הדס גרינברג היא כתבת פלילים בכאן 11, מסקרת בימים אלו את ישובי וחזית הדרום.

את בעצם כתבת מלחמות. אני אומר את זה משום שבשנתיים האחרונות סיקרת לפחות שתיים כאלה, באוקראינה ובישראל.

סוג של. נראה לי שצריך פז"מ ארוך יותר כדי לקבל את התואר הזה, אבל ביחס לציר הזמן ולמה שראיתי וסיקרתי באוקראינה ובשבועות האחרונים בארץ, זה מתכתב עם המציאות. לא חשבתי שאחרי אוקראינה אראה מראות דומים, בטח לא בישראל ובטח שלא עכשיו. אבל אז הגיע ה-7 באוקטובר.

כמה באמת זה היה דומה מנקודת המבט שלך? את היית אחת הישראליות היחידות לדווח מהשטח אחרי הטבח בבוצ'ה. כמה היית מוכנה למראות המקומיים?

זה דומה מעט במימדי המוות ביחס לגודל המדינות. זה דומה גם בצד הוויזואלי. אני זוכרת שהגעתי לראשונה למה שכונה בדיעבד כביש המוות בין קייב לז'יטומיר, רגע אחרי שנהדפו הרוסים. הגעתי מכביש שלפני כן לא יכולתי להתקרב אליו במשך שבועות, ואז ברגע אחד נגלה אופק של מכוניות מופגזות ומפוייחות וכשמתקרבים יותר העין מגלה את הגופות המוטלות. ככה היה גם כאן בכביש 232 בעוטף וכביש 34 מנתיבות ליד-מרדכי. המכוניות המחוררות, הגופות המוטלות, חלק מהרכבים שרופים על יושביהם, ריח של מלחמה ומוות.

קשה לומר זאת, אבל "למזלי", במרכאות ענקיות, היתה לי הכנה טובה למראות שראיתי פה. מי שלא הריח מוות וראה אותו מול העיניים זה בשבילו שוק לנפש. ועל אף שהיתה לי הכנה מוקדמת, האכזריות פה בטבח בעוטף היתה גדולה יותר (ואני סולדת מהשוואות בין אסונות). באוקראינה לא נערפו ראשים, לא ירו בתינוקות מטווח אפס. היכן שהייתי היה חיכוך פיזי כמעט אפסי בין הרוסים לאוקראינים, הרוסים הפגיזו מרחוק. פה הם הגיעו רגלית, הביטו בעיני הנשים, הקשישים, חסרי הישע, הצעירים, ההורים, וטבחו בהם כשמבטם המתחנן לחיים מופנה אליהם.

מה הזיכרון הכי חזק שנשאר לך מהימים שעברו מאז ה-7.10? מה התמונה שיהיה קשה לשכוח?

שתי תמונות. הראשונה, כשהגעתי ב-7 באוקטובר בעשר בבוקר לכיוון סעד, סמוך לנתיבות, נשקים נשלפו עלי מרחוק ע"י שוטרים אחוזי פחד, מבולבלים ודרוכים שזמן קצר קודם לכן נתקלו עם מחבלים. הזדהיתי ונעצרתי במחסום המאולתר, יצאתי מהרכב להתמקם לשידור וארבע גופות קפצו לי מול העיניים. במשך קרוב לעשר שעות הן ליוו אותי בכל הדיווחים כי לא היה מי שיפנה אותם משם.

התמונה השנייה היתה הרגע שנכנסתי לבית משפחת קוץ בכפר עזה, היכן שחמישה מבני המשפחה נרצחו. הבשר על הכיריים משבת, הקורנפלקס על השולחן, העפיפון שתכננו להפריח בשבת אחר-הצהריים באמצע הסלון. והם נטבחו בחדרים. הכל קפא בבית, הכל עומד במקום והשעון מעל המטבח ממשיך לתקתק, מחשבה קשה שהמציאות המשיכה בלעדיהם.

נטלת חלק גם בסיקור אירועי שומר-חומות במאי 2021. כמה מה שקרה אז יכול לחזור על עצמו תוך כדי המלחמה הנוכחית, או שהאירועים האחרונים דווקא מלכדים את החברה הישראלית מול איומים חיצוניים?

כששומר חומות פרץ היו סממנים שהעידו שזה עומד לבוא, לצערנו אף אחד בקרב מקבלי החלטות והמשטרה לא חזה את העוצמה וכמובן שלא נערכו ולא נתנו מענה בהתאם ביומיים הדרמטיים הראשונים.

באשר להיום, עד עכשיו אין סממנים בשטח של הר געש שעומד לפרוץ מהחברה הערבית, יש הסתות נקודתיות שהיום מטפלים בהם ביד יותר קשה ולצד זאת יש שקט ואהיה זהירה ואומר שהוא לא השקט שלפני הסערה.

יש בקרב ערביי ישראל פחד להסתובב בחוץ, בגלל הדריכות הגדולה מאוד של המשטרה וכוחות הביטחון. יש לדוגמא נהגים ערבים רבים בחברות מזון גדולות שלא יוצאים לעבודה לביצוע משלוחים קבועים לדרום כדי שלא יזהו אותם כמחבלים בדרכים ויפגעו בהם ויש עוד דוגמאות. וכמובן אי אפשר להתעלם מכך שיש גם נרצחים מקרבם במתקפה האכזרית שעברנו. כל ישראלי היה על הכוונת.

האם משהו ישתנה עם הכניסה הקרקעית ואם תיפתח חזית צפונית מסיבית יותר? האם זה יעודד התפרעויות? קשה לי בכנות להעריך. לפי מה שאני מרגישה ושומעת בשטח, זה לא שם. יש כמובן טריגרים שעלולים לפוצץ זאת שוב. לעניות דעתי, הזהירה, גם אם ינסו, זה לא יגיע למימדי שומר חומות בזמן המלחמה הזו.

הסיקור שלך באוקראינה גרר ביקורת בעיקר בהיבטי נראות (מעיל ורוד ולק), והיו מי שיצאו נגדך ומי שגם הגנו עלייך. אילו לקחים מקצועיים הפקת מהחוויה הזאת?

היתה ביקורת מינימלית באתר אחד, מעורכת וכותב בודד, שגררה בעיקר הדף של תגובות נגדם על ההתעסקות בצבע המעיל ומצב הציפורניים המטופחות כביכול. לשמחתי, שפיות הרבים הוכיחה להם שזו היתה טעות והם גם התנצלו על כך.

אני בעד ביקורת, חריפה ככל שתהיה. הביקורת אז, היתה לטעמי ולדעת רבים מנותקת מהמציאות שסיקרתי. גם היום אשמור על נראות מכובדת וראויה למדיום שבו אני עובדת, וגם היום אם יהיה לי קר בשטח לחימה אתחמם עם המעיל שיהיה לי, בין אם הוא ורוד, סגול או שחור.

הלקח היחיד הוא שתמיד יהיו מי שימצאו משהו שיגרור ביקורת. אני במדיום חשוף ובפרט במלחמה שהכל כל כך מהיר, בדופק גבוה, כשאין זמן לחשוב ולתכנן דיווחים וכלום לא סטרילי. סביר שיהיו דברים שאומר או אדווח שחלק לא יאהבו. וזה בסדר גמור. מקווה שזה יתרכז בעיקר בתוכן ולא בצבע המעיל.

את נמצאת בשטח בימים האלה, מדברת עם האנשים ושומעת את הסיפורים. מה הסיפור החשוב ביותר שהבאת אל המסך בתקופה הזאת?

אני מרגישה שיש רצף של דברים עם ערך חשוב מאוד שהבאתי מהשעות הראשונות של המלחמה ועד היום. אם אלו התמונות מרגעי הדרמה הראשונים במלחמה, מהכאוס ההתחלתי בשטח שכלום לא תפקד. לא כוחות הביטחון, לא כוחות ההצלה. להביא את זה לשידור זה קשה אבל מאוד חשוב, להעביר לצופה עם כמה שפחות צנזורה.

הראיונות והעדויות הראשונות של שורדי המסיבה ברעים שעברו בנקודה בה הייתי בבוקר שבת, השעות שבהם עשרות פצועי ירי מבארי וכפר עזה עצרו אצלי ושני פארמדיקים של איחוד הצלה עם טוסטוס בודד היו צריכים לטפל בהם בתחנת אוטובוס ולא היה מי שיפנה אותם לבתי החולים, ועד המראות הראשונים, אחרי שעות ארוכות, של כוחות הצבא שהתחילו לזרום לאט פנימה לעוטף.

בכל יום יש את האמת של השטח שאני משתדלת לחפש ולהביא לצופה, מהתמונות הקשות מהקיבוצים, הראיונות עם מי שנלחם שם בגבורה, ועד דיווחים על מחדלי פינוי התושבים שעדיין מהדהדים והאזרחים שמרגישים מופקרים. כל יום מלא בסיפורים קטנים וגדולים, שכולם חשובים, רגעים שחובה להציף בשידור ותיעודים שחייבים להראות. בשביל זה אני בשטח, לחפש את הערך המוסף הבא, בכל פריים, בכל ידיעה, בכל ראיון.

מה קורה באמת עם תחום הסיקור הרגיל שלך? אין ידיעות פלילים כמעט ואם כן, הן קשורות במצב המלחמה. ראינו אפילו את שלום דומרני מחלק חבילות לחיילים. 

לגמרי, חלק מחיילי ארגוני הפשע בצו 8, דומרני יצא לראשונה לאור חשוף כמעט באופן חסר תקדים בחלוקת סיגריות לחיילים, עולם הפשע בהדממה. המאמץ המלחמתי הוביל את האנרגיות הפליליות למיתון. אבל הוא עוד יחזור. לצערנו.

ואולי בחסות המלחמה יש דברים שקורים ואנחנו מפספסים אותם. 

אין לי ספק שהאמל"ח הרב שנמצא כעת בשטח יגיע ולו בחלקו הקטן לידיים פליליות, שיסליקו אותו לטובת פעולות עתידיות. עבריין נשאר עבריין וראש קרימנילי תמיד יחשוב קדימה. לצד זה, יש כבר אסירים פליליים שמבקשים לצאת מהכלא למען תרומה ללחימה. הכל מתערבב.

לסיום, אשמח שתמליצי לי על מרואיין למדור ושאלה אחת לשאול אותו.

נסה לראיין את כתב "פוקס" טריי ינגסט, ראיתי אותו באוקראינה, הוא מרבה להגיע לזירות מלחמה וכעת משדר מהארץ דיווחים וכתבות חשובות ביותר. הוא כתב מצויין אבל כשידרתי לצידו מול תחנת המשטרה המופגזת בשדרות, בכל התראת צבע אדום הוא העדיף להראות בשידור חי שהוא משתטח על הקרקע ולא נכנס למיגונית הצמודה להגן על עצמו ועל הצוות שלו. היה שם חוסר אחריות שצרם לי.