הגר שיזף היא כתבת השטחים של "הארץ".

היית בעזה וחזרת כדי לספר. חלק מהרשמים שלך כבר נכללו בדיווח שפורסם ב"הארץ", אבל תמיד יש מקום לעוד.

את הסיור יזם דובר צה"ל והוא הוגדר מראש כסיור למה שהצבא מכנה המסדרון ההומניטרי, כלומר, נתיב הבריחה שצה"ל אישר לפלסטינים מצפון הרצועה. התבקשתי על ידי המערכת לנסוע והאמת היא שהתלבטתי רבות אם לעשות זאת ועדיין יש לי הסתייגויות, שבטח תשאל אותי עליהן עוד בהמשך. אחרי התייעצות עם קולגות שאני מעריכה מאוד את דעתם ושמתעסקים שנים בסיקור השטחים ועזה, החלטתי שמוטב כן לנסוע.

ניחשת נכון והנה אני שואל: מהן ההסתייגויות?

מאז תחילת המלחמה לא התאפשרה בכלל גישת כתבים שאינם מהרצועה למקום שלא באמצעות ובליווי דובר צה"ל. זאת לעומת מלחמות קודמות, אז התאפשרה גישת כתבים זרים לרצועה לפחות בשלב מסויים. כתבים ישראלים, יש לציין, אף פעם לא יכולים להיכנס לרצועה ללא ליווי הצבא ובשגרה לא נכנסים כלל. ידוע לי שלאחרונה התאחדות העיתונאים הזרים ביקשה גישה לרצועה ושטרם ניתנה תשובה בנושא. הסיטואציה הזאת הכתיבה מבחינתי שיקולים בעד ונגד כניסה לרצועה.

השיקול המרכזי נגד הוא כנראה אתי או אידיאולוגי יותר מהכל: כשאתה נכנס בליווי דובר צה"ל אתה נכנס להיכן שהם בוחרים ומדבר עם מי שהם מאשרים (למרות שבנוגע לזה השליטה שלהם לא מוחלטת). בתור עיתונאית זה דבר שיש לי רתיעה גדולה ממנו. כניסה למקום בו מישהו תוחם לך את שדה הראייה. בהקשר הזה יש לציין שברור שמה שהם חושבים שכדאי שתראה, כמו נגיד נתיב הבריחה המדובר, לאו דווקא אומר שאתה תבין או תדווח על זה כפי שהם מצפים.

במקרה של הסיור שלנו היה גם מדובר בהגעה למקום בו אתה רואה אוכלוסיה אזרחית מולך אבל אתה לא יכול לדבר איתה, גם בגלל שדובר צה"ל אסר זאת באופן מפורש מטעמי בטחון אבל גם, בכנות, אני לא יכולה לדמיין מצב בו ראיון בסיטואציה הזאת הוא דבר אתי. אתה מגיע יחד עם כוחות צבאיים ואם תראיין מישהו הוא עשוי להסכים רק מתוך מחשבה או הבנה שאם יסרב יהיו לזה השלכות מסכנות חיים עבורו. אני לא יכולה לדמיין איזה דבר כנה אדם יגיד בסיטואציה הזאת.

אז למה כן בכל זאת: קודם כל כי אין כרגע דרך אחרת. מה שכן יש כמובן ואסור לשכוח את תרומתו האדירה, הוא סיקור של עיתונאים פלסטינים מהרצועה שמסכנים את חייהם כדי לתעד את המצב, אבל לתקשורת ישראלית אין דרך אחרת. ומאחר ואני דוברת ערבית, בניגוד לכתבים אחרים שלא דוברים את השפה, ומאחר שהפרספקטיבה שלי שונה משל מרבית כלי התקשורת, הנחתי (בצדק) שתהיה משמעות לנוכחות שלי בהבנת הסיטואציה ובסיקור מהמקום.

לבסוף, מאחר ואני עובדת בכלי תקשורת ישראלי, מה שחשוב לי הוא מה שמגיע וזמין בעברית לקורא הישראלי והנחתי שאוכל למצוא דרך לתעד ולסקר את מה שאראה באופן שיתרום לסיקור בעברית. אז החלטתי כן לנסוע ולשקף בכתבה את הלבטים והמגבלות של הסיטואציה.

מה בכל זאת אפשר לראות מבעד לחרכי המסגור שכופה הסיטואציה ומכתיב דובר צה"ל?

אפשר לראות לא מעט. דבר ראשון, אתה נכנס לאיזור מלחמה מובהק, אתה יכול לראות את הנוף העירוני ומה המלחמה עשתה לו, את ההרס הרב, איפה נמצאים תושבים פלסטינים ואיפה כבר ממש אין להם זכר. אתה יכול ללמוד על התנאים של הכוחות בשטח וגם לנסות להבין משהו על הגאוגרפיה ואיפה מרכז הלחימה עכשיו.

אתה גם יכול בפועל לדבר עם יותר חיילים ממה שאולי התכוונו בדובר צה"ל, בין השאר כי יש לא מעט מילואימניקים שכמובן מתנהלים אחרת מחיילים בסדיר. להבין קצת איך הם חווים את הדברים. למרות שהנסיעה שלנו הייתה קצרצרה והיכולת שלך בתור כתב בכלל למקם את עצמך היא מוגבלת.

מאחר והנסיעה שלנו הייתה למסדרון ההומניטרי ובגלל שלא יכולנו לדבר עם העוברים בו, ניסיתי להתמקד בלתאר איך הדברים נראים. מצאתי בזה טעם דווקא מתוך הפוזיציה של המסתכלת מהצד, שרואה את זה קצת כמו סרט נע. בנוסף, היכולת לתאר הרס של מקום שלא היית בו בעבר היא מוגבלת, ופה יש יתרון מובהק לעיתונאים פלסטינים מהרצועה או זרים שהיו שם בעבר. אבל בכל מקרה, אי אפשר להתבלבל לגבי ההרס הגדול.

אתמול ראינו את אוהד חמו מראיין פלסטינים (בטשטוש פנים) בסביבות בית החולים שיפא, לשם נכנסו עיתונאים בליווי דובר צה"ל כדי לסקר את המנהרות שנמצאו מתחת לבית החולים. נדמה לי שהתובנה שלך לגבי ראיונות שעולה מהם בעיקר קול אחד, נגד החמאס, התממשה.

עדיין היה מאוד מעניין לראות את זה, בעיניי.

מה עניין אותך בזה? לא מובן מאליו שאלו יהיו הקולות?

זה מצב מאוד מתעתע. גם לי ידוע משיחות עם עזתים שיש קולות מתנגדי חמאס ברצועה שמושתקים בתקשורת הפלסטינית. אבל כמובן שכל מה שאמרתי קודם עדיין נכון. אי אפשר היה ממש לצפות שיגידו משהו אחר בסט-אפ של הראיון הזה. בכל מקרה אותי עניין עצם העובדה שיש עוד אזרחים בשיפאא, להבין מי הם ובאיזו סיטואציה הם התראיינו. אבל טוב, את זה אולי מתישהו אצטרך לשאול את אוהד חמו כדי להבין.

ספרי קצת על הדינמיקה בין העיתונאים בנסיעות האלה. במה מתמקדים עיתונאים אחרים, על מה מתנהלות השיחות ומה מעניין את המלווים המארחים שלכם מדובר צה"ל? הרגשת חוסר שביעות רצון של המארחים או ניסיון להסיט את תשומת הלב מעניינים מסוימים?

היחסים כמובן ידידותיים ועזרנו אחד לשני לשים קסדות ודברים טכניים כאלה. האמת שלא דיברנו המון בינינו, גם כי הנסיעה הייתה בהאמרים פתוחים, רועשים עם המון אבק ורוח וגם כי כשאתה שם כל אחד מאוד מנסה להשיג כמה שיותר חומר לעצמו וכפי שהזכרתי זה בזמן קצוב ובתנאים לא אידיאלים.

בשטח, אני תמיד מרגישה די ברת מזל להיות כתבת של עיתון, כי אני יודעת שאני יכולה לאסוף חומר בכל מיני מדיומים, לאו דווקא ויזואליים, ושהם ישמשו אותי מצוין. כתבי הטלוויזיה כמובן עסוקים מאוד בלקחת כמה שיותר ויזואליה בווידיאו ואת עצמם בסטנד-אפ.

אני יודעת שהרבה כתבים רצו מאוד לשכנע את דובר צה"ל שירשה לדבר עם עזתים. הרבה שאלו מה הם האיומים שיש סביבנו באותו הרגע - אם יש פצמ"רים, נ"ט וכו'. הם התעניינו באחת הנשים היחידות שפגשנו שהייתה המתעדת המבצעית של דובר צה"ל ואם ההורים שלה יודעים שהיא שם. אבל באמת שקשה לי לשפוט, כי גם אני הייתי עסוקה בעיקר במה שלי היה חשוב להשיג עבור העיתון.

מבחינת דובר צה"ל, הם רצו בעיקרון שנדבר רק עם המח"ט והמג"ד, בפועל גם אני וגם אחרים כמובן כן דיברנו גם עם חיילים נוספים. כשהגענו לשטח שבו נמצא נתיב הבריחה הם הנחו אותנו מטעמי בטחון מידע לא לתעד עמדה שתחקרו בה חלק מהפלסטינים שנשלפו מהטור. חוץ מזה הם מאוד התעקשו כפי שאמרתי לא לדבר עם העזתים שממילא לא היו מאוד קרובים אלינו והיה צורך בשיתוף פעולה של הצבא כדי שהם יהיו במרחק שניתן ממש לשוחח איתם.

הסיור היה בשתי נקודות - הראשונה היתה בית שנמצאו בו מטענים ורימונים בפאתי העיר עזה והשני היה בנקודת המסדרון ההומניטרי, אז גם משתי הבחירות האלה אפשר להבין מה התמונה שהיה חשוב לדובר צה"ל להראות באותו היום.

מה שרצה הדובר היה קשור גם לחטיבה המסויימת שהתלווינו אליה - לכל חטיבה יש דוברת משל עצמה - אז חשוב להם שהשם שלהם יוזכר (נגיד, לקרוא לחטיבת 16 חטיבת ירושלים, כי זה מראה את המורשת שלה), וגם להראות הישגים שלהם בשטח (נגיד, חשיפה הבית עם המטענים) ואת המשימה המרכזית שלהם, שבמקרה הזה היא אבטוח נתיב הבריחה.

משיחות שלך עם מקורותייך ומערוצי מידע נוספים - את מתרשמת שצרכני התקשורת בישראל מקבלים תמונת אמת על הנעשה בעזה? לא רק מבחינת תמונת הכוחות וההישג הצבאי או היערכות חמאס, אלא גם מבחינת מצב האוכלוסיה והאתגרים שעוד נתמודד איתם בהקשר הזה, האזרחי וההומניטרי?

דבר ראשון אגיד שאני לא מסקרת את עזה ביומיום וגם לא במלחמה, אני מסקרת את הגדה. מי שמוביל אצלנו את סיקור הרצועה הם ג'קי חורי, עמירה הס ושירין פלאח-סעב. בכל מקרה, ברור שהתשובה לשאלה שלך היא לא. הקהל הישראלי, וניתן במידה מסויימת להבין אותו, לא מעוניין לשמוע על המצב בעזה ורובו מסרב להכיר בכך שיש שם גם אזרחים ולא רק מחבלים או תומכי חמאס אקטיביים. סיקור של המצב שם נתפס בהכרח ככזה שתומך בחמאס ומחליש את ישראל ורבים מכלי התקשורת מתיישרים במקביל.

אם אני רגע אחזור לתחום שלי, אתה רואה ממש את אותו הטרנד גם בגדה. כלי תקשורת במשך שנים מתייחסים למה שקורה בשטחים כדבר משעמם שאין ממש סיבה לסקר אותו אלא אם יש פיגוע או משהו קיצוני שמחייב התייחסות. זה יוצר "בליינד ספוטס" משוגעים וגם פער בין ההבנה של העולם את המתרחש בשטחים או בעזה ובין ההבנה של הקהל הישראלי את מה שמתרחש שם.

הייתי שמחה אם המוטיבציה לסיקור טוב יותר של התקשורת הישראלית את הנעשה בשטחים הייתה רצון להבין את ההשלכות ארוכות הטווח של המתרחש שם, גם עלינו וגם על העזתים, אבל אני מוכנה לקבל גם את המוטיבציה של הפער מול העולם.

בכל מקרה, לכל מי שכן עוקב ומתעניין ברור שהמצב כרגע בעזה הוא של הרג בסדר גודל עצום גם של אזרחים שלא מעורבים בלחימה, של הרס תשתיות ושל כמות עקורים עצומה שנעה דרומה וחלקם לנים באוהלים וסובלים מתנאי סניטציה גרועים וקשיים אמיתיים בגישה למים ומזון. מאחר ואני מכירה עזתים שנמצאים במצב הזה, יש לי חד-משמעית אמפתיה ודאגה למצב האנושי שם, אבל ניתן להסתכל על זה גם מפרספקטיבה תועלתנית ולראות שהאסון ההומניטרי הזה ישפיע גם עלינו שנים קדימה בשלל דרכים.

צריך גם להגיד שיש מורכבות גדולה בסיקור המצב בעזה כרגע, גם עבור כלי תקשורת ישראלים וגם עבור כלי תקשורת זרים. דבר ראשון, כפי שהזכרתי: העדר גישה של עיתונאים לשטח. אני מבינה משיחות שהיו לי שלפחות בתחילת המלחמה, עיתונאים זרים חשבו שלא הגיוני להיכנס בגלל הסכנות המוחשיות של המצב שם. אבל המציאות היא שכלי תקשורת רבים לא יכולים להסתמך על כתבים שלהם בדיווחים מהרצועה.

בנוסף, יש כמובן בעיות של אמינות של נתונים שיוצאים מחמאס. אנשים שמבינים בזה יותר ממני טוענים שממלחמות עבר ניתן ללמוד שהנתונים של משרד הבריאות הפלסטיני בנוגע להרוגים הם דווקא אמינים, אבל נדמה לי שברור לכולם שבאופן כללי חמאס משקר ומשתמש באופן ציני באוכלוסיה בלחימה באיזורים צפופים. מצד שני, גם הסתמכות יתרה על דובר צה"ל בסיטואציה שבה קשה לאמת עצמאית את דיווחי הצבא היא בעייתית מבחינה עיתונאית.

אז מה הפתרון? איך בכל זאת מביאים את התמונה הכי נכונה מהשטח בכלים הקיימים?

כאמור, אני לא מתעסקת עם זה באופן יומיומי אז יש אנשים שטוב יותר לשאול אותם, אבל כמובן שקשרים שנבנים לאורך שנים וניסיון, כפי שיש לכמה כתבים אצלנו, עוזרים מאוד ומבטיחים שניתן יהיה להרים טלפון לאנשים בעזה גם בזמנים קשים כאלה ולקבל מהם תמונה. דוגמה אחת היא עדות מעזה שעמירה הס פרסמה ממש יום לפני הכתבה שלי, שתיארה את אותו מסדרון הומניטרי דרך עיניה של אישה שנמלטה דרכו עם ילדיה.

אפשר וצריך גם לתרגם דברים שמתפרסמים באנגלית כי חלק מכלי התקשורת כן מעסיקים גם עיתונאים ברצועת עזה וזה נותן להם גישה ישירה. יש ארגונים הומניטריים שמפרסמים סטטיסטיקות שניתן להשתמש בהן ועושים את זה. אבל שוב, אני רחוקה מלהיות מומחית בתחום.

את הסגיר של הראיון הזה, לפני שתמליצי לי על מרואיין ושאלה לשאול אותו, אני אשמח שתקדישי להרחבה במה שקיבלנו אליו הצצה קודם, לתחום הסיקור המרכזי שלך. כמה אנחנו קרובים לקטסטרופה בשטחי יהודה ושומרון שאולי תיראה כמו דה-ז'ה-וו עזתי?

המצב בגדה ובעזה שונה מהותית אז השוואה תהיה לא נכונה. הקשבתי לאחרונה לפודקאסט שבו חוקר חמאס טארק באקוני העיר שמה שקרה מאז ה-7 באוקטובר מראה שלחמאס הייתה אוטונומיה פנימית בעזה. אני חושבת שבניתוחים שמאליים ישראלים של המצב בעזה לפני ה-7 באוקטובר הדבר הזה לפעמים טושטש תוך אמירה שישראל עדיין לחלוטין שולטת שם. אז ישראל אמנם שולטת בגבולות ובעוד דברים רבים, אבל הייתה אוטונומיה שאיפשרה בין השאר את הדבר המוטרף לגמרי של האימונים הצבאיים שהובילו ל-7 באוקטובר.

בגדה המצב שונה לחלוטין. יש בגדה את הרשות הפלסטינית, שהשליטה שלה בגדה תלויה לחלוטין בישראל. היא משתפת פעולה עם ישראל במעצרים (בעיקר של גורמים שהיא רואה כאופוזיציונים, דוגמת חמאס) ועל אף שיש איזו חלוקה מימי אוסלו של שטחים בהם לכאורה יש לרשות שליטה מלאה, ישראל עושה פשיטות ומעצרים בערים הפלסטיניות באופן שוטף. אז מבחינת השליטה הישראלית במתרחש בגדה, רמת השליטה המודיעינית וכו' - לא ניתן להשוות בשום צורה.

מהפרספקטיבה הישראלית, השנתיים האחרונות בגדה הן באופן כללי בסימן התדרדרות. רמת האלימות של פלסטינים כלפי מתנחלים וכלפי ישראלים גבוהה וגם אפקטיבית יותר, בין היתר בגלל התפוצה הנרחבת של כלי נשק, חלק מהמגפה הכללית. הדבר הזה הוביל למספר חריג של הרוגים ישראלים.

מהפרספקטיבה הפלסטינית גם כמובן יש החרפה קשה - מספרי הרוגים גבוהים בטירוף (על פי משרד הבריאות הפלסטיני, בגדה בלבד נהרגו מאז תחילת המלחמה מעל 200 פלסטינים). הפשיטות על ערים וישובים פלסטינים נהיו עניין יומיומי שמסב הרס רב ומספר העצורים גבוה ביותר.

מאז תחילת המלחמה יש גם הגבלות תנועה חמורות (הדוגמה הקיצונית ביותר היא חברון, שם בשטח שבשליטת ישראל שמכונה H2 יש עוצר והתושבים הפלסטינים מורשים לצאת מבתיהם רק בשעות מוגבלות) וגם עלייה באינטנסיביות של אלימות מתנחלים כלפי פלסטינים, כשאנחנו רואים טשטוש בין מתנחלים לחיילים ביתר שאת מאז תחילת המלחמה, שכללה גם גיוס של רבים מהם למילואים ולגדודי הגמ"ר וחלוקת כלי נשק צבאי. אז כל הדברים האלה יחד, שכאמור התלבשו על מצב לא טוב גם ככה, גורמים לי להיות לא אופטימית.

בנוסף, הפוליטיקה הישראלית והעובדה ששרים כמו בן גביר ובעיקר סמוטריץ' הם בעלי השפעה מסיבית על המדיניות הישראלית בגדה בשנה האחרונה, משפיעה מאוד. כמובן שלזה צריך להוסיף את חוסר הפופולריות הגדול של הרשות הפלסטינית בקרב פלסטינים. לפי סקר שערך מכון הסקרים הפלסטיני PSR בספטמבר, אם בחירות היו נערכות בגדה ובעזה רק 37 אחוזים היו מצביעים לעבאס ואילו 58 אחוזים היו מצביעים להנייה. עוד לא ראיתי תוצאות של סקרים פוסט 7 באוקטובר, זה יהיה מעניין.

נדמה לי שלא הצלחנו להפיג את תחושת הדכדוך הכללית מהמצב - ננסה להתנחם במרואיין ובשאלה.

אני אתן תשובה מתחכמת. ממש הייתי שמחה לקרוא רב-שיח של כתבי דרום. הייתי שואלת אותם מה הן לדעתם הבעיות הגדולות ביותר באופן בו התקשורת הישראלית מסקרת את הדרום לאורך השנים.

נדמה לי שזה יכול למלא כרך שלם, של מסקנות ועדת חקירה כלשהי.

אז בכלל שווה לעשות את זה.