אמיר רותם הוא העורך הראשי של "שיחה מקומית".

אתם אחד מכלי התקשורת הבודדים בעברית שמסקרים גם את ההתרחשויות בצד העזתי בעקבות המלחמה. למה זה בעצם ואיך מחליטים על מה לכתוב ועל מה לא?

לא היה לנו ספק שנחוץ גם סיקור מתוך הרצועה, והדיווח הראשון שלנו משם התפרסם כבר ב-9 באוקטובר. למרבה השמחה, העורכת הראשית של אחותנו הגדולה, האתר המצוין באנגלית 972+, רוסון בשאראת, הצליחה ליצור קשרי עבודה עם לפחות ארבעה כותבים בעזה ואנחנו משתדלים ככל שניתן להיות בקשר איתם ועם מכרים אחרים.

"למה זה בעצם" זאת שאלה משמעותית לכלל העמיתים שלנו בישראל. רוב עיתונות העולם עוסקת בנעשה ברצועה, וצרכני העיתונות בישראל, שמקבלים בעיקר "תקשורת", נחשפים לתמונה חלקית ומגמתית ולאורך זמן. המשמעות של זה מבחינת הבריאות של הדמוקרטיה היא עמוקה ועצובה.

לגבי במה לעסוק: כאמור, זה מוקד התעניינות עולמי וגם רלוונטי מאוד לכל אחד מאיתנו. בעודנו לא מתחילים אפילו לעכל את 7 באוקטובר נעשים דברים בשמנו ברצועה. הרס בממדים היסטוריים, תועפות של מוות וכאב. הם חייבים להיראות, במיוחד כשיש איזו תביעה להקזת דם, שיטוח והרס. כסנטימנט לצופה המצויה זה אולי משהו מזכך, אבל כשרואים איך זה נראה ושומעים איך זה נשמע, אולי זה מאפשר הבנה של המחיר האנושי הבלתי הפיך ומה הוא אומר על העתיד של כולנו.

מבחינה עיתונאית יש כאן לא מעט אתגרים, כמו אתגר המקורות ומהימנותם ואתגר הגישה העצמאית. איך אתם מתמודדים איתם?

עובדות נבדקות מול מקורות נוספים ומיוחסות למקורות. שומרים על ענייניות. כשהדיווח הוא על תמונת מצב אנושית או אם זה טקסט אישי, יש שיחות הכנה, יש מעקב לאחר מכן.

אני מעריך שרוב הכתבים הצבאיים לא ממשיכים לחקור בעקבות הודעות דובר צה"ל, וגם לנו אין דרך לבדוק את נתוני משרד הבריאות הפלסטיני. במהלך השנים גורמים מדינתיים, בהם ישראל, הסתמכו על הבדיקה והדיווח שלו, ואנחנו מייחסים לו את הנתונים.

אילו מהסיפורים שפרסמתם מתחילת הלחימה הכי חשובים בעיניך ועל מה היית אולי מוותר במחשבה לאחור?

התחקיר של יובל אברהם על מידת הדיוק של המודיעין בעת הפצצות מהאוויר, שמשמעותו שהמוות ההמוני של חפים מפשע נלקח בחשבון בהוראה להוציא אל הפועל הפצצה, זכה להד בינלאומי יוצא דופן. הראיון של יובל עם ד"ר דותן הלוי על מערכת היחסים של ישראל עם עזה היה יוצא דופן וחשוב. הדיווחים של אורן זיו מהגדה המערבית, על הפרעות המטורפות שמתרחשות שם בחסות ענני הקרבות, היו חיוניים מאוד.

גם העבודה של בכר זועבי על מצוקת האזרחים הפלסטינים לנוכח הרדיפה, ההשתקה והדיכוי והמעקב אחר מאבק משפחות החטופים, שהתחלנו בו מהשבת השנייה, בהפגנה הקטנה והכואבת כל כך מול הקרייה. אני חושב שכל אלו מגדירים את מה שלקחנו על עצמנו בתקופה הזאת, בנוסף לדיווח מעזה, כמובן.

יש גם סיפורים מהזווית הישראלית שפרסמתם או תפרסמו?

הזווית שלנו ישראלית. גם כשאנחנו מקשיבים לפלסטינים אנחנו ישראלים. אנחנו משתדלים למלא חוסר ולא להצטרף למקהלה. אורן זיו הביא את הסיפור של האריתראי שהציל את חייו של קצין מילואים ב-7 באוקטובר, גיל גרטל מדווח ומנתח את ההתמודדות של מערכת החינוך הישראלית, מאיה דומן שפיטלניק כתבה על מצב החירום שעלול לפגוע בביטחון התזונתי פה, ועל החברה האזרחית שנכנסה למלא את הריק שהמדינה השאירה בטיפול בשכבות מוחלשות.

אורלי נוי ומירון רפופורט כותבים מתוך החיים בישראל, איך אפשר אחרת, זה המנוע של המחשבה והניתוח שהם מחברים. אני שולף מהזיכרון, אבל אנחנו חיים כאן ומקבלים מתוך זה את ההחלטות המקצועיות שלנו. וכמובן שיש את הניתוח הפוליטי. קבלת ההחלטות, מערכת היחסים של הצבא עם הממשלה, של המדינה עם ארצות הברית וכו'.

בוא נפנה מבט החוצה: מבין כלי התקשורת והעיתונאים שפעילים בסיקור המצב הנוכחי, מה ראית שגרם לך לקנא או להעריך? מה עצבן או איכזב אותך?

אנחנו בזמנים שהכל די מעצבן ומאכזב וכואב ובלתי נסבל. הצורך ללהג סביב השעון בתקשורת המשודרת הוא כבר מסוכן, כי הוא מדלל את המידע ומטשטש כל היררכיה. כמובן שמסורת ההתגייסות לנרטיב המוכתב היא מאכזבת תמיד, גם אם, כאמור, מסורת. מעט מדי חשיבה ביקורתית, מעט מדי עיתונות. והנסיבות באמת מאתגרות, בגלל היום הבלתי נתפס הזה, 7 באוקטובר עם הזוועות שלא ברור אם אי פעם אפשר יהיה ממש להקיף ולעכל. מדהים שאת רוב התחקירים המשמעותיים על מה שקרה ביום הזה - תמונת מצב כוללת, לוחות זמנים - עשו כלי תקשורת זרים.

תוכל לתת דוגמאות?

הרבה מהמידע הרחב והשיטתי למדתי מהעיתונות הזרה. מה"ניו יורק טיימס" על לוח הזמנים של היממה וחצי של ה-7-8 באוקטובר, ההמחשה של היום הזה בבארי. וגם על העובדה שחצי מהפצצות שהומטרו על עזה היו טיפשות, ורבות מהן במשקל טון. מה"וושינגטון פוסט" על ממדי ההרס, ומה"גרדיאן" על עיתונאים בעזה שמוזהרים על ידי הצבא, על השימוש ב-AI בלחימה והמחשות של התקדמות הצבא. בכלל, בסוכנויות הבינלאומיות יש אינפוגרפיקות מאירות עיניים, ובתקופה שהיתה תקווה, רוב המידע המשמעותי על מצב המשא ומתן על שחרור חטופים הגיע משם.

מה הנקודות הבלתי פתורות עדיין מבחינתך לגבי מה שקרה?

קבלת ההחלטות. מי ידע מתי ולמה החליטו מה שהחליטו. כל מיני חורים בעלילות שכן סופרו, כמו הצבא מחוץ לבארי, מה עשה שם הטנק, האם רק שם ירו טנקים על בתים, כמה מקרי בני ערובה נוספים היו, הסיפור המלא של משטרת שדרות. יש גם תת-דיווח משמעותי מהצפון. אנחנו יודעים מעט מדי על מעט מדי דברים. ואני תמיד מניח שמה שאני לא יודע לשאול עליו הוא הדבר הכי מעניין.

אגב, מישהו מהכתבים שלכם (מלבד העזתים) נכנס לעזה לדווח ולבקר?

לא נכנס אף אחד. לא לחצנו, לא הציעו, אם יציעו תהיה דילמה לגבי הערך העיתונאי של כניסה עם ובחסות הצבא, למרות הסקרנות הפתולוגית של המקצוע.

ההסתכלות יכולה להיות גם ביקורתית לתנאי הביקור והשטח. הגר שיזף הצליחה לשקף את זה.

הגר היא הדוגמה.

הדוגמה למה?

ליחידה שאני ראיתי שעשתה את זה, כולל הצגת הדילמה וההתמודדות איתה בתוך הטקסט.

חלומך העיתונאי מתגשם ואני מכנס למענך מסיבת עיתונאים עם כל דמות רלוונטית שתחפוץ בה - את מי תבקש (כדי לעשות את זה מעניין אפשר להביא שלישייה כמו ביבי-גלנט-גנץ) ומה תשאל אותם?

חלום חיובי ומסיבת עיתונאים באותו משפט זה אוקסימורון.

לכן לא השתמשתי במילה חיובי, אלא עיתונאי. 

מקצועית,  אני לא חסיד של אירועים המוניים כבמה לחשיפת האמת, בטח כשהשליטה בדרך כלל בידי מי שכינס, והוא לא העיתונאים.

אז אין ערך לאירועים האלה של דובר צה"ל או של השרים?

אלה אירועים שבהם האישים האלה מוסרים את גירסתם לאירועים. בהיותם מקבלי החלטות יש לזה חשיבות, אבל משם מתחילה העבודה העיתונאית, לא נגמרת. אם כבר, הייתי גם מביא את הנייה, שיהיה מעניין.

מה היית שואל אותו? את זה אפשר לעשות גם בזום.

לשים אותם על אותה במה. זה חלום שלי, לא? אותו הייתי שואל על מה חשבו שישיגו, מה המטרה, מעמת אותו עם המעשים ושואל על גבולות המאבק. אבל האמת, שוב, שזאת לא מסיבת עיתונאים, זה ראיון, וצריך להתכונן אליו.

כל האנשים האלה מסיעים את כולנו אל תהום. מדברים על היום שאחרי. כבר אי אפשר לדמיין אותו. כשישתרר שקט נצטרך להתמודד עם כל כך הרבה דברים. התחושה היא שהעולם שהיה לא יהיה עוד, ואני לא חושב שהאנשים האלה מחזיקים בתשובות.

ניסיתם להשיג ראיון כזה? עם בכיר בצד השני?

לא.

למה לא בעצם?

האמת היא שזה לא עלה. אם שמים בצד התלבטויות של נאותות מוסרית, מעשית זה קצת אתגר להפיק את "מוחמד דף כפי שמעולם לא שמעתם אותו".

אבל את הניה או משעל אולי פחות.

רק אולי. אעלה את זה בישיבת העורכים הבאה.

אפשר תמיד להיעזר ביחידה 504 :) דיברנו כל כך הרבה על שאלות ואנחנו מסיימים בשאלה המסורתית שלנו, שגם היא קשורה בשאלה: אשמח שתציע לי מרואיין ושאלה אחת לשאול אותו.

רב שיח של הכתבים הצבאיים, מנותקים מטלפונים ומההזנה של דו"צ, בשיחה כנה על אתיקה ותפקיד העיתונות בדמוקרטיה.

השאלה אם ברב שיח כזה, יהיה בעיקר קול אחד שיישמע. רעם התותחים.