אז מה אם יש לה מעיל ורוד וציפורניים עשויות בלק? האם זה פוגם באיכות הדיווחים שלה? האם העובדה שהיא מסתובבת כבר קרוב לחודש ומצלמת הרג, גופות, הרס, פליטות, מלחמה, ייאוש, קשורה באאוטפיט שלה? האם כתוב באיזה ספר הפעלה לעיתונאות מלחמה שכדי לסקר קרבות וטנקים והפצצות צריך להצטייד ביוניקלו שחור ובקול בס?
מה גרם לכזו סערה ויצרים בטוויטר דווקא נגד הדס גרינברג, כתבת כאן חדשות באוקראינה? כן, יש לה מעיל ורוד וציפורניים עשויות. היא משדרת כל יום כתבה ממקום אחר בקייב ובסביבתה. היא מגיעה למקומות הקשים ביותר. היא מתעדת את ההרס והחורבן של המלחמה. היא מדברת עם תושבים. היא מדווחת לכל תוכניות האקטואליה של שעות אחר הצהריים בטלוויזיה, ולתוכניות האקטואליה ברדיו, בעיקר ברשת ב'.
מארץ זרה, שבה כל התשתיות הרוסות, בלי לדבר את השפה, בקור מקפיא, בתנאי מלחמה וחוסר ודאות, גרינברג מצליחה להביא בכל ערב סיפור חדש, והשבוע אפילו היתה בין העיתונאים היחידים בעולם שהצליחו להגיע ולתעד את הטבח וההרס שזרעו הכוחות הרוסיים בעיר בוצ'ה הסמוכה לקייב.
אפשר לספור על אצבעות יד אחת (מקסימום שתיים) את מספר העיתונאיות והעיתונאים הישראלים שדיווחו מתוככי אוקראינה, שסיקרו ותיעדו את אזורי הקרבות וההרס. מעטים. גרינברג היא אחת מאלה. לפני ימים אחדים היא התעקשה להמשיך לדווח משם, גם כשהצלם שהיה איתה, ארז כהן, כבר חזר לארץ. והיא עדיין שם.
לזכותה ייאמר שבשונה מעיתונאים אחרים, היא לא דוחפת את עצמה ולא הופכת את עצמה לסיפור העיקרי.
כל מי שעבד במערכת חדשות יודע שאפשר לסקר (כמעט) הכל מהאולפן הבטוח. הסוכנויות פולטות דיווחים, טקסטים, ראיונות וצילומים 24 שעות ביממה. אפשר לקבל אפילו כתבות ערוכות מן המוכן - ויש מי שעושה זאת
גרינברג היתה בקייב כשפרצה המלחמה, אז עם צוות גדול של כאן חדשות שכלל גם את המגיש דב גיל-הר. אחרי ימי הלחימה הראשונים הם התפנו מהמדינה, ותוך כדי פינוי סיקרו את שיירות הפליטים הראשונות שנמלטו לחוף מבטחים במדינות השכנות לאוקראינה. אחרי שהות קצרה בארץ, גרינברג חזרה לשם, עם הצלם ארז כהן. בשונה מרוב העיתונאים באותו זמן, היא החליטה לחזור לתוככי קייב, שהיתה אז היעד העיקרי של הצבא הרוסי הפולש.
כל מי שעבד אי-פעם במערכת חדשות יודע שאפשר לסקר (כמעט) הכל מהאולפן הבטוח בארץ. סוכנויות הידיעות והרשתות החברתיות פולטות דיווחים, טקסטים, ראיונות, צילומים, סיפורים ומפות 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. הכל מפורט, בדוק. אפשר לקבל אפילו כתבות ערוכות מן המוכן. אפשר - ויש מי שעושה זאת - לסקר את המלחמה, ואפילו לא רע ובאמינות גבוהה, בלי להציג כף רגל על אדמת אוקראינה.
דברי ביקורת על דיווחי הדס גרינברג וכתבי כאן חדשות באוקראינה, אפריל 2022 (צילומי מסך)
אבל ידוע גם שפיסגת העבודה העיתונאית היא עבודת השטח: איסוף העובדות ובניית הסיפור ממקום ההתרחשות עצמו. אין תחליף למפגש הבלתי אמצעי עם המראות, והקולות, והריחות, והאקלים הכללי של המציאות בזמן אמת. שום סוכנות ידיעות לא תצליח להעביר את הדברים האלה באופן אותנטי.
לכן יש הצדקה לצפות שכלי תקשורת ישראליים ישלחו כתבים וצלמים שידווחו מהשטח עצמו. דברים שרואים משם. ובעברית.
בערוצים המסחריים מזמן היו הופכים את העיתונאית לגיבורה, מקדישים לה ראיונות אישיים, מרימים לה ברשתות החברתיות. דווקא הערוץ הציבורי עומד בפרץ ומתייחס לכך באופן צנוע, מקצועי, ענייני
אז אפשר להביע הערכה גם לעיתונאית, אישה, במעיל ורוד ובציפורניים עשויות, שמדווחת כבר קרוב לחודש מתוך אזורי הקרבות הקשים ביותר באוקראינה; ובעידן של סלפי, של כוכבים שהם גם עיתונאים, אפשר לקבל בהבנה ואפילו בתמיכה עיתונאית שאחרי שהצליחה להביא סיפור עיתונאי בלעדי, אומרת כמה משפטים בגוף ראשון. זה לא רק נסלח, זה אפילו מתבקש.
בערוצים המסחריים הלוא מזמן היו הופכים את העיתונאית לגיבורה, מקדישים לה ראיונות אישיים בתוכניות האקטואליה, מרימים לה ברשתות החברתיות. הופכים אותה לכוכבת. דווקא הערוץ הציבורי, כאן חדשות, מצליח לעמוד בפרץ ולהתייחס לכך באופן צנוע, מקצועי, ענייני.
אז כן, הדס גרינברג הגיעה למקום שרק מעטים הצליחו להגיע אליו, ולצלם את מה שכיכב בכל כלי התקשורת בעולם וסחף אחריו תגובות נסערות של מנהיגי העולם, ובראשם הנשיא ביידן. אין מה להתבייש בזה. זה הישג עיתונאי שאפשר וצריך להתהדר בו. זו לא התרברבות, זה חלק מהסיפור. ולא, המעיל הוורוד והלק לא מפחיתים מעוצמת העבודה העיתונאית ומהמקצועיות. עם האאוטפיט תצטרכו להתמודד לבד.