ב-5.8.25 התפרסמה ב-ynet כתבה של הכתב הצבאי יוסי יהושע, שהתמקדה בדרישתו של נתניהו לכבוש את העיר עזה ובעימות שנוצר בין נתניהו לרמטכ"ל זמיר בעקבותיה. הכתבה היתה ביקורתית לכאורה ושיקפה, כדרכם של דיווחים של כתבים צבאיים, בעיקר את נקודת המבט של הרמטכ"ל והפיקוד הצבאי הבכיר, המסתייגים מרעיון הכיבוש של נתניהו.

יהושע התריע על שלוש סכנות שטמונות בכיבוש כזה, אם יתממש: "פגיעה בחיי החטופים, נפגעים רבים לצה"ל ובעיה לוגיסטית חמורה – לאן לפנות כמיליון אזרחים שעדיין נמצאים בעיר עזה". הרסנו כבר את שאר רצועת עזה מהיסוד, הסביר יהושע, ולכן לא נשאר מקום שאפשר להזיז אותם אליו. אכן, מדובר בחתיכת בעיה לוגיסטית.

כיצד הגענו למצב שבו גורלם של כמיליון עזתים, המונים מהם הורים וילדים שכולים, נטולי קורת גג וסובלים מרעב וצמא, הפך בעיני עיתונאי ישראלי, שחי במרחק של כמה עשרות קילומטרים מהם, לבעיה "לוגיסטית"?

אני משוכנע שיהושע אינו רע מוסרית יותר מכתבים אחרים, ואף משער שהוא כלל לא תכנן במודע לתאר את הפלסטינים כאילו היו מיליון חבילות שאמזון צריכה למצוא דרך לשנע כך שיגיעו ליעדן לפני חג המולד. הוא פשוט הפנים את הכללים החדשים שעיצבו כלי התקשורת בישראל מאז ה-7.10.23.

על פי כללים אלה, בעזה ישנם שלושה סוגים של בני אדם: חיילים ישראלים, חטופים ישראלים ומחבלי חמאס. כל השאר אינם רלבנטיים ואין סיבה לדווח עליהם.

העלמת חלקים לא נוחים מהמציאות על ידי תקשורת הזרם המרכזי הישראלית לא החלה כמובן בשבעה באוקטובר. היא בלטה עוד קודם לכן – וממשיכה גם כיום - בדיווחים, ובעיקר בהיעדר הדיווחים, על מה שקורה לאוכלוסייה הפלסטינית האזרחית בגדה המערבית אל מול תהליכי הכיבוש וההתנחלות של ישראל שם.

אבל מכיוון שהיקפה ועוצמתה של הפעלת האלימות מצד ישראל ברצועת עזה הן על פי ההערכות מהנרחבות במאה ה-21, גם מנגנוני ההעלמה התקשורתיים נדרשו להתעצם ולהשתכלל בהתאם כדי להישאר אפקטיביים.

בשורות הבאות יתוארו שמונה טכניקות מרכזיות של התקשורת הפופולרית בישראל להעלמת המציאות בעזה. לא אעסוק כאן בשאלה החשובה מדוע מעוניינת התקשורת להכחיש את המציאות בעזה, ורק אזכיר בהקשר זה את המחקר של מכון אקורד מיוני 2025 שמצא כי 64 אחוז מהציבור בישראל סבור שאין צורך בהצגת תמונה רחבה יותר מזו המוצגת בתקשורת על מה שקורה בעזה.

אתרכז בטכניקות הכחשת המציאות עצמן, מתוך תקווה שהמודעות אליהן תאפשר מבט ביקורתי יותר של ישראלים על מנגנוני שיבוש התודעה שמפתחים יצרני המידע העיקריים שמקיפים אותנו. הטכניקות שאציין מאפיינות להערכתי את הדיווחים והפרשנויות החדשותיים של כל כלי התקשורת הפופולריים בשפה העברית בישראל, ובראשם ערוץ 12 בטלוויזיה, גלי צה"ל ורשת ב' ברדיו, ו"ידיעות אחרונות" ו-ynet בעיתונות הכתובה.

היוצא מן הכלל היחיד, בעיקר בשנה האחרונה, הוא עיתון "הארץ". חשוב עוד לומר שהגורמים החשובים ביותר בעיצובה של העלמת המציאות האזרחית בעזה הם לא העיתונאים – אף על פי שברור שגם להם חלק בכך - אלא עורכי התוכניות, האתרים והעיתונים.

*  *  *

מהן, אם כן, הטכניקות היעילות שבאמצעותן מצליחים כלי התקשורת החדשותיים בישראל להימנע מלדווח על אירועים ותופעות המסוקרים בכלי התקשורת בשאר העולם, ובאופן זה להותיר את מרבית הישראלים באפלה בנוגע למצב הקטסטרופלי של אוכלוסיית עזה?

טכניקה 1: המידע המוסרי ביותר בעולם

כדי להבין מה קורה בעזה, משתמשות מערכות החדשות רק בתמונות ובמידע שדובר צה"ל מספק להן. בתוך כך, הן מאמצות את הפרספקטיבה של הצבא ושלו בלבד.

הן מתעכבות, למשל, על הלבטים בצבא אם לצאת לתמרון קרקעי או לא, ומדווחות שוב ושוב על חיסול בכירים בחמאס, על פיצוץ מנהרות, על הריסת מבנים שהסתתרו בהם מחבלים, על המסרים המועברים לפלסטינים מראש לעבור לאזורים הומניטריים, ולפעמים גם על אותן בעיות "לוגיסטיות" שראינו בכתבה של יהושע.

לעומת זאת, כלי התקשורת הישראלים לא יבליטו או לא ידווחו כלל על הרג עשרות בלתי מעורבים ששהו ליד בכירי חמאס שחוסלו, או הרג בהפצצות מהאוויר של פליטים עזתים ששהו במחנה אוהלים שלשם הועברו בכפייה על ידי צה"ל עצמו.

דוגמה מעניינת לסלקציה החריפה של הדיווחים היא, כפי שדווח ב"העין השביעית", שמתוך מאות דיווחים על חידוש הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה על ידי ישראל בסוף מאי 2025, רק 18% מהם טרחו בכלל להתייחס למשבר ההומניטרי עצמו, זה שבגללו היה צורך דחוף לחדש את הסיוע ההומניטרי.

דיווח על נתונים סטטיסטיים של הרג והרס נעדר אף הוא כמעט כליל: בשעה שבעולם ישנם ויכוחים אם בעזה נהרגו מאז תחילת המלחמה כ-60,000 איש, כפי שטוען הדיווח השמרני מבוסס תעודות הזהות של משרד הבריאות הפלסטיני, או קרוב ל-100,000 איש כפי שטוען המומחה העולמי לתמותה במהלך מלחמות מייקל ספגאט, במהדורות החדשות לא יתייחסו כמעט לעולם למספרים, אלא אם כן מדובר בהערכות של צה"ל לגבי כמות המחבלים שנהרגו מתחילת המלחמה או באירוע מסוים.

טכניקה 2: כיבוס ב-90 מעלות עם סחיטה

כאשר בכל זאת ניתנים שמות להתרחשויות "בעייתיות", הדבר נעשה "בלי לעורר את המראה שלהם בתודעה", כפי שציין ג'ורג' אורוול במסתו הידועה "פוליטיקה והשפה האנגלית". לכן, כאשר צה"ל מפציץ מהאוויר, הורס בניינים והורג עשרות עזתים, נקבל דיווחים העושים שימוש בלשון מכובסת כגון "צה"ל הגביר בימים האחרונים את הלחץ בצפון הרצועה".

טכניקה זו השתכללה, אגב, במהלך השנים "בזכות" הדיווחים של התקשורת הישראלית על הנעשה בגדה המערבית, שמאז ה-7.10 מתרחשים גם בה תדיר, בחסות המלחמה, מעשים חמורים במיוחד.

כך, כאשר מתנחלים מבצעים פוגרום בכפר פלסטיני - מכים את תושביו, שורפים, גונבים חיות מרעה, סותמים מקורות מים, מאיימים על התושבים בהרג אם לא יתפנו ולפעמים גם הורגים, וכל זאת ללא התערבות כוחות צה"ל שנוכחים במקום (במקרה הטוב) – הדיווח המקובל הוא ש"כוח צה"ל פיזר הערב תקרית אלימה בין פלסטינים למתיישבים ליד רמאללה; שלושה פלסטינים נעצרו".

טכניקה 3: סיפורי עמים

לעיתים אין לכלי התקשורת הישראליים ברירה אלא להזכיר האשמות נגד ישראל, כי בלעדיהן אי אפשר להבין דברים מסוימים שסיקורם הוא בלתי נמנע – למשל הצהרות של טראמפ בנוגע לרעב בעזה או סנקציות של מדינות באירופה על ישראל בעקבות דיווחים בתקשורת העולמית על הרג מאסיבי של חפים מפשע.

במקרה כזה הפיתרון של מערכות החדשות הוא לעטות לזמן קצר גלימה פוסט-מודרניסטית ולהתייחס לכל הדיווחים בתקשורת העולמית בטון שנע בין המזועזע לציני כאל נרטיבים המשקפים לאו דווקא אירועים שקרו באמת אלא בעיקר את זהותם ועמדתם האנטי-ישראלית העוינת מלכתחילה של המדווחים: "קמפיין" הרעב, "סיפורים" המופצים ברשתות החברתיות על רופאה שאיבדה את כל משפחתה בהפצצה אחת, "תמונות ויראליות" שמקורן לא ידוע של גופות הלכודות מתחת להריסות ו"פוסטים" של משפיענים המגנים זאת.

המסר הלא כל כך סמוי מאחורי אותם דיווחים הוא: כמה קל להפיל בפח את מדינות העולם החופשי הליברליות והנאיביות, שהבנתן המוגבלת לגבי המתרחש במזרח התיכון ורגישותן הווקיסטית גורמות להן להדהד את הלחץ הפסיכולוגי המניפולטיבי שמפעיל חמאס מתוך מחשבה נאיבית שהן תומכות בפלסטינים המסכנים.

כדי לוודא שאף צופה לא החמיץ את הכוונה, מיד לאחר דיווחים כאלה תושמע לרוב ההכחשה הגורפת של דובר צה"ל (או במקרים חמורים במיוחד שאי אפשר להכחיש באופן מלא בשל כמות הראיות: "צה"ל בודק את האירוע") והפרשן הזועם התורן יקבל הזדמנות להפריך את הנרטיב שהוצג בתקשורת העולמית ולקשר אותו לאנטישמיות או לאימוץ לא ביקורתי של תעמולת חמאס.

ההרג, ההרס וההרעבה בעזה לא יוצגו בתקשורת המיינסטרים הישראלית כעובדות מוצקות אלא כגרסה מפוקפקת כלשהי - שגויה במקרה הטוב וזדונית במקרה הפחות טוב.

טכניקה 4: יום בלי הפחדה מאנטישמיות הוא יום מבוזבז

נדמה כי מאז השבעה באוקטובר בכל מהדורת חדשות ובכל עמוד חדשות צריך להופיע לפחות אייטם אחד על פעולה אנטישמית שהתרחשה בעולם.

בין שמדובר בהפגנה פרו-פלסטינית בקמפוס אמריקאי, בעל חנות בבירה דרום אמריקאית שהתעמת עם קונה ישראלי, עימות בין אוהדים פרובוקטיביים של מכבי תל אביב למוסלמים באמסטרדם, סנקציה של מדינה סקנדינבית נגד מכירת תוצרת שמגיעה מהשטחים הכבושים, הגדרת מעשי ישראל בעזה כג'נוסייד על ידי מומחה בתחום או הפסקת שיתוף פעולה של אוניברסיטה בלגית עם אוניברסיטה ישראלית – האירוע ימוסגר כחלק מ"הגל האנטישמי", ולא תיעשה שום הפרדה מינימלית בין מעשים הנובעים מזעם על מעשי ישראל בעזה, כאלה שפרצו בעקבות התנהגות אלימה של ישראלים בחו"ל, כאלה הנובעים מהתנגדות מנומקת למדיניות של ממשלת ישראל וכאלה שאכן נובעים משנאת יהודים.

תהיה גם התעלמות כמעט מוחלטת מהעובדה שבחלק מההפגנות הפרו-פלסטיניות בעולם נוטלים חלק יהודים רבים. התוצאה: הצופים והקוראים מבינים שכל ביקורת על ישראל שהם נתקלים בה היא תוצאה של אנטישמיות. ואם קיימת בכל מקום אנטישמיות מאיימת, יש להתמקד במאבק בה ולא בחשבון נפש על הרג של מעל 18,000 ילדים ברצועת עזה.

טכניקה 5: טיהור אתני של האולפנים

כדי לשמור על שיח בטוח, תוכניות החדשות הגיעו, ככל הנראה, למסקנה שחיוני לנקות את האולפנים מעיתונאים ערבים ובעיקר ממרואיינים ערבים. על פי בדיקת "מדד הייצוג" של העין השביעית, ב-2024 רק 1.6% מהדוברים בתוכניות האקטואליה בתקשורת המשודרת המרכזית היו ערבים, בעוד שמשקלם באוכלוסייה הוא 18%.

חמש התוכניות ש"בלטו" בהדרת ערבים יותר מכל האחרות בהקשר זה שודרו כולן בערוץ 12. ב"אולפן שישי" התראיין דובר ערבי אחד לכל אורך 2024. המרואיין הערבי היחיד שהצליח לחדור בקביעות לתוכניות האקטואליה באותה שנה הוא יוסף חדאד, בעל הדעות הניציות יוצאות הדופן בחברה הערבית, שהתראיין למעלה מפי שניים יותר מכל דובר ערבי אחר.

היעדר הייצוג התקשורתי של ערבים, מה שקרוי במחקר "הכחדה סמלית", מבטיח לא רק למנוע את האפשרות שפרספקטיבה לא ציונית, רחמנא ליצלן, תטמא את המהדורה, אלא גם שנתרגל ליום-יום נטול ערביות וערבים, ומבלי משים נראה יותר ויותר בנוכחות ערבית במרחב הציבורי הישראלי של אחרי השבעה באוקטובר דבר בלתי לגיטימי.

טכניקה 6: ויכוחים מדומים

הבלשן והאקטיביסט הפוליטי נועם חומסקי טען שבזמן מלחמת וייטנאם הוויכוח המרכזי בתקשורת האמריקאית היה אם קיימת או לא קיימת אפשרות לנצח במלחמה. עמדתו שלו, שלפיה אסור היה מלכתחילה לצאת למלחמה נפשעת זו, כלל לא יוצגה, משום שבניגוד לשתי האחרות היא סיכנה את האידיאולוגיה הדומיננטית.

כפי שטען חומסקי, "הדרך החכמה לדאוג לכך שאנשים יישארו פאסיביים וצייתנים היא להגביל בקפידה את טווח העמדות הקבילות, אך להתיר דיון ער מאוד בתוכו". על פי נוסחה זו בדיוק, נוכל למצוא בפאנלים הטלוויזיוניים ויכוחים קשים וצעקניים, שגורמים לנו הצופים בהם תחושה שמתנהלים בהם דיונים פלורליסטיים בין "שמאל" ו"ימין".

תחושה זו גורמת לכך שאיננו שמים לב לכך שעורכי הפאנלים מקפידים לא לתת דריסת רגל לשום דובר או דוברת שעמדתם חורגת מהאידיאולוגיה הדומיננטית, למשל כזו הטוענת שיש לסיים את המלחמה באופן מיידי בגלל ההרג הסיטונאי של חפים מפשע בעזה או לחתור להסכם שלום בר קיימא עם הפלסטינים שבמסגרתו תינתן להם מדינה.

דוגמה יפה לוויכוח מדומה מהסוג הנהוג בכלי התקשורת אפשר היה למצוא בסקר "מעריב" מה-8.8.25, שבו נדרשו הנסקרים לענות על השאלה: "באיזה צד אתה בוויכוח על המשך הלחימה ברצועת עזה, בצד של הרמטכ"ל או בצד של נתניהו?". כזכור, שניהם סברו שיש להמשיך את המלחמה – הראשון באמצעות כיתור והשני באמצעות כיבוש. האפשרות שיש מי שסבורים שיש לסיים את המלחמה, כלל לא עלתה על דעתם של עורכי הסקר, אלא אם כן האופציה המעליבה "לא יודע" נועדה לציין זאת.

טכניקה 7: אויבינו ייתקלו בתגובה קשה וכואבת

פה ושם נעשים ניסיונות של בודדים לסדוק, ולו במעט, את קשר השתיקה סביב היעדר הדיווח על הפגיעה הקשה באוכלוסייה האזרחית בעזה. זכורה בהקשר הזה אמירתו האמיצה של הרמטכ"ל לשעבר משה יעלון מנובמבר 2024 על כך שבעזה מתרחש טיהור אתני. בחודשים האחרונים מתרבים הניסיונות לייצג את המציאות המושתקת - מערד ניר דרך עמנואל אלבז-פלפס ועד עצומת האמנים, אם לציין כמה תיאורי מציאות שעוררו סערה תקשורתית.

מאמצים אלה לשנות ולו במעט את הסטטוס-קוו לגבי המותר והאסור בדיווח נתקלים בסנקציות משמעותיות. לעיתים הן פורמליות – הרשות השנייה פתחה בהליך הפרה נגד ערוץ 12 בשל אמירתו של ניר ש"העיר ההומניטרית" המתוכננת היא למעשה מחנה ריכוז – אך לעיתים קרובות עוד יותר הן לא פורמליות: נאצות ברשתות החברתיות, אי הזמנה לפאנלים תקשורתיים, איום בביטול הופעות לאמנים המוחים וכן הלאה.

התוצאה היא שחלק ניכר מן הסוררים חוזרים למוטב תוך הכאה על חטא: ניר התנצל, אמדורסקי התרפס בפני "הצל" ואולארצ'יק חזר בו מן החתימה על העצומה והסביר שרק רצה לתמוך בחטופים. חזרה בתשובה זו מחזקת את תקפותם של הכללים הלא כתובים שמנחים את התנהלות התקשורת בישראל, ומבהירה לכל מי שצריך שזוהי הדרך הלגיטימית היחידה, ואסור לסטות ממנה.

עיתונאים ושדרים, כמו גם מרואיינים, מבינים שאם הם רוצים להמשיך להיות נוכחים במרחב התקשורתי (ולהתפרנס ממנו) עליהם להישאר בתוך גבולות הביטוי הנוקשים שעוצבו בשנתיים האחרונות.

טכניקה 8: שלושת הקופים

זוהי כנראה הטכניקה הנפוצה ביותר: התעלמות מוחלטת מכל מידע שמשתמע ממנו שישראל מבצעת מעשים לא ראויים. הרעיון הוא ילדותי אך יעיל להפליא: אם לא נדבר על זה ולא נראה את זה, מבחינת הציבור הישראלי זה פשוט לא קרה. כמאמר הקלישאה: עשית ולא פרסמת – לא עשית.

העיתונות בעולם מדווחת על הרג, ללא סיבה נראית לעין, של צוות פרמדיקים לא חמושים שסימנו את עצמם עם וסטים כתומים ובכל דרך אפשרית אחרת? בערוצי הטלוויזיה נמצא כתבת צבע של כתבנו שהתלווה ללוחמים בעזה.

רופאים פלסטינים טוענים שנגמרו להם האמצעים לטפל בפצועים ובחולים בעקבות הפצצת בתי חולים ומניעת כניסה של אספקה רפואית? אתר החדשות ישים בכותרת הראשית כתבה המסבירה כיצד ראשי חמאס מסתתרים במרתפים של בית החולים "שיפא".

ארגון זכויות אדם פרסם דוח שמסקנתו היא שצה"ל מבצע רצח עם? כל מה שנוכל לראות הוא אייטם ארוך על טראמפ שממלמל ליד המסוק הנשיאותי הצהרות על כך שתהיה בקרוב עסקה.

מחקר של חוקרת התקשורת ד"ר איילה פנייבסקי הראה שמתוך דגימה של 700 אייטמים של מהדורת החדשות של ערוץ 12 ששודרו בחצי השנה הראשונה של המלחמה, רק בארבעה היו אזכורים להרג אזרחים בעזה, ורק בשניים מתוכם הוצגו גם דימויים ויזואליים.

יש לומר, עם זאת, שטכניקה זו - שהיתה יעילה מאוד במשך רוב חודשי המלחמה - מתחילה בהדרגה לאבד את כוחה בגלל ההצטברות ההולכת וגדלה של המידע האמין המעיד על הקטסטרופה המחרידה בעזה, שזולג פה ושם אפילו לתיבת התהודה הישראלית.

*  *  *

כתוצאה מהשימוש בטכניקות העלמה אלה בכל מה שנוגע לסיקור של הנעשה בעזה, המידע בעל הערך שאפשר ללמוד מתקשורת המיינסטרים בישראל הוא מועט ביותר. לעומת זאת, אפשר להסיק ממנה לא מעט לגבי הלכי הרוח של השלטון, של צה"ל ושל הזרם המרכזי הישראלי.

במובן זה, צריכת תקשורת בישראל של היום בנוגע לנעשה בעזה אינה מאוד שונה מצריכה של עיתונות במדינות דיקטטוריות בעבר ובהווה.

ובכל זאת, ישנו הבדל חשוב, שעליו עמד חוקר התקשורת דניאל דור בספריו הביקורתיים על התקשורת הישראלית: במדינות דיקטטוריות הציבור יודע בדרך כלל שהתקשורת במדינה מדווחת שקרים או חצאי אמיתות, ומתעלמת ממציאות שלא נוחה למשטר, ולכן לא מתייחס לדיווחיה כמשקפי מציאות. אולם במדינות שנתפסות על ידי הציבור שלהן כדמוקרטיות, אין מודעות כזו – הם סבורים שכל הדברים החשובים שמתרחשים בסביבתם מובאים לידיעתם באופן שוטף.

לכן, ההשפעה שיש להכחשה של המציאות האיומה ששוררת ברצועת עזה בכלי התקשורת הישראליים על כולנו היא גדולה במיוחד, משום שרבים מאיתנו כלל לא מודעים, או לפחות יכולים לבחור להמשיך להיות לא מודעים, לכך שזהו המצב השורר שם.

האסון ההומניטרי המחריד המתרחש במרחק של שעת נסיעה ממרכז ישראל, והאחריות הרבה, גם אם לא הבלעדית, של ישראל להיווצרותו, אינם חלק מ"אזור העניין" שלנו, שרק החטופים והחיילים שנהרגים מצליחים להיכנס אליו.

התוצאה היא לא רק תהליך של שיבוש מוסרי כבד הן כפרטים והן כחברה אלא גם היווצרות של דפוסים המאפיינים כת: אנו, הישראלים היהודים, בטוחים שהצדק כולו איתנו ומתקשים להבין, בלשון המעטה, את הביקורת הרבה שמוטחת כלפי ישראל בשאר העולם ושנראית לנו מרושעת.

אם יש גורם אחד שאפשר להטיל עליו את האחריות למצב זה, יותר מעל כל האחרים, זוהי התקשורת הישראלית של הזרם המרכזי.

ד"ר אמנון יובל הוא היסטוריון וחוקר חינוך. ערך יחד עם ד"ר דפנה יצחקי את הספר "דיו כתובה על נייר מחוק: חינוך בישראל והסכסוך היהודי-ערבי" (רסלינג, 2022)