איתי בלומנטל הוא כתב צבאי ב"כאן" תאגיד השידור הישראלי.

אנחנו כבר כמה ימים לתוך הכניסה הקרקעית לרצועה. מה אנחנו יודעים בעצם על מה שאנחנו לא יודעים?

אני חושב שאנחנו צריכים לצאת מתוך נקודת הנחה שאנחנו לא יודעים הרבה. לפי דובר צה"ל הכוחות מכתרים את עזה דבר שמקבל חיזוק גם לפי הדיווחים של תושבי הרצועה והסוכנויות הזרות בעזה. אנחנו יודעים שצה"ל נמצא בצפון הרצועה ולמעשה הפריד בין מחנות הפליטים בצפון לבין העיר עזה עצמה. אנחנו יודעים על קרבות קשים, על מאות מחבלים שנהרגו, אני חושב שיהיה אתגר הרבה יותר קשה בעיר עזה הצפופה שגם כוללת למעשה עיר תחתית של מנהרות מתחת לאדמה.

ההישג הגדול של עיתונות מלחמה הוא דיווח מהשטח. אתה מתכונן לכניסה?

יכנס כתב מכל מערכת, לצערי הפסדתי בהגרלה. 

מי נציג התאגיד שנבחר? בהיבט האישי אני מכיר לא מעט אנשים שהיו אומרים שאתה בר מזל שהפסדת.

רועי שרון. חשוב להגיע לעזה, למרות שיש בזה סיכון, כמו שנכנסים לערים בגדה. זה מסוכן אבל חשוב. אני כמובן אכנס בפעם הבאה שהדבר יתאפשר. אין דבר משמעותי יותר ממראה עיניים, גם כשזה בליווי של דובר צה"ל. אין כמו להגיע לשטח ולדבר עם הלוחמים והמפקדים, להתרשם בלי תיווך ולחוות את הקושי האמיתי של הכוחות בעזה.

ואולי ההגרלה הזאת היא לא סוף פסוק. בקצב שבו מתפתחים האירועים אולי תהיה חזית צפונית שגם בה ניתן יהיה להתלוות לכוחות מעבר לגבול. 

כרגע עזה היא הזירה המרכזית, מאמין שאם בצפון זה ידרדר גם אנחנו הכתבים הצבאיים נצטרך להגיע לצפון. אנחנו ערוכים לזה. 

איך מתמודדים ברמה האישית עם התחושות השונות שמביא איתו הסיקור מהשטח?

בהתחלה היה מאוד קשה. בשבועיים הראשונים ללא שינה. הכאוס היה מזעזע בשעות הראשונות בשטח. הגעתי כבר בבוקר ה-7 באוקטובר למקום שהתברר שהוא שורץ מחבלים, ראיתי וטיפלתי בחיילים פצועים, חברתי לעבודה נרצחה [איילת ארנין; א.מ]. היא ניסתה לקבל ממני עזרה דקות לפני שמחבל זרק לה ולחבריה רימון לממ"ד במסיבה ברעים. מאז אני משתדל לעבוד, זה קצת מכניס אותי לסוג של שגרה.

ספר על זה. על השיחה האחרונה עם איילת. מה הבנת באותו זמן? על עוצמת הסכנה וההיקף?

היא דיברה איתה אחרי שירו רקטות, אמרה לי שצריך שהצבא יידע שיש מעל 3,000 איש במסיבה ברעים. ניסתי לדבר עם הצבא אבל אף אחד לא ענה. מי שכן ענה אמר שינסה לעזור, אבל היה כאוס. רק בהמשך היא סיפרה שיש מחבלים, ביקשה עזרה, ולא הצלחתי לעזור. היא סיפרה שזורקים עליהם רימונים. צלצלתי לכל מי שיכולתי ולא הצלחתי לעזור. דיברנו להערכתי 2-3 דקות לפני שנרצחה.

בחדשות 12 דיווחו על מאות חיילים שהמתינו מחוץ לבארי ב-7 באוקטובר ולא נכנסו פנימה כי השטח "לא סטרילי". אילו עוד אינדיקציות יש לנו על הכשלים בלחימה הראשונית מלבד המחדל המודיעיני והקונספטואלי?

לקח יותר מידי זמן לצה"ל להיכנס לישובים, בחלק לא היו אפילו חילופי ירי. בניר עוז למשל המחבלים היו בקיבוץ 7-8 שעות, בוזזים נכנסו גם הם בחסות הכאוס, ואחרי שטבחו וחטפו חזרו לעזה בלי כל הפרעה. זה בלתי נסבל. מעבר לכשל המודיעיני היה כשל דרמטי שלא היו חיילים. היה צמצום כוחות דרמטי בגלל שבת וחג, לא התייחסו ברצינות לתצפתניות, השלו אותנו שחמאס מורתע ולא נערכו לאפשרות שכל כך הרבה מחבלים, 3,000, יכנסו ביחד. כל התרחישים דברו על חולייה אחת, שתיים. אני חושב שהצמרת הצבאית זלזלה בחמאס.

הרבה מחדלים שרצינו לפרסם בעבר - ואין לי ספק שלא היו מונעים את המחדל - לא יכולתי לפרסם בגלל הצנזורה. גם במלחמה נפסלים לי חומרים שלדעתי אינם פוגעים בביטחון המדינה. אני חושב שאחרי המלחמה המדינה תצטרך לעשות בחינה של הצנזורה הצבאית, ותאפשר לנו העיתונאים להיות עצמאיים יותר מול צה"ל. בסוף המנגנונים האלה כשלו, והגיע הזמן לדעתי לעשות הערכת מצב מחודשת.

אתה יכול לתת דוגמה למשהו שלא התירו לפרסום והיום כבר אפשר לומר ולהצביע עליו כחלק מהכשל?

לא חושב שזה היה מונע את המחדל אבל נפסלו דברים שהראו את היחס לאזור. למשל חיילים שטענו לפרצה בגדר ליד ישוב בעוטף ולא התירו לפרסם כדי לא לגלות לצד השני איפה יש פרצה אבטחתית.

בחזרה לזירה התקשורתית והדוברותית: מצבי מלחמה ולחץ מעצימים תחרות, יריבות ומחלוקות ולא רק מאחדים. כמה קרבות קרדיט אתה מזהה בין יחידות וזרועות הצבא השונות וכמה זה בא לידי ביטוי בהודעות הדובר? האם הקרב על התודעה התקשורתית הוא לא רק בין הצבא כמכלול לבין הודעות החמאס והחיזבאללה, אלא גם בתוך הצבא עצמו?

בתוך צה"ל אני לא רואה מלחמות קרדיט, בדרך כלל זה בסמנטיקה ואזכורים של יחידות - לא במשהו מהותי או חדשותי.

מה אנחנו יכולים להסיק מזה שלפי הערכות צה"ל מרבית המחבלים, כ-1,800, הצליחו לחזור לרצועה? האם גם כאן יש פער בין מה שסיפרו לנו בהתחלה לבין מה שאנחנו יודעים כעת?

את הנתון 3,000 שמענו השבוע לראשונה, לפני זה הנתון היה בערך 2,000. בערך שליש מהמחבלים חוסלו, כמה מאות נלקחו בשבי. בתוך כל זה היו גם מאות בוזזים שנכנסו לישובים, גנבו ורצחו. המספר הזה בלתי נתפס. זאת מסה שלא היתה אמורה להיכנס, וזה מעלה שאלות על תפקוד של חיל האוויר, טנקים וכל יכולות האש שלא הגיבו מיד.

עמיתך שי לוי סיפר פה על יחס בעייתי של דובר צה"ל בשגרת העבודה מול הכתבים, שנמשך גם בימי הלחימה. כמה מורגש בעיניך היחס הזה ואיך הוא משפיע על הסיקור? בעבר גם בתאגיד התלוננו על סדרי עדיפויות לקויים אצל הדובר שמעדיף כתבים או כלי תקשורת מסוימים. 

מוקיר ומעריך מאוד את שי, שגם גר בנירים ועבר סיוט. אני מכיר את הטענות שלו לדובר צה"ל. אני לא יודע כמה יש יחס שונה לכתבים מסויימים במלחמה, אני בדרך כלל מקבל תשובות. אני חושב שבמלחמה הזאת דווקא כתבים זרים קיבלו לעיתים עדיפות על התקשורת הישראלית, אם זה בתדרוכים, בכך שהיו ראשונים לבקר בקיבוצים אחרי הזוועות ולצפות בהקרנה של סרטון הזוועות.

הגענו לשאלת הסיום שבה אתה ממליץ לי על מרואיין ושאלה שכדאי לשאול אותו.

ניצן שפירא, כתב הדרום של חדשות 12. בתור כתב צעיר יחסית, אפשר לשאול אותו איך זה לסקר מלחמה ככתב אזורי ולא ככתב צבאי, בעיקר ביחס לעובדה שהסיום עוד לא נראה באופק.

עוד על במצב הנוכחי - שיחות כתובות קצרות על עיתונות במלחמת 2023