לילך וולך היא סופרת, עורכת וכותבת במוסף "גלריה" של עיתון "הארץ".

אתחיל בהצבת רף גבוה לשיחה בינינו: מהי האמירה הביקורתית התמציתית הנוקבת ביותר שניתן לייצר בימים אלו על מצבנו?

ג'יזס, אנחנו לא במשפטים שוברי קרח, אה?

קפצנו ישר למים הקרים של עזה בסוף אוקטובר. 

כן, זה נכון אני מניחה. אני אגיד לך בכנות, אני לא בטוחה כבר. אני עושה איזה מין שימוש כפול במילים עכשיו, וסותר. שביד אחת אני מפטפטת את עצמי לדעת, ובשנייה אני לא יודעת מה יש לומר יותר, כי אני מרגישה שאני ואף אחד לא יודע כלום על כלום יותר.

אז מה האמירה הביקורתית התמציתית הנוקבת ביותר? לא יודעת, מוות לא יתקן מוות ולא הוכח לפי ההיסטוריה שזה הצליח למישהו. הפוקוס היחידי שצריך להיות בעיניי הוא על מה ומי שעוד חיים.

זאת נשמעת אמירה מאוד ממוקדת. אני מתרגם אותה באופן מעשי ל"השיבו את החטופים". זאת באמת המשימה החשובה ביותר עכשיו מבחינה חברתית?

בבטן שלי כן. יש כאן קריסת אמון בכל כך הרבה מערכות, אנשים, קונספציות - סליחה על הצרפתית שלי - שהאמון במה שאנושי לא יכול להתרסק גם כן.

יש לעמדה הזאת גם משמעות תרבותית - מה זה אומר על החברה הישראלית שאנחנו צריכים לבחור בין האפשרויות של חורבן האחר לבין הצלת אנשינו?

בגדול במיינסטרים של הדברים בישראל תמיד בחרנו בין חורבן האחר להצלת אנשינו. אני לא רואה בזה ספציפית איזו עמדה חדשה. העמדה השולית היתה שלא להחריב.

בהזיות האימה החדשות שהצטרפו לחיים שלי, אלו שצצות שנייה לפני שעומדת להירדם, חשבתי על הסיטואציה שבה ישראל מפגיזה בעזה ופוגעת בחטופים. זה לדעתי לא דבר שאפשר יהיה להשתקם ממנו כחברה, לא באמת.

אם הגענו לשוליים, זה הזמן להזכיר שאת כותבת בימים אלה בעיתון "הארץ" ובמוסף "גלריה" שהוא ראש חץ שהמוניטין שלו נטוע בלב מדינת תל-אביב. לא בדיוק הפוזיציה הכי אהודה בימים אלו בציבור בכלל וגם לא בקרב העיתונות המקומית.

אני כותבת ועורכת במוסף "גלריה", כן. זו מעולם לא היתה פוזיציה אהודה במיוחד, ולא נורא מטריד אותי להיות אהודה בהקשר הזה. אני רואה מי מסביבי - הקולגות שלי, העיתונאים והעורכים - ואני יודעת שאני במקום שעושה עבודה ושירות הגונים וטובים. במובן האיכותני ובמובן הערכי לתפיסתי.

אז מה הציבור הרחב מפספס? למה אוהבים לבטל כל כך מינויים ל"הארץ", למרות שזה העיתון היחיד בישראל שהמו"ל מדוור את העיתון אם קרתה תקלה לשליח?

אני לא בטוחה כמה אוהבים לבטל מינויים כמו אוהבים לומר שיבטלו. אני חושבת שאין חיבה למה שמזוהה כשמאל ואין הרבה כלי תקשורת שמזוהים עם שמאל כמו "הארץ". גם כשהתפיסה הזו את "הארץ" מוצדקת וגם כשלא.

נהוג לומר שאלוהים ברא את האסקפיזם כשהוא כבר לא יכול היה להכיל את הליין-אפ של עצמו בתור עורך ראשי. 

צודק, עורך בלתי, עם חיבה למלודרמות מיותרות.

העולם כמגזין כרומו בצבעים צועקים. בואי נברח לאסקפיזם תרבותי מעשי: שלוש המלצות צפיה/קריאה/האזנה שהם לא על הרצף שבין אהוד יערי לאלון בן-דוד, שיש בהן ערך מוסף - גם ברמת ניקוי הראש והלב. 

אסקפיזם, תודה לאל. אוקיי: הפודקאסט My Therapist Ghosted Me. שתי קומיקאיות איריות שמדברות על - אין דרך אחרת לומר זאת - שטויות. מצחיק מאוד, מנותק מההווי הנוכחי. הכי קרוב לשיחת נשים שאף פעם לא ייצא לגברים לשמוע.

נשמע כמו גרסת הגלאם לנורית ודליה. 

חוץ מזה שהן כזה בשנות ה-40 שלהן, כן. לא חדש, אבל עזר לי להעביר כמה לילות קשים מאז שהיקום התעקם.

הלאה, PLEASE LIKE ME, סדרה אוסטרלית מתוקה מאוד והתחלתי את הספר "החברים של סשה" של גארי שטיינגרט, איזו מחווה קורונאית ל"החברים של אלכס". אני די בהתחלה, אבל זה מצחיק ושנון ומלא באבחנות דקיקות נהדרות ובאמפתיה למה שאנושי על המכוער והיפה שבו.

את אופטימית לילך? אפשר להיות אופטימיים? כששאלתי את עמוס בידרמן, קריקטוריסט ומאייר "הארץ" בקורונה אם הוא אופטימי - הוא ענה לי שהוא "פסימי תמיד! אנשים אופטימיים מביאים נזק לעולם".

אני לא אופטימית כרגע, לא. אני לא יודעת אם זה כדי להגן על עצמי ומקסימום להיות מופתעת לטובה, או שזה כי אני חושבת שאנחנו כבר יודעים יותר מדי היסטוריה מכדי לחשוב שזה ייגמר טוב. אחרי 73' לקח לישראל עשור ומחצה בערך כדי להצליח להתייצב. וזו היתה מלחמה איומה ונוראה, אבל החשיפה האזרחית המיידית לזוועות לא היתה כמו שעכשיו, והמדינה לא היתה משוסעת פנימית באופן שהיא עכשיו.

בסיוטים הכי גדולים לא הייתי מדמיינת שקיימת האפשרות שיהיו מי שיצעקו על משפחות של חטופים שמגיע להם, ושיאחלו לחטופה שיאנסו אותה בשבי. תמיד חשבתי שאסון לאומי זה כפתור הריסטארט של החברה הישראלית. אז אני לא אופטימית, יש לנו צורך להמציא מחדש מה זו חברה ישראלית, וכרגע אנחנו מתנהגים כמו אוכלי נבלות שמנקרים בגוף שלנו עצמנו. כמו אורובורוס רק בלי הסטייל.

פס קול קודר - כל השירים של מאיר אריאל מ"רישומי פחם" של מאיר אריאל מתנגנים פתאום ביחד. 

כן, ממש סליחה על זה. זה די דוחה להיות כאן כרגע.

מה נזכור מכל זה עוד 10 שנים? 20 שנה? חצי שנה?

אתה שואל שאלות של לפני ה-7.10. אני לא יודעת יותר כלום על כלום אומרים לך. אין לי שום ביטחון בשום אספקט, לא אנושי ולא נבואי.

מה בכל זאת המקום של הומור בחיים שלנו בזמן הזה?

המקום של הומור? הישרדותי. כל השלושה שבועות האלו בכיתי פעם אחת אבל צחקתי כל יום. ורציתי למות, שלא תטעה. אבל הומור זה גם שריון וגם נשק. ובכל פעם שאני מצליחה לראות מה מצחיק בכל הדבר המחריד הלא ייאמן כמה שמחריד, שוב לא מתתי.

עם איזה מרואיין היית ממליצה לי לשוחח ומה כדאי לשאול אותו?

מרואיינת. את אילנה דיין, שאני אוהבת ואנחנו לא ראויים לה. הייתי שואלת אותה איך היא שומרת על הלב. כאילו, איך לא נהייתה צינית, איך לא נסדקה. היא עדיין תמיד כל כך אנושית, לא?

מה אומרים? לא אומרים. אני מניח שזו תהיה התשובה שלה והיא כבר הוכיחה את עצמה פעם.

צדקה כפרה עליה.