חן אביגדורי הוא עורך וכותב קומי בטלוויזיה. אשתו שרון ובתו נעם, הן בין החטופים לעזה.

אני רוצה להתחיל בתובנה פרטית, אישית: ככל שהכאב, החרדה והפחד מגיעים קרוב יותר אליך, ככל שאתה יכול להצמיד להם בקלות רבה יותר פנים ושמות שאתה מכיר וזוכר, כך הם הופכים יותר מוחשיים ואמיתיים. כך אתה מבין שהיום יום מכיל בתוכו אפשרות של היפוך מוחלט והוא יכול להפוך בקלות לתוהו ובוהו. אנחנו מכירים הרבה שנים. היינו שכנים. אתה בעצם חלק מהתובנה שלי שזה יכול היה לקרות לכולנו.

תובנה נכונה. מה לי, איש שגר בהוד השרון ולאיומי חמאס? אבל כמו רבים אחרים שבאו לביקור אצל קרובים בעוטף, או אנשי המסיבה שנקלעו לתופת - זה בהחלט היה יכול להיות כל אחד, ולצערי, מהמפגשים שלי עם משפחות אחרות זה אכן רבים רבים מכל החברה הישראלית.

אם נדע לחזור לעצמנו - וכרגע אני לא רואה אופציה אחרת - השוליים הסהרוריים יחזרו למימדים הטבעיים שלהם, יוקאו מהחברה הישראלית וזה יאפשר לנו את השיקום הארוך שעוד יבוא

מיד אחרי אותה שבת, שמענו תילי תילים של אמירות על התפכחות, שינוי כיוון, אחדות. זה היה קצר מועד? פתאום שוב צצות המחלוקות שליוו אותנו בחודשים האחרונים ואולי הן לא הלכו לשום מקום. ראיתי שצייצת אתמול שגם את אמא שלך שהפגינה בעבור שחרור נכדתה מהשבי, היו מי שתקפו על רקע פוליטי.

אני רוצה לקוות ולהאמין שהקולות האלה, שהשיא שלהם היה מבחינתי החלאה שדיבר ככה לאמא שלי, הם מיעוט שהולך וקטן. התקווה שלי לעתיד נמצאת בכל מקום בו רואים את החוזק והחוסן של העם הזה: מאנשי "אחים לנשק" שלמעשה ניהלו את המדינה בשבועיים הראשונים ועד השכנים, החברים והקולגות שלי שלא מפסיקים לעטוף אותי ולשאול איך אפשר לעזור. זה העם שלנו. אלה האחים שלי. שם תהיה התקומה. אם נדע לחזור לעצמנו - וכרגע אני לא רואה אופציה אחרת - השוליים הסהרוריים יחזרו למימדים הטבעיים שלהם, יוקאו מהחברה הישראלית וזה יאפשר לנו את השיקום הארוך שעוד יבוא.

בוא נדבר על הסיקור של המאבק להחזרת החטופים. טלוויזיה היא עולם מחושב שעושה שימוש ציני בכל טיפת רגש. איך בכל זאת מצליחים לשמור על תודעה יעילה בקשר למאבק המשפחות להחזרת החטופים? אנחנו יודעים שבשנים האחרונות, משפחות החטופים הבודדים שנותרו מצוק-איתן והלאה, די נותרו בצד הדרך.

זה לא אותו מקרה. כאן מדובר בקבוצה גדולה של אנשים, רובם אזרחים, ביניהם קשישים, נשים, בעלי צרכים מיוחדים, ילדים ותינוקות. אני מרגיש שלפחות בציבוריות הישראלית ברור שעניין החטופים הוא ראשון במעלה ובראש סדר העדיפויות. לצערי אין לי את התחושה הזאת לגבי ההנהגה של המדינה. לכן אנחנו עושים כל מה שביכולתנו על מנת לתווך את הרצון הזה, של העם, שיגיע וישפיע על המנהיגים. כאן וברחבי העולם.

הציפייה שלי מהתקשורת היא פשוטה: לא לוותר. לא להיכנע לנראטיב של או פעולה קרקעית או שחרור החטופים. שחרור החטופים באופן מיידי הוא אינטרס אסטרטגי של מדינת ישראל

אכן, השליליות המונומנטלית של האירוע הופכת אותו לכזה ששובר את החוקיות המוכרת לנו. אולי גם העובדה שהפעם גם לא מעט אנשי תקשורת חוו את האירועים האסוניים באופן אישי. מה הציפיות שלכם מהתקשורת בהיבט הזה? אילו שאלות צריך לשאול? על מה צריך להתעקש ומה צריך להציג לציבור?

אני מדבר בשם עצמי. הציפייה שלי מהתקשורת היא פשוטה: לא לוותר. לא להיכנע לנראטיב של או פעולה קרקעית או שחרור החטופים. שחרור החטופים באופן מיידי הוא אינטרס אסטרטגי של מדינת ישראל: אף חייל שחוצה גבול בימים האלה, אף אמא של חייל ששולחת את הבן שלה לקרב, לא יכולים להיות בטוחים באתוס של "לא משאירים אנשים שלנו בשטח" עד שלא כל החטופים יחזרו. זה פוגע בחוסן ולדעתי הצנועה גם במבצעיות.

התקשורת צריכה להיות על המשמר כל הזמן, לא להפסיק לשאול את השאלות הקשות ולא לתת לאף פוליטיקאי למרוח אותה ואת המשפחות. שרון ונעם צריכות להיות בבית. אתמול. כל עוד זה לא קורה הניצחון במלחמה - שאין לי ספק שיגיע - לא יוכל להיות שלם.

עוד הפצצה, עוד פעולה צבאית זה לא התיקון שהמדינה צריכה לעשות. החטופים בבית זה תנאי לניצחון. את השאלה איך מגיעים לזה בצורה היעילה ביותר מבלי לסכן את החיים שלהם המדינה צריכה לתת לי. לא אני לה

באולפנים אנחנו רואים ביומיים האחרונים התפתחות של תחרות בין נרטיבים. אני שומע כתבים צבאיים ופרשנים מסבירים מדוע הכניסה הקרקעית והכתישה היא דווקא מה שיסייע להשבת החטופים ומנגד קולות של משפחות וגורמים אחרים שאומרים "קודם כל החטופים והשבויים". בתחרות הזאת בין הנרטיבים, דומה שההנהגה מסמנת סדרי עדיפות - ראש הממשלה הצהיר שהמטרה העליונה היא מיטוט החמאס ומטרה חשובה נוספת היא השבת החטופים - זאת שאלה לא הוגנת אבל נדמה לי שסביבה תתנהל זירת הדיון התקשורתי והציבורי בזמן הקרוב.

אני ער לדיון הזה וקטונתי להחליט האם פעולה קרקעית תשפר את הסיכויים שלי לחבק את הבת שלי או תפגע בהם. בתכלס: זה לא מעניין אותי. המדינה הפקירה אותנו ורבים אחרים בבוקר ה-7.10 והדבר הראשון שהיא צריכה לעשות זה לתקן את זה. עוד חיסול, עוד הפצצה, עוד פעולה צבאית זה לא התיקון שהמדינה צריכה לעשות. החטופים בבית זה תנאי לניצחון. את השאלה איך מגיעים לזה בצורה היעילה ביותר מבלי לסכן את החיים שלהם המדינה צריכה לתת לי. לא אני לה.

המשפחות נפגשו עם ראש הממשלה, דיברו בזום עם הממונה על נושא החטופים והשבויים - איך אתם מתרשמים מהערוץ הזה? לפי הדיווחים והקולות, הוא מלווה בלא מעט חריקות. אני מניח שגם קשה לצפות מקבוצה כל כך גדולה ומגוונת להיות תמימת דעים בכל עניין.

אני לא הייתי בפגישה עם ראש הממשלה. בפגישת הזום הייתי והאווירה היתה מאד קשה וטעונה. ההתרשמות שלי ושל משפחות אחרות היא שלא מספרים לנו הכל, ושלמרות שהיתה מחשבה (אולי נאיבית) שנקבל תשובות או מידע חדש בפגישת הזום - זה לא היה המצב.

התקשורת יכולה וצריכה לסייע לכם בהיבט הזה? גם אם אי אפשר ולא צריך לפרסם הכל מסיבות שונות, האם אתם מקבלים תשובות והסברים טובים יותר מעיתונאים שיודעים יותר?

אני יוצא מנקודת הנחה שיש הרבה דיס-אינפורמציה בעניין החטופים ולכן נזהר מלתלות את התקווה שלי במה שיודע או חושב שיודע עיתונאי זה או אחר. דווקא כאן המידע המוסמך ביותר נמצא בידי הממשלה. יש לנו קצינה מדהימה שמלווה את המשפחה ובנושא הזה אני מעדיף להקשיב לה יותר.

הרייטינג המטורף של "ארץ נהדרת" מראה שהעם צמא לקצת הפוגה מכל החדשות, מה גם שכולם כבר יודעים שלא כל מילה שנאמרת ברצף המלל האינסופי של האולפנים הפתוחים היא חשובה או נכונה

אתה איש טלוויזיה ותיק - כותב, תסריטאי ויוצר, בעיקר מתחומי ההומור והבידור. יש מקום לטלוויזיה כזאת עכשיו? ראינו את "ארץ נהדרת" חוזרת ובהמשך השבוע יחזור "הכוכב הבא". אפשר להמטיר ערימות של קלישאות על ההחלטות האלה כמו "חייבים להמשיך לחיות", "השגרה נותנת לנו כח", "מוכרחים להיות שמח" וכו'. איך אתה רואה את זה מהזווית של מי שנמצא עכשיו בלב העניין?

ברור שיש מקום לבידור ולהומור. זה הכח של העם שלנו, בין היתר. הרייטינג המטורף של "ארץ נהדרת" מראה שהעם צמא לקצת הפוגה מכל החדשות, מה גם שכולם כבר יודעים שלא כל מילה שנאמרת ברצף המלל האינסופי של האולפנים הפתוחים היא חשובה או נכונה.

היתה לי הזדמנות לעבוד ביום הצילום הראשון של "הכוכב הבא" כאיש תוכן. חייב להגיד שהשאלה הזאת עלתה שוב ושוב והעשייה של התכנית היא בעדינות המתבקשת. מאמין שגם ב"ארץ נהדרת" ובמשדרים אחרים שיעלו בקרוב אנשי התוכן יזדקקו לרגישות ולאיזון הנכון בין הומור לחיזוק.

אני מספיק מכיר את הנפשות הפועלות בשביל לדעת שהם ידעו לשמור על האיזון הזה און ואוף-אייר ויוכלו לספק כמה רגעים של נורמליות והפוגה שאין ספק שהציבור זקוק להם.

שער המוסף לשבת של "ידיעות אחרונות", 27.10.23

קרוב משפחתך, אביב הברון, הוא עיתונאי ותיק, עורך מוסף השבת של "ידיעות אחרונות" - אחד המשפיעים והנקראים בעיתונות המודפסת. השבוע הופיעה על שער המוסף תמונתה של יהל, בת השלוש, קרובת משפחה נוספת שלכם שנחטפה יחד עם בני המשפחה. זה היה שער אישי מאוד, ברור מאוד, חזק מאוד. אפשר בכלל בימים כאלה לנתק את הראיה האישית מהכללית?

השער העוצמתי הזה ריגש אותי מאד. וכן, הכל מתערבב בימים האלה. אני מוצא את עצמי ביום אחד נמצא במרכז הפריים בצילומים לסרטון או כתבה, ויום אחרי זה מקבל ראף קאט ונותן הערות עריכה מקצועיות פרופר. זה סוריאליסטי לאללה אבל אלה החיים. אישית אני מוצא את הרגעים בהם אני יכול להיות חן העורך או חן איש התוכן מרעננים מאד ועוזרים לי להתמודד עם המצב.

רגע לפני סיום - אני רוצה לאפשר לך להגיד את מה שאתה חושב שהכי חשוב שנבין או נדע בעת הזאת.

הכי חשוב, ואם אני נשמע כמו תקליט שבור (הנה הסגרתי את גילי. לטובת הצעירים: אני נשמע כמו שיר תקוע על ריפיט בספוטיפיי) זה בגלל הסיבות הנכונות והעצובות: מדינת ישראל צריכה להעמיד את שחרור החטופים כערך אסטרטגי עליון במלחמה. לא לצד השמדת שלטון החמאס (מה זה אומר בכלל? זה נשמע כמו הבטחת בחירות כללית, לא דרך פעולה) אלא לפני ה-כל.

הן בטווח הקצר של המלחמה והן בטווח הארוך מאד של החברה הישראלית שאין ספק שלא תהיה דומה לעצמה כפי שהיתה ב-6.10 - החזרת החטופים היא ערך מוסרי עליון, ערך אסטרטגי עליון ומשהו שבלעדיו פשוט לא יהיה ניצחון במלחמה זאת ושיקום של החברה בעתיד.

לסיום - אשמח אם תציע לי מרואיין אפשרי ושאלה אחת לשאול אותו. 

אני מקווה שבקרוב מאד תוכל לראיין את שרון ונעם, אפילו לא ראיון. רק לראות אותן ולהגיד כמה טוב שבאתן הביתה.