ליאור ורוצלבסקי היא כתבת לענייני חינוך בחדשות 13.

נדמה לי שאחת המערכות שהושפעו באופן הנרחב ביותר מהמלחמה היא מערכת החינוך. ניסיתי לחשוב מתי היתה כאן שנת לימודים "רגילה" בלי מגיפות, מאבקי שכר ורפורמה ומלחמות והגעתי ל-2019 - כמה עוד כאוס צפוי לנו מכאן והלאה?

זה כמובן תלוי בהתפתחויות. אם ייפתחו חזיתות נוספות זו תהיה בעיה, מערכת החינוך לא ערוכה מבחינת מיגון ומבחינת אבטחת מוסדות. ברוב הרשויות הרגישו את זה במידה כזאת או אחרת בחודש האחרון, במשרד החינוך פועלים כדי להוסיף מאבטחים, אבל זה טיפה בים, ואת סוגיית המיגון אף אחד לא באמת מנסה לפתור לטווח ארוך וחבל. זה נכון שנתפסנו לא מוכנים ויש כאוס, אבל אפשר לשם שינוי לחשוב קדימה ולא רק לכבות שריפות.

באירוע הזה יש דרגות שונות של פגיעה וכאוס - אי אפשר להשוות בין מה שקורה ביישובי העוטף שעדיין נמצאים בעיצומה של הטראומה והמתבגרים שם לא מסוגלים בכלל לחשוב על לימודים כרגע, או באשקלון נניח שרק אתמול חזרה ללמוד בזום, ליישובים במרכז הארץ שלומדים באופן חלקי או מלא.

אבל דבר אחד ברור - אין ספק שיהיו לתקופה הזאת השלכות לטווח ארוך בכל המדינה, בעוצמות שונות. ביום שאחרי הכאוס נגלה פערים שהעמיקו לפחות כמו בקורונה, אם לא יותר, המון בעיות רגשיות, תלמידים שייפגעו בבגרויות. נדרש פה מערך תמיכה לטווח ארוך ולא נכון להשאיר את זה רק לרשויות, צריך מערך תמיכה של המדינה. לא רק עד סוף המלחמה, גם הרבה אחרי.

חשבתי על עוד נקודת השקה מעוררת מחשבה בין מערכת החינוך למערכת הביטחון: שר החינוך הנוכחי הוא טייס, מנכ"ל משרדו עד לאחרונה גם הוא היה קצין בכיר בחיל האוויר. המנכ"ל של השרה הקודמת גם הוא קצין בכיר ואיך אפשר לשכוח את רפי פרץ (התא"ל) וגלנט (האלוף) שהיו שרי חינוך לא מזמן. גלנט היום שר הביטחון והיה לנו שר ביטחון נוסף שהיה שר חינוך בשנים האחרונות - בנט. האם גם בחינוך אנחנו יכולים לדבר על יהירות טייסים ועל קונספציות קורסות?

תראה, בסוגיה הזאת אני מודה שאני חצויה. מצד אחד - חינוך זה מקצוע. כמו שאי אפשר למנות מנהל אגף חינוך לתפקיד בכיר בצה"ל, העובדה שזה קורה שוב ושוב בכיוון ההפוך מצביעה בדיוק על הזילות והזלזול הכרוני במערכת החינוך ואנשיה. עם זאת, אם כבר מזכירים קונספציות קורסות - יש המון קבעונות במערכת. יש משרד גדול מדי ולא יעיל, הרבה אנשים טובים ואיכותיים, אבל גם הרבה חשש להעז ומחסור במעוף. מהבחינה הזאת פרספקטיבה חיצונית היא לא בהכרח רעה וגם היו מינויים שהוכיחו את עצמם.

ועדיין, בשורה התחתונה - במערכת כל כך גדולה לא חסרים אנשי מקצוע משובחים שלא צריכים חצי שנה (במקרה הטוב) רק כדי ללמוד את המערכת הכל כך מורכבת הזאת, רק כדי להתחיל לתפקד. וזה בהנחה שיהיו מעליהם שרים שיאפשרו להם לתפקד…

בואי נדבר קצת על החיים עצמם: מנסים להחזיר את התלמידים ללימודים בבתי הספר - מה אנחנו לא יודעים על מציאות המיגון במוסדות הלימוד שהיה כדאי שנדע? האם זה ריאלי לחזור לשיגרת לימודים רגילה לפי איזורים ולא בהתאם לטיב המיגון?

במשרד החינוך טוענים ש-70% מהמוסדות ממוגנים. לפי בדיקה שערכו בקליניקה למשפט וחינוך באוניברסיטת חיפה מדובר בפחות ממחצית המוסדות שיש בהם מיגון מספק וזה לא כולל כמובן את כל המסגרות לגיל הרך שפועלות בבתים פרטיים ישנים בלי ממ"דים.

שר החינוך יואב קיש, 31.8.23 (צילום: יונתן זינדל)

בפיקוד העורף מסבירים שכדי לשמור על עורף חזק חייבים לייצר שיגרה גם בחירום - אבל בפועל לא עושים מספיק כדי לחזק את תחושת הבטחון שהתערערה דרמטית. לא הם, ולא משרדי החינוך והאוצר. הבחירה לתת אוטונומיה מלאה לרשויות היא מצד אחד נכונה אבל יחד עם גילגול האחריות צריך לתת להן כלים להתמודד, ואין מחשבה או השקעה בפתרונות מערכתיים רחבים שייצרו תחושת בטחון אמיתית.

כך נוצר מצב שמי שגר ברשויות מבוססות שמוכנות להשקיע ומחפשות פתרונות יצירתיים, מרוויח. אחרים לומדים יומיים בשבוע, או שעתיים ביום. אז לשאלתך האם זה ריאלי - המציאות מוכיחה שלא.

עד שלא ינקטו צעדים מערכתיים, כל הנסיונות של משרד החינוך להרגיע ולשדר שהמערכת נפתחת, מנותקים מהמציאות. מהצד השני, כן צריך לומר מילה טובה על הטיפול במפונים. הליווי שהם מקבלים גם ממתנדבים וגם מהמשרד, בתי הספר שנפתחים, המאמצים לעטוף את הנפגעים עם מינהלת חדשה שקמה - בהיבט הזה התפקוד טוב יותר מאשר במשרדים אחרים. לא מושלם, אבל בשטח רואים הרבה דברים טובים שקורים.

בחודש האחרון התאחדו כל תחומי הסיקור וכל הכתבים התקבצו סביב המלחמה שהפכה לנושא הסיקור המרכזי. איפה מצאת את עצמך בחודש הזה ואילו סיפורים זכורים לך ממנו?

איפה מצאתי את עצמי? רשימה ארוכה: אופקים, נתיבות, שדרות, אשקלון, סורוקה, ראשון לציון, כיכר החטופים שבתל אביב, הצהרות דובר צה"ל בקרייה. מצד אחד קשה להאמין שכבר עבר חודש, ומהצד השני נדמה שעברה שנה. יש הרבה מאד רגעים שנצרבו בזיכרון - אינספור סיפורי גבורה לצד טרגדיות שקשה מאד להכיל.

היום שאחרי המתקפה היה רכבת  הרים. ירדתי לדרום ובין צילומים של רכבי המחבלים, המיגוניות עם כתמי הדם וסיפורי האימה של תושבי אופקים, פגשתי שוטר מבית קמה שירד לדרום בעצמו כדי להציל את שני בניו מהמסיבה ברעים. אחד מהם נורה ברגלו. מסע הצלה הירואי שהסתיים בהצלחה. באותו רגע זה נשמע כמו סיפור גבורה יוצא דופן, שאפילו היה לו סוף טוב, אבל ככל שחולפים הימים מתברר שביום הזה היתה גבורה בשפע ובמקומות הכי לא צפויים.

מה לדעתך יהיו כאן שלושת הסיפורים המובילים בשש אחרי המלחמה?

האחריות על המחדל כמובן (והאחראי העיקרי); מה עושים עם עזה ביום שאחרי -האם/מתי/איך יוצאים; והמצוקות הכלכליות שהרבה מאד אנשים נקלעו ועוד ייקלעו אליהם. יש לי גם תקווה שיהיה עיסוק משמעותי בהשלכות על הילדים בכל מעגלי הפגיעה ובשיקום שלהם. אבל במלחמה כמו במלחמה יש הפתעות, אין לי ספק שצפויות  לנו תהפוכות בטחוניות, פוליטיות וחברתיות שיציפו סיפורים מובילים חדשים.

ולאילו סיפורים את חוזרת בתחום הסיקור שלך בתום הקרבות?

בדיוק הכנתי כתבת תחקיר מעניינת על חינוך חרדי שלא ברור מתי יגיע הזמן המתאים לשדר אותה, אם בכלל. גם אחרי המלחמה אני לא בטוחה שיהיה לזה קשב. האלימות היא אחת הבעיות הגדולות במערכת - רואים את זה גם עכשיו בבתי הספר, והתקופה הזאת בהחלט עלולה להעצים את הבעיה. עסקתי ואין ספק שעוד אעסוק במחסור הגדול במורים - בעיה מערכתית שלא באמת מצליחים לפתור כי אין תכנית אסטרטגית.

לגבי המשבר בחינוך הממלכתי שהיה נושא עיסוק מרכזי, כשברקע החקיקה המשפטית והשפעותיה, מעניין יהיה לראות כמה נפח זה יתפוס בשיח ביום שאחרי. אני מניחה שזה מאד תלוי בשינויים עתידיים במפה הפוליטית וביכולת שלנו לשמר ולהעמיק את האחדות שנוצרה פה החודש. למצוא דרך לפתור מחלוקות ולייצר גשר אמיתי ועמיד בין הקבוצות השונות בחברה.

מבחינת הסיפורים החדשים: בתי הספר שיוקמו מחדש בעוטף, סיטואציה בלתי נתפסת של מורים שיחזרו לכיתות עם כסאות ריקים. בני הנוער שהלכו לאיבוד בתוך חוסר היציבות. הלימודים הכאוטיים והזום - בעוטף זה קיצוני אבל גם מחוץ לאיזורי הלחימה והעימות זה קיים.

מי המרואיין הכי נחוץ עכשיו באולפנים מאלו שלא נמצאים שם ומי הכי מיותר מאלו שכן?

אני חושבת שנתניהו הוא המרואיין הכי נחוץ. אם מדברים על ראיונות שכוללים שאלות, שאלות קשות, ולא רק הצהרות. יש  עוד כמה שרים שממעטים מאד להתראיין וזה צורם. אני חושבת שצריך גם לתת יותר מקום לפסיכולוגים ועובדים סוציאליים - אנחנו מדינה בטראומה, וכולם צריכים כלים להתמודד עם כל כך הרבה כאב, לתקשורת יש כוח להשפיע על שיח והרגלים, לעזור לכולם להפוך את הטיפול לחלק אינטגרלי בחיים.

לגבי מרואיינים מיותרים - אני אולי יורה בתוך הנגמ"ש, אבל ככלל לדעתי אנחנו בשלב שאפשר קצת להפחית, להמשיך לעדכן והרבה אבל קצת פחות באינטנסיביות, להכניס קצת אסקפיזם. קצת אוויר, כי כולנו בתקופה כזאת שקשה לנשום.

לסיום, תני לי הצעה למרואיין למדור ושאלה אחת לשאול אותו

חזי סימן טוב. אפשר לשאול אותו: אם היית פוגש את סינוואר לראיון, מה היית שואל אותו?