טלי חרותי-סובר היא עיתונאית ב"דה מרקר", כותבת על שלטון מקומי ומגזר ציבורי ובעלת הבלוג "אישה עובדת" ב"הארץ".

נהוג לומר שכשהתותחים רועמים, המוזות שותקות. לפי מספר פרסומים מהימים האחרונים, גם שלך, יש לי הרושם שהמוזות היצירתיות בשירות המדינה דווקא שרות בקול גדול. אני רוצה שתתייחסי לקלקולים בשירות המדינה שאנחנו רואים עכשיו בזמן שמסביב נלחמים. 

שירות המדינה, החשוב לכל איש ואישה בישראל, הוחרב בשנים האחרונות בכלל ובשנה האחרונה בפרט. כדי לשמור עליו נקי ומקצועי נדרש שומר סף חזק שאכפת לו. כשבתפקיד הזה יושב עציץ כמו דניאל הרשקוביץ, איש חביב וחלש שבסך הכל רוצה לרצות נתניהו שמינה אותו לתפקידו האחרון בקריירה, אנחנו מוצאים את עצמנו מול שירות ציבורי שכולל מנכ"לים של משרדים ממשלתיים שהם בדיחה גרועה.

למשל מנכ"ל משרד התחבורה איש הליכודיאדה ומקורבה של רגב, משה בן זקן, או מי שהוא היום מנכ"ל המשרד לביטחון פנים אלעזר בן הראש, שאפילו הנציב העציץ אמר שאינו מתאים. שלא לדבר על מנכ"ל משרד ראש הממשלה יוסי שלי, שכל מילה שיוצאת מהפה שלו היא נזק אמיתי. מי שמפרק את המשרד שאמור לפעול כיחידה אחת בעיקר בזמן מלחמה.

נציב שירות המדינה דניאל הרשקוביץ (צילום: יונתן זינדל)

בשנה האחרונה נכנסו לשירות המדינה אנשים לא כשירים לתפקידים בכירים, בזמן שאנשי המקצוע נדחקים החוצה. מדובר בתופעה מדאיגה מאוד. אחד האנשים הראשונים שיצטרכו לעוף הביתה בתום המלחמה, אולי עדיף שתוך כדי, הוא הרשקוביץ.

אלו סוגיות שדווחו בחודשים ובשנים האחרונות לא מעט ובכל זאת, גם בימי השגרה, הקשב הציבורי אליהן היה מוגבל. היום, כשמדברים על לחימה והישרדות, נותר בכלל קשב לדיווחים עיתונאיים כאלה? אולי הציבור רק מתרגז מהם כרגע וסבור שמתעסקים ב"קטנות" בזמן שאנחנו נלחמים על חיינו ועצמאותנו?

לא רק שיש קשב אלא שהציבור מבין היום את ההשלכות של חיסול השירות הציבורי. כשאתה ממנה אנשים לא כשירים שיכולותיהם מתמצות בנאמנות לממנה - אתה לא יכול לצפות לשירות טוב. ככה נראה היום המשרד לביטחון פנים, ככה נראה משרד התחבורה וככה נראה משרד הנגב והגליל. וזה בימים בהם הנגב והגליל במלחמה! מה עושה המשרד הזה, שבראשו שר שעסוק ביחסי ציבור וגניבת קרדיט בשם יצחק וסרלאוף (תודה שלא הכרת את השם לפני כמה חודשים וגם היום לא בטוח), בימים בהם אזרחי הנגב והגליל סובלים כל כך?

שר הנגב והגליל יצחק וסרלאוף (צילום: יונתן זינדל)

חיים ביבס אמר לאחרונה שהשרים ירדו למחתרת כי הם חסרי ניסיון והמשרדים מפוצלים לצרכים פוליטיים. הוא צודק. יותר מדי משרדים, יותר מדי שרים שלא יודעים את העבודה וממנים את אנשי שלומם, שגם הם לא יודעים את העבודה - והנה יש לך ממשלה לא מתפקדת. הכל משליך כמובן על תקציב המדינה. מאות מליוני שקלים למשרדים שאין בהם עבודה - ממודיעין ועד משימות מיוחדות - במקום לחינוך, בריאות  והכנה לימי חירום.

חייבים להגיד מילה על יחס הממשלה הזו לחברה הערבית: יותר מ-30 משרדים לא הצליחו להעביר מיגונית אחת לבדואים בדרום, שנהרגו במתקפות, ושר האוצר בצלאל סמוטריץ' - אחד הגרועים אי פעם, שהביא מנכ"ל שלא יודע את העבודה -  עוסק בליבוי הרוחות בחברה הערבית השקטה, כשהוא מונע מהם תקציב בן 200 מיליון שקל שהובטח לפני חודשים. מדהים לצפות באירוע: שר לא כשיר מחסל את השקט בזמן מלחמה, תוקע אצבע בעין ומתסיס.

נישאר חלוקים לעניין הקשב, אבל לא לעניין המטרה: צריך להעביר לציבור את העובדות על הכשלים בשירות הציבורי. כאן אנחנו מגיעים לעבודה העיתונאית עצמה: מהן שלוש הסוגיות או הנושאים המרכזיים שצריך להכיר לקוראים ולצרכני התקשורת האחרים בהקשר הזה?

ראשית: נאמנות היא לא תוכנית עבודה. כדי לתת שירות טוב בימי שגרה ובוודאי בימי מלחמה אתה צריך סביבך את האנשים הטובים והמקצועיים ביותר. שירות המדינה הוא לא לשכת עבודה לנאמנים ומקורבים.

שנית, כדי שזה יקרה חייבים לשמור על שומרי הסף. גם כאן, למנות אנשים מקצועיים ונקיי כפיים ולא כאלו שנאמנות היא תכונתם היחידה. ושלוש: כאשר זה לא קורה, הציבור, שייפגע במוקדם או במאוחר, צריך להגיב ובכל הכח, הן באמצעות החברה האזרחית (עמותות כמו עמותת הצלחה, התנועה לטוהר מידות, האגודה לזכויות האזרח וכדומה) והן דרך הפגנות וכמובן בקלפי.

ההצבעה על ביטול עילת הסבירות, כנסת ישראל, 10.7.23. השרים איתמר בן-גביר, יריב לוין ושלמה קרעי, ח"כ שמחה רוטמן ורה"מ בנימין נתניהו (צילום: יונתן זינדל)

יש הזדמנות קרובה: הבחירות המקומיות שנדחו בשלושה חודשים עם אופציה לארבעה. צריך לבחור אנשים מתאימים לתפקידיהם ולהבהיר את הצייפיה שיבחרו בעצמם אנשים מתאימים. צריך לעצור את כדור השלג של הנאמנות העיוורת נטולת היכולות. השיטה הזו חייבת להיעלם אם אנחנו חפצי חיים.

אם כבר הזכרת את הבחירות לרשויות המקומיות - לאילו עניינים כדאי וצריך לשים לב בהקשר שלהן, גם בהיבטי המלחמה. 

המלחמה חושפת כשלים ויכולות. אחד הדברים שצריך לשים לב אליהם הוא מוכנות היישוב לחירום כפי שהתבטאה בשבועות האחרונים, כמו גם מהירות התגובה לאירועים והאם ישנה תחושת ביטחון. הרי צפויות לנו עוד לא מעט עיתות חירום לצערנו, והשאלה היא איך ראש הרשות מכין אותה לימים כאלו.

במקביל, מטרידים אותי ראשי רשויות כמו חיים ברוידא ברעננה או כרמל שאמה הכהן ברמת גן, שמנצלים את המלחמה ניצול ציני עבור יחצ אישי. שניהם הסירו לוחות מודעות עם מודעות של המתחרים, אבל עוסקים בקידום עצמי אינסופי, גם בימים האלה. כשברוידא כותב את שמו על מודעות תמיכה (אחרי שהוריד פיזית מודעות מתחרים) ושאמה הכהן מנסה למנות מקורב בימי חירום - יש עם האנשים האלה בעיה.

הרשיתי לעצמי להעריך בשיחה קודמת שלנו ששיעור הבחירה מחדש של ראשי ראשויות מכהנים יהיה גבוה הפעם מבדרך כלל. בגלל שהם נמצאים ליד ההגה והפעילות בשלטון המקומי כרגע אינטנסיבית - זה מאפשר להם חשיפה ושליטה. את מסכימה? האם זה לא בדיוק הזמן לנסות ולהשפיע בכלים עיתונאיים?

אתה צודק. המלחמה, כמה שנורא  להגיד, היא הקמפיין הטוב ביותר - בהנחה שעשית עבודה טובה. לעומת זאת ראשי רשויות שנחשפים בקלונם או מנצלים את המלחמה ליח"צ עצמי וסיוע למקורבים, ייענשו בקלפי. המלחמה היא מבחן לשני הכיוונים.

ועוד נקודה: מאוד יפה לראות את השלטון המקומי עובד, לעומת הממשלה הכושלת, מה שמן הסתם יאפשר העברת סמכויות בהמשך למי שיודע את העבודה, מהשלטון המרכזי למקומי. המלחמה הזו הוכיחה שביזור סמכויות הוא הכרחי. שלטון מרכזי קופא, בעוד שהמקומי מתעשת מהר ומתחיל לפעול.

במבט צופה פני עתיד - מה יהיה הסיפור העיתונאי של אחרי המלחמה? למה נצטרך לשים לב?

אחרי המלחמה תהיה ועדת חקירה שתעלה את כל השאלות: למה לא היו מוכנים, מה היו אמורים לעשות בעורף ובצבא, מה יש לעשות כדי להימנע בעתיד מפיאסקו דומה. בין היתר כחלק מהמסקנות ידברו מן הסתם על חיזוק שומרי הסף, למשל עיתונות נשכנית שכדאי להקשיב לה, ולא כלי תקשורת כמו ערוץ 14.

אנחנו שומעים שאולי תהיה ועדת חקירה ממשלתית ולא ממלכתית.

נראה לך שכוחות המחאה, מתודלקים בזעם ובכאב, יאפשרו לממשלה לחקור את עצמה?

מפגינים נגד המהפכה המשטרית צועדים בדרך לירושלים, 21.7.23 (צילום: יונתן זינדל)

נראה לך סביר שכוחות המחאה יאפשרו לבטל את עילת הסבירות? המציאות לפעמים מוכיחה לנו שכל תרחיש אפשרי ואני מפנה אותך ל 7.10. 

אנחנו בעולם אחר. ה-7.10.23 הוא קו פרשת מים. מה שהיה לפניו לא יהיה בהמשך. לו אני ביבי - הייתי חוששת מאוד. מובן שהוא בטוח שכמו בעבר, גם הפעם הוא יצא מזה - אחרת לא היה מקטין את גלנט וממנה את גל הירש - מה שמחזיר אותנו לתחילת השיחה: נאמנות היא לא תוכנית עבודה.

לסיום, אשמח שתמליצי לי על מרואיין למדור ושאלה אחת לשאול אותו.

כמובן: שמחה רוטמן. והשאלה היא: היה שווה?