא ענה לי תשובות שסיפקו את העיתונאית שבי, על סדרי עדיפויות. נפגשתי אתמול עם חיילים שיצאו מעזה. אין חיילים בלי אפוד קרמי, אבל מי שיושב במשימת הגנה לא יקבל קרמי כי שכפ"ץ רגיל יגן עליו טוב יותר. אין לנו את היכולת להתעסק במה שהוביל ל-7.10 אבל אם יש קשיים של חיילים עכשיו אנחנו ננסה לקבל תשובות".

בירן: "אני בטוח שבהמשך כשיהיו תחקירים צה"ליים רשמיים - ניתן לזה במה".

ואם אתם צריכים להסגיר את הטעם וסדרי העדיפות שלכם לגבי מרואיינים פוטנציאליים - במי תבחרו לגליון הבא, למשל, או לזה שאחריו או לגליון הניצחון?

הקר: "אני לא חושבת שיהיה גיליון ניצחון, כל הצלחה מבצעית תהיה מהולה בעצב. כשתיגמר המלחמה נקדיש גיליון לנופלים ולפצועים".

בירן: "לא מחפשים את הבכירים. מעניין אותי יותר לשמוע מ"פ בשיריון מספר מה עבר עליהם בתוך הרצועה, להתרגש איתם, זה מאוד משמעותי בעיניי. בסוף החיילים מצליחים להזדהות עם חיילים וחיילות כמותם. מעניין אותי לתת במה לכל המעטפת של הלוחמה, גם תומכי הלחימה ואפילו העורפיים בתפקידים מסוימים. כשירדתי לשטחי כינוס ב'צוק איתן' ראיתי באותו שטח את השוטר הצבאי, הנהג ואיש הלוגיסטיקה - התפקיד של כולם בעל משמעות בלחימה וזה חשוב לתת להם את המקום שלהם בסיפור, לצד ההתרכזות בלוחמה ובלוחמים".

הקר: "כשהייתי בסדיר, להביא ריאין עם תא"ל היה שער. היום ראיינתי את קצין לוגיסטיקה ראשי וזו כתבה ככל הכתבות. אין חיפוש אחרי בכירים, יש חיפוש של סיפורים ותשובות".

מה הרושם שלכם מהתגובות הראשונות, ככל שאלו מגיעות אליכם? מה החיילים רוצים לקרוא והאם העיתון מגיע גם מחוץ לצבא - לאזרחים?

בירן: "התגובות נהדרות, אנשים ממעגלים שונים מתרגשים לפגוש את העיתון בשטח, המילואמיניקים זוכרים".

הקר: "הפריבילגיה הכי גדולה בלשרת בעיתון זה שיש לי תגיות. אנשים רואים אותי ברחוב, חיילים רואים אותי בבסיסים, רואים את 'במחנה' כתוב לי על הכתפיים וחייבים להגיב כי זה מרגש אותם".

בירן: "הסדירים מופתעים מהפורמט הזה שאי אפשר לגלול בו או לצלם מסך, אבל מתרגשים ממנו כי בשבילם זה משהו חדש לגמרי, שאני כולי תקווה שכל אחד מהם ימצא בו חלק מסוים שידבר אליו".

בעולם של ריבוי ערוצים ופלטפורמות, קשב מוגבל ואוכלוסייה צעירה שמתמקדת בטיקטוק, אינסטגרם ושאר תוכן מקוון - יש בכלל מקום לעיתון מודפס צה"לי? נדמה לי שהצבא ענה על זה בעבר כשהפסיק את הוצאת "במחנה". 

בירן: "העניין הוא כזה, קודם כל בלחימה הרבה מהחיילים נמצאים ללא מכשירים ניידים וזה כבר יותר מצב מאולץ של החזרת עטרה ליושנה ופתאום מגלים את העיתון. בסוף ימיו של העיתון היו טענות כאלה בדבר הרלוונטיות שלו. העובדה הקיימת שבהיבט של חיילים כותבים על חיילים, מבלים איתם זמן בשטח, באימונים ובקווים - לזה אין כיום תחליף. 'במחנה' היווה גם מקום לעסוק בדברים הפחות טובים בצה"ל הגדול, הפניית אור קטן לבעיות שונות, נתן במה לקבילות חיילים וכו' - אני בטוח שהיה מי שלמד מזה בזמנו והפיק מזה תועלת וגם תיקן. זה מה שהיה אז. תפקיד העיתון בלחימה שונה וזה ברור לנו".

הקר: "הרגע קיבלתי את העיתון שיוצא השבוע. רק להריח אותו עושה לי הרגשה מדהימה. עיתון שיוצא מהדפוס. בסוף כשלוקחים לך את הטלפון, תיקח כל מה שיתנו לך. ואנחנו רוצים לתת לחיילים את התוצר הכי טוב שמדבר אליהם ועליהם. לעיתון השבוע מצורפת גלויה. מי חשב בכלל שנשלח גלויות? אבל התקשורת עם הבית חייבת להמשיך, ולנו יש חלק בזה.

"עם ההסבר על הגלויה שמנו תמונה שצילם אבי שמחוני, צלם אגדי של העיתון, שאני שמחה שיצא לי לעבוד איתו. הוא צילם חייל כותב גלויה הביתה במלחמת יום הכיפורים. נוסטלגיה לפעמים היא דבר טוב".

כמה גליונות מדפיסים כל שבוע?

הקר: "50 אלף".

הייתי שואל על תחרות אבל העיתון המתחרה שלכם (שהוא אמנם של צבא זר אך ידידותי), בטאון חיל האוויר, גם כן כבר לא יוצא לאור במתכונת שהיתה מוכרת בעבר. אז מי התחרות שלכם בעצם?

הקר: "אני עיתונאית כלכלית באזרחות, הצבא הוא מונופול - אתה לא שואל מי התחרות שלו. אותו דבר עם 'במחנה'".

בירן: "אני מקווה שאם זה אנחנו מול חוברת תשבצים - יבחרו בנו וימצאו בזה עניין (יש לנו גם עמוד תשבצים). חשוב לפרגן לאורי פינק שהחייה את 'זבנג' בפורמט מילואים, לגמרי בהתנדבות, זה מקסים וזה מרגש לא מעט דורות שגדלו על זה.

נדמה לי שדווקא המלחמה הזאת הבהירה שבמובנים מסוימים יש לצבא תחרות (כוחות ביטחון אחרים וכיתות כוננות) ושאולי צריך לחזק אותם. אני נמנע מלדבר על התחרות המבצעית שעוד תיחקר - זאת מ-7.10. 

הקר: "זה משלים, לא מתחרה. אבל זה לא נושא השיחה".

אתם חושבים שבמחנה כאן הפעם כדי להישאר?

הקר: "אני מקווה שכן".

בירן: "אנחנו ממש מקווים שכן, אני נאלצתי להיות זה שסוגר את האור וזה תיקון לא מבוטל להיות זה שהדליק אותו בחזרה, אני מקווה שהוא יוותר דולק".

אז יש לכם כבר תוכנית ליום שאחרי המלחמה? בניין הכוח, תכניות חומש והצטיידות?

בירן: "המלחמה נראית ארוכה. אנחנו בעיקר מקווים שיקבלו אותנו בחזרה לעבודה... וגם בבית".

הקר: "עם כל האהבה שלי לעבוד בפתיחתם של כלי תקשורת חדשים או במקרה הזה חדשים ישנים אני חושבת שיש מקום לדור חדש".

אגב - האם כתב של במחנה הצטרף לכוחות בעזה? ואם לא למה?

הקר: "לא. זאת שאלה לדובר צה"ל".

ביקשתם?

בירן: "מה שנהוג היה ששולחים את תא הכתבים הצבאיים. ברור שבפורמט הנוכחי, כשאנחנו בקאמבק כזה, אנחנו לא חלק מהתא הזה. היינו שמחים להכניס את הצלם שלנו ואני מקווה שזה יסתדר בהמשך. מניסיון עבר אפשר להביא סיפורים מדהימים גם משטחי הכינוס ומחיילים שחוזרים מהרצועה".

שירלי דיברה קודם על השוני מעבודת מערכת רגילה, בממשק מול מחב"ם והצנזורה וגם בתוכן מותאם לחיילים. האם זה שם קוד למעורבות חיצונית של חיל חינוך או של דו"צ בתוכן שמצמצם את שיקול הדעת העיתונאי?

בירן: "אנחנו פועלים תחת האכסנייה של חיל החינוך וברור שיש להם אמירה על הנושאים שאנחנו בוחרים לעסוק אבל אני מרגיש שיש לנו מרחב פעולה טוב מאוד, אני מעריך מאוד את זה שנתנו לנו את האפשרות להחזיר את העיתון הזה והם מסייעים לנו מאוד בהיותנו צוות קומנדו קטן, עם קשרים לשטח כשצריך, הפצה וגם צלמים צעירים שמגלים פתאום איזה כיף זה לצלם שער למגזין מודפס".

מזמין דווקא שאלה הפוכה: את מי מהכתבים המיתולוגיים של 'במחנה' הייתם רוצים לקבל עכשיו למערכת?

הקר: "הייתי שמחה שגילי כהן תבוא למילואים, אבל זה כבר לא יקרה".

בירן: "אבל היא בחודש תשיעי אז נרחם. הייתי מת שדורית רביניאן תחזור לעשות מגזין".

הקר: "יש לנו גם בוגרות רבות וטובות שהייתי שמחה לגייס, אבל הן עברו לשרת במילואים בחמ"לים של יחידות מבצעיות".

בירן: "עידו גפן, שהיה חייל שלי ובן מחזור של שירלי - הייתי מת שיכתוב משהו, סופר מחונן".

לסיום אשאל את השאלה האחרונה והמסורתית של המדור -  אשמח שתמליצו לי על מרואיין למדור ושאלה אחת לשאול אותו. משום שאתם שניים, כל אחד מוזמן לתת הצעה משלו. 

הקר: "אפשר לראיין את גל ברגר. זאת המלחמה הראשונה שהוא לא כתב בה מאז החל לכתוב והידע שלו על הפלסטינים זה הדבר הכי מדהים, והוא איש מקסים. מעניין לדעת איך מנהלים מלחמה כעורך תחנת האקטואליה המואזנת ביותר בישראל".

בירן: "איש יקר. אני מצטרף להצעה של שירלי. בהמשך אני מתכוון לראיין את אביחי אדרעי, דובר צה"ל בערבית ואת קפטן אלה, עושים עבודה מרשימה מתמיד בדברור לעולם הערבי".

מרוב אהבת אדם ומתיקות מצטברת ישימו לכם מדבקה אדומה על הגליון הבא. 

בירן: "אנחנו ציניקנים אבל המדים מרככים אותנו".

ככל שאתם מחפשים רעיונות לגליונות הבאים, ממה שאני שומע בסקרים - סנטרפולד של דניאל הגרי יתקבל בברכה. 

בירן: "שחוק, אם עיתון 'בלייזר' עוד היה בנמצא, הוא בטוח היה מקבל שער".