פשעי מלחמה

"שום דבר, גם לא מקרי הרצח הקשים שהגיעו לשולחנו, לא הכין את ד"ר חן קוגל, מנהל המכון הלאומי לרפואה משפטית באבו-כביר, למה שהוא ראה וחווה מאז 7 באוקטובר", נכתב בכותרת הראשית של מוסף "מעריב", המפנה לראיון שערכה שרי מקובר-בליקוב, "עכשיו הוא מספר על המראות האיומים, על הסבל של הקורבנות ועל ההבנה שלא בטוח שהוא אי פעם יוכל לחזור לאדם שהיה עד לפני שלושה חודשים. 'אני רק יכול לדמיין מה עבר להם בראש לפני המוות. זה הרבה יותר מרוע. זה סדיזם טהור, מפלצתי'". "אזהרה: התוכן עשוי להיות קשה לקריאה", נכתב מתחת לכותרת הכתבה עצמה.

"בימי שגרה, רוב הדברים שאנחנו רואים פה הם מקרים רגילים של רצח. מישהו רצה להרוג מישהו ועשה את זה בצורה מאוד מהירה, כמו ירי או דקירה. מה שמבדיל את המקרים האלה ממה שראינו פה הפעם, זה הרשע הטהור. כי הרציחות היו מתוכננות, אטיות, אכזריות במיוחד, בכוונה כדי להראות כמה רוע מזוקק היה שם. זה היה רצח בסגנון דאע"ש.

"אם אתה קושר אנשים ואחר כך שורף אותם בעודם חיים, או אם אתה קושר אנשים במקום אחד ועובר אחד-אחד ויורה לכולם לפי התור בראש, או שאתה גם דוקר אותם וגם יורה בהם וגם שורף אותם ולבסוף גם דורס אותם, זה מצביע על הרבה יותר מאשר רוע, זה סאדיזם טהור, מפלצתי. ומה שנורא שזה לא קרה רק לחיילים. ראינו שהם התעללו בנרצחים למרות שהם לא ישראלים ולא יהודים, כאילו, מה רע עשו לך התאילנדים? התינוקות? איך אפשר בכלל להרוג ילדים ובצורות כל כך אכזריות".

בהמשך הראיון מצטט קוגל את נעמי שמר: "'נעמי שמר אמרה, הערבים אוהבים את המוות שלהם חם ומהביל, ואם אי פעם יהיה להם חופש להגשים את עצמם, אנחנו נתגעגע לגזים הטובים והסטריליים של הגרמנים', הוא מחייך בעצב, 'אני חושב שאחד הדברים שכל כך הסעירו אותנו בשבת ההיא היה ההבנה שזו לא מלחמה, זה היה פוגרום כשכבר יש לך מדינה וצבא ומודיעין. פוגרום על ידי אנשים שבאו לא רק עם נשק אלא גם עם סכינים, אבנים, פטישים.

"רואים את זה בסרטי התיעוד, כשהגיעו תושבים עזתים שלא היו מקרב מחבלי הנוח'בה. זה היה אחד הדברים שהכי הסעירו אותי. כי תמיד אמרתי, המחבלים זה חמאס, והם רוצים להרוג אותנו ולא מסתירים את זה. אבל העם העזתי הוא לא כמוהם. העם העזתי רוצה שלום ושלווה והגנה, רק אם ייתנו לו את האפשרות לזה. אבל כשרואים את העם העזתי נכנס לבתים ובוזז וחוטף אנשים ושותף להתעללויות, מבינים שזה גם העם, זה לא רק מחבלי וחיילי חמאס.

"אני מניח שלא כל העם בא כדי לרצוח, אבל עצם האושר הזה לצהול על הטבח ועל ההרוגים הרבים, זה נורא וזה הדהים אותי לא פחות מהכמויות ומהרשע. באירוע הזה נחשפתי לאינטנסיביות, לתכנון המוקדם. זו לא היתה התפרצות רגעית של פסיכופתים. היתה שיטתיות, היתה תוכנית. אפשר היה לראות לפי הגופות שבמקומות שונים התנהגו בצורה אחרת. כלומר לכל שלוחה של מחבלים שהגיעו לישראל היתה תוכנית שונה: במקומות מסויימים הם קשרו את האנשים, ובמקומות אחרים הם שרפו, יש מקומות שראינו דקירות לא מעטות.

"לא קיבלתי את כל הגופות מכל האיזורים, אלא רק את אלו שהיה קשה לזהות, אבל יכולתי לראות את האפיונים, ונדהמתי. באמת לא ראיתי סגנונות כאלה של הוצאה להורג. להוסיף בכוונה חומרי בעירה לשריפה כדי שיהיה כמו קרמטוריום, למשל. והכל שיטתי. ממקום למקום, לא נגד מישהו שמאיים עליך בכלל או שיש לך חשבון אישי איתו. פשוט ללכת ולהרוג בצורה הכי אכזרית שאפשר ילדים, פעוטות, קשישים".

אבנר שביט מראיין באותו מוסף את האחים דורון ויואב פז, יוצרי הסרט הישראלי "תוכנית א'" על יהודים שיצאו לנקום בגרמנים לאחר השואה. בפתח הסרט "עומד הגיבור היהודי לאחר שאיבד את כל היקר לו בזוועה מחרידה, ואז מופיע כיתוב ובו השאלה 'מה הייתם עושים אם היו רוצחים את המשפחה שלכם?'", נפתחת הכתבה.

"מה התשובה שלכם לשאלה", שואל שביט את המרואיינים. "כל הכותרות היום הן על ההפצצות בעזה", הם עונים, "ואני מניח שכולנו רואים את זה בתחושת נקמה. אי אפשר להתכחש לזה שנקמה היא משהו בסיסי וראשוני שנמצא בתוכנו. השאלה היא עד לאן אתה לוקח את הנקמה שלך. נקמה יכולה להיות גם חיובית - הרבה שורדי שואה ראו בהקמת מדינה והקמת בית עם ילדים כנקמה האולטימטיבית שלהם. רצינו לשאול שאלה, לא לתת תשובה. הנוקמים שדיברנו איתם אמרו לנו משפט אחד שלא שכחנו - אל תשפטו אותנו בסטנדרטים שלכם, שימו אתכם במצבנו; שימו את עצמכם במצב של בחור בן 24 שאיבד את כל מי שהכיר, בחור חם מזג שלא יודע לאן לתעל את הרגשות שלו. תשפטו אותנו בסטנדרטים של 1945".

ב-2024, בטור העורך של "בשבע", כותב עמנואל שילה כי הסיבה בגינה לא כבש צה"ל עדיין את כל עזה והרג את כל מחבלי חמאס, אינה משום שמדובר במשימה צבאית שצה"ל הגדיר מראש כי תארך שנתיים, אלא בגלל שישראל איפשרה הכנסת דלק ומזון לרצועת עזה. שילה לא מתייחס לכך שברצועה חיים כ-2 מיליון איש שהיו מתים אם לא היו מקבלים דלק ומזון במשך שלושה חודשים.

ב"ג'רוסלם פוסט", העורך הטרי צביקה קליין מגייס את שער העיתון לתרגיל רטורי-ויזואלי. תחת הכותרת הראשית "האם אלו אינם פניו האמיתיות של רצח עם?", ומעל לכותרת "דרום אפריקה קוראת לבית הדין הבינלאומי למצוא את ישראל אשמה ברצח עם", נדפסת תמונה גדולה של ארבע גופות מוטלות על מחצלת ומעליה תמונה נוספת, של גופה חרוכה עד העצם. "ראו טור העורך בעמוד 24", נכתב לצידה. בטור העורך טוען קליין כי מי שביצח רצח עם היו אנשי חמאס במתקפת ה-7 באוקטובר, שקורבנותיה הם שנראים בתמונות בשער העיתון (ככל הנראה. בעיתון לא טורחים לציין זאת בכיתוב כדי לא לקלקל את ההפתעה).

"היום: ישראל משיבה להאשמות ולשקרים", היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", המפנה לדיווח של נדב איל על הדיון בבית הדין השבוע. "דרום אפריקה הציגה קייס סדור, רהוט ועמוס בעובדות וציטוטים. בכל זאת, הם לא הצליחו ולא ניסו להתייחס לנקודה הקריטית ביותר: היותו של חמאס ארגון טרור בתוך אוכלוסיה אזרחית".

הכותרת הראשית של "ישראל היום" היא "עולם הפוך". "בתוך ביה"ד האטום - המציאות המדומה חגגה. ירושלים: ממופעי הצביעות הגדולים בהיסטוריה. היום ישראל תציג את סרטון הזוועות שביצע חמאס", נכתב בכותרת המשנה. כותרת "המבשר" החרדי היא "האשמות מופרכות בפתיחת המשפט בהאג; 'דרום-אפריקה - זרוע משפטית של חמאס'". הכותרת הראשית של "מעריב" היא "מופע שנאה".

"מספיק לשמוע את הטענות של דרום אפריקה על כך שישראל ביצעה פשעי מין בילדים ובנשים ושהיא מונעת מנשים ללדת במטרה לדלל את האוכלוסיה - כדי להתפוצץ", כותבת סימה קדמון בהמשך הגיליון. "מה עוד צריך לומר כשנמצאים שם נציגי רוסיה שמפרה צווים של בית הדין הזה בלי הכרה, ובכל זאת יושב שם שופט מרוסיה". בשער "הארץ" מפנים לטור של פרופ' מרדכי קרמניצר, תחת הכותרת "הדיון בהאג חשף בעיקר עד כמה חלש התיק נגד ישראל".

הדיווחים בעיתוני השבת על הדיון בבית הדין הבינלאומי בהאג עמוסים בטיעונים דומים בזכותה של ישראל. אולם גם כעת, אחרי שלושה חודשים בהם נמנעה העיתונות, למעט "הארץ" (שמקדיש השבוע את שער המוסף לכתבה על ניר גונטז' על הרעב בעזה), מלתאר עבור הקוראים מה עוללנו לבני האדם המתגוררים ברצועת עזה (להבדיל מהמבנים בהם התגוררו); גם אחרי שתיאורים אלו גוללו בהרחבה בבית הדין בדיון שהעיתונות הישראלית מדווחת עליו; גם אז, הקוראים הישראלים מקבלים רק מושג כללי, דל, מצונזר ועטוף באפולוגטיקה.

ב"ידיעות אחרונות" מקדישים לדיון בהאג ידיעה בינונית. שמונה פסקאות שמתוכן רק שתיים כוללות תיאורים של טענות התביעה. ב"ישראל היום", בדיווח על הדיון הפותח את הגיליון, טענות התביעה מתומצתות בפסקה אחת. כמות מילים דומה לזו המוקדשת לתיאור יופיו האדריכלי של מבנה בית הדין. ב"מעריב" מגדילים לעשות ומעניקים ידיעה כמעט שלמה לטענות התביעה. אמנם, גם היא מסתיימת בציטוט המצביע על חולשותיה ומוקפת בידיעה על צעדת הזדהות עם ישראל וידיעה ובה ביקורת על התביעה (כולל תמונה של השר עמיחי אליהו, מראשי האווילים המשרישים שהעניקו לדרום-אפריקאים את האפשרות לטעון ליסוד הכוונה הג'נוסיידיאלית בקמפיין הצבאי הישראלי).

לא צריך לצפות מהעיתונות הישראלית שתקדיש להרג, לסבל ולזוועה שחווים הפלשתינים ברצועת עזה מידינו, את אותו המקום והפירוט והזעזוע שהיא מקדישה להרג, לסבל ולזוועה שאנחנו חווים מידי הפלשתינים. אפשר לצפות שהעיתונות הישראלית תדגיש את הסיבות לכך שאנחנו מחוללים זוועות, ותפריך את ההאשמות השקריות שאנחנו מואשמים בהן. אבל העובדה שהעיתונאים הישראלים מתעלמים כמעט כליל מהזוועות שחווים הפלשתינים ברצועת עזה מעידה פשוט על מורך לב. פחד מתגובות הציבור. חוסר ביטחון וחוסר אמונה בצדקתנו. נטייה אינפנטילית. וגם נטייה להרס עצמי.

בחסות הצנזורה שמחילים על עצמם מרצון העיתונאים שלנו הולכת ישראל ומקצינה, הולכת ונעשית דומה לשכנינו הערבים, הולכת ומתקשה להכיל תמונת עולם מורכבת, הולכת ונעשית קהה, הולכת ונעשית אלימה. בחסות הצנזורה הזו פורחים פונדמנטליסטים, קיצוניים, עבריינים, פרחחים שמבינים רק את שפת הכוח, שהופכים לגיבורי תקשורת ואחר-כך לחברי כנסת ושרים. בחסות הצנזורה מרצון שמחילים על עצמם מרצון העיתונאים שלנו, הם מטפחים את האנשים שיסתמו להם את הפה מאונס.

ערפל קרב

תחושה אחת חורזת את העיתונאים בעיתוני השבת, המייצגים את קשת העמדות הנהוגה בעיתונות הישראלית, מהשמאל המתון ועד הימין הקיצוני. המלחמה ברצועה לא השיגה את מטרותיה, הממשלה וצה"ל מציגים לנו מצג שווא.

"המלחמה קרובה ליומה המאה, והיא תימשך עוד ימים רבים", נכתב בכותרת הראשית, מעל לטור של עמוס הראל. "כמעט מאה ימים לתוך המלחמה עם חמאס — המועד הרשמי יצוין ביום ראשון הקרוב — ברור כי ישראל עדיין רחוקה מהשגת יעדי המערכה המוצהרים שלה. מתקפת הטרור הרצחנית של 7 באוקטובר — על המחדלים הנוראים שחשפה בקהילת המודיעין, בתפיסת ההגנה של צה"ל ובאטיות שבה נחלץ הצבא לעזרת תושבי עוטף עזה — טלטלה קשות את המדינה. אחת התוצאות היתה קונצנזוס נרחב באופן חריג בדבר הצורך להכות את חמאס מכה אנושה.

"כיבוש החלק הצפוני של רצועת עזה, והרחבת המבצע באחרונה לחלקים במרכזה ובדרומה, אכן פגעו במידה רבה בחמאס — וגרמו סבל אנושי קיצוני לאוכלוסיית הרצועה כולה — אך ישראל לא מתקרבת לניצחון מכריע, ובנסיבות שנוצרו היא תתקשה להשיגו גם בעתיד. קשה להסתיר זאת, גם משום שצה"ל נמצא בעיצומו של דילול כוחות ברצועה, המבטא מעבר לשלב חדש במלחמה, עניין שהממשלה ניסתה לטשטש בפני הציבור.

"הקשיים היו ברורים מרגע ההחלטה להכניס כוחות קרקעיים לרצועה כדי להביס את חמאס, אבל הם לא הפריעו לדרג המדיני (ובמידה פחותה גם לצמרת צה"ל) לנסח מטרות שמראש היה קשה מאוד לעמוד בהן בחלון הזמנים המוקצב. חמאס אמנם נערך בפורמציה של חטיבות וגדודים מרחביים, וקיבל בעשור האחרון אופי של צבא טרור, אבל הארגון מסוגל עדיין לפעול גם במתכונת חלופית. כשצה"ל ריסק את הגדודים בצפון הרצועה, והרג אלפים מאנשיהם, הזרוע הצבאית התארגנה מחדש, במתכונת של חוליות גרילה מבוזרות. דווקא הפשטות בהפעלת הכוח של הצד החלש משחקת לטובתו. החוליות לא הצליחו לבלום את פעולת האוגדות הישראליות, אבל הן עדיין נוכחות בשטח ומגיחות מפירי המנהרות כדי לזנב בצה"ל ולגבות מחיר, כמעט בכל יום".

"ישראל כנראה לא תשיג את היעדים שהציבה בתחילת המלחמה", כותבת סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות". "זה צריך להיאמר באומץ ובכנות. צריך להיות תמים - או ביביסט - כדי להאמין שישראל תמוטט את חמאס ותחזיר את כל החטופים הביתה. הראשון מראש ייצר ציפיות מוגזמות, ואת השני צריך לקוות שלא החמצנו. מההבטחות למוטט את חמאס תוך חודשים, עברנו לשנה, והיום יש כבר מי שמדברים על עשור, שזה כמו להגיד שזה לא יקרה. לא משנה כמה הרסנו את עזה, אם חמאס נשאר לשלוט בה - הוא המנצח".

ב"בשבע" מצטט אסף משניות את החוקר ד"ר מיכאל מילשטיין (לא להתבלבל עם הקונספירטור אורי מילשטיין): "על פי מילשטיין, ההחלטה לעבור כבר בשלב הזה למה שהוגדר בצבא כשלב ג' עלולה להחזיר את ישראל לאחור ולפגוע פגיעה של ממש בהישגים שכבר נרשמו, כאשר ברור לכול שמטרת העל - מיטוט שלטון חמאס – טרם הושגה. "אנחנו חייבים להתחיל לשאול את השאלות הנכונות, כי אסור לנו לקבל יותר מציאות שבה אומרים לנו הרבה מאוד מילים מפוצצות, מנחיתים עלינו שורה של מונחים צבאיים, ובשורה התחתונה מסתירים מאיתנו מציאות פשוטה מאוד: חמאס נשאר בעזה, יכולותיו לא פורקו, הוא עדיין יכול לירות עלינו רקטות, ויש לו אפשרות להשתקם. אלה שאלות שההנהגה המדינית והצבאית חייבת להיות כנה בהן עם הציבור ולהגיד לו את האמת. אי אפשר להמשיך במודל של אחיזת עיניים, שזה מה שהוביל אותנו לאסון של שבעה באוקטובר", הוא אומר.

נתניהו, וצה"ל, הטעו את הציבור הישראלי בשבועות הראשונים לאחר הטבח, כשהסתירו כי התוכניות הצבאיות למיטוט חמאס לקחו בחשבון משך זמן של שנה ושנתיים. התקשורת, מצידה, לא שאלה יותר מדי שאלות. קשה לבוא בטענות לעיתונאים שהיו באותו ההלם שאחז בכולם לאחר מתקפת חמאס. אבל אפשר לעשות גם מה שקשה.

"התמיכה בקואליציה בשפל", מוסרת כותרת על שער "מעריב", המפנה לסקר השבועי של העיתון, "התמיכה בקואליציה בשפל: 16 מנדטים בלבד לנתניהו והליכוד".

מנותקים

בוחן המציאות העולה מטורו של עמנואל שילה, העורך הראשי של "בשבע", הוא עניין שראוי לעסוק בו. הוא מלמד משהו על הענן עליו חיים האוונגליסטים המקומיים שלנו.

כך בהמשך הגיליון, מציע יוני רוטנברג "לסמוך רק על עצמנו" ולא על ארה"ב, שהיא "ידידתנו הגדולה והמיותרת". אמנם בלי ארה"ב לא נוכל להבטיח את נתיבי השיט שמבטיחים כי ישראל תמשיך להתקיים, או למלא את מחסני התחמושת והחלפים שמבטיחים שצה"ל יוכל להמשיך להילחם, אבל... כלומר, אין אבל. פשוט, בעולמם אין משמעות לעובדות הפיזיות של המציאות, והיא נבחנת רק לפי עמדות אידיאולוגיות-דתיות. כך יכול שילה להתעלם מהאתגרים והמגבלות של קמפיין צבאי ולקבוע כי הוא לא משיג את מטרותיו בהרף עין רק משום שלא הרעבנו למוות את תושבי הרצועה.

בהמשך טורו של שילה, הוא קובע שהמתקפה ב-7 באוקטובר קרתה בגלל עסקת שליט, כשם שהאינתיפאדה הראשונה קרתה בגלל עסקת ג'יבריל. תהליכים מדיניים, פוליטיים, צבאיים וחברתיים מורכבים מרודדים כדי להתאים למימדי דרשה בעלון היישוב. העובדה שמלבד שילה וקהילתו ישנם עוד אנשים בעולם, שלהם אמונות, אידיאולוגיות, שאיפות פוליטיות ורגשות דתיים, כלל אינה קיימת בעולמו. הפלשתינים הם חיות חסרות בינה הפועלות רק בתגובה לאירועים שמחוללים ישראלים שאינם נמנים על קהילתו של שילה, שהם בתורם יצורים מטופשים ולא רציונליים בפני עצמם.

איזו תפיסת עולם מכוערת.

החטופים

שילה מתייחס גם לחטופים ברצועת עזה. הקריאה לקיים עסקת חליפין של כלל האסירים הביטחוניים על מנת לשחררם, היא התאבדות חסרת אחריות, הוא קובע. אסור לשים את חיי הפרט מעל לחיי הכלל, הוא קובע. החטופים, הוא קובע, צריכים למסור את חייהם. התפקיד שלהם הוא "להילחם ככל יכולתם על חייהם ועל שפיותם".

אפשר להציג עמדה רציונלית המתנגדת לקיום עסקאות חילופים. אבל שילה אינו אדם רציונלי. הטיעון שהוא כן מספק, רעוע כמו קרוואן סחוף סופה: "אם חיי הפרט קודמים - למה שחיילינו יסכנו את נפשם למען המדינה ואזרחיה? מה באשר לערך החיים הפרטיים שלהם?". כאילו ערך הסולידריות, האידיאל לפיו לא משאירים פצוע בשטח, האמונה כי אף אזרח לא יופקר לגורלו, הם איזו גחמה מפונקת של סופיסטים רדיקליים או חסידים מטורללים של איין ראנד, ולא הדבק שמחבר אותנו לאומה.

שורשי מכונת הרעל

שער מוסף "שישבת" של "ישראל היום" מוקדש לראיון עם אדם המואשם בעבירות שחיתות בעודו מכהן בתפקיד בכיר בלשכת נתניהו. לפי כתב האישום, המרואיין, ארי הרו, שיקר כשהציג בפני הרשויות כאילו ניתק את הקשר בינו לבין חברת יחסי הציבור הבינלאומית שבבעלותו, בזמן שהתמנה לתפקיד הבכיר של ראש הסגל בלשכת ראש הממשלה נתניהו. בפועל, ניצל את מעמדו לקידום ענייניה של החברה ונהנה מרווחיה. הרו אמור להודות בעובדות כתב האישום, במסגרת הסכם עד מדינה שחתם במסגרת משפטי נתניהו והמו"לים מוזס ואלוביץ'.

בחודש הבא ייערך הדיון בעניינו של הרו, אבל בינתיים הוא מקדם ספר שכתב, באדיבות אריאל כהנא, הכתב המדיני של "ישראל היום", שגם מתמסר לגרסת החפות של המרואיין. כהנא כן שואל את הרו מספר מצומצם של שאלות פוליטיות ביקורתיות, אבל הרו מתחמק מכולן ואינו אומר לאורך כל הראיון כמעט שום דבר בעל משמעות. בעיתון קידמו את הראיון אתמול, וגם היום בכותרות השער ובכותרות הכתבה עצמה, באמצעות אמירתו של הרו לפיה נתניהו הוא האחראי למחדל ה-7 באוקטובר.

"קשה לי להגיד את זה כי היסטורית הוא מנהיג ענק, אבל מי שעומד בראש הפירמידה הוא האחראי", נכתב בכותרת הכתבה בעמוד 13 של המוסף. "ארי הרו היה במשך שנים האיש הכי קרוב לנתניהו, זה שליווה אותו בעשור במדבר הפוליטי מחוץ ללשכת רה"מ, וזה שהיה שם כששב אליה בסערה ב-2009. למרות הריחוק שנכפה עליהם מאז הפך לעד מדינה, הוא עדיין ראה בבוס לשעבר האיש המתאים להנהגה, עד שהגיע ה-7 באוקטובר".

הכתבה גם נפתחת בהתייחסות לאמירה של הרו על נתניהו. "'היה לי קשה מאוד לומר את מה שאמרתי בפעם הקודמת', הוא מודה בפתח פגישתנו השנייה. האמת היא שאפשר היה לראות את זה עליו. הוא שתק שניות ארוכות, חיפש את המילים, פניו ממש התענו. ועדיין, 'אני שלם עם מה שאמרתי', הוא מדגיש. הלב אומר דבר אחד והשכל דבר אחר? 'ממש ככה'".

מעניין להתבונן בהצהרה שב"ישראל היום" בחרו להדגיש. ראשית, כמובן, יש בכך כדי להזכיר את המהפך שחל בעיתון. כלי התקשורת שנוסד על-ידי מרים ושלדון אדלסון ב-2007 למטרה מרכזית אחת, יוצאת דופן בכיעורה: פמפלט תעמולה מוסווה כעיתון, המוקדש לקידום הקריירה של דמות פוליטית אחת, תוך קידום ענייניה של משפחתו והירתמות נגד יריביו, בעיקר ממחנה הימין.

תחת שרביטם של העורכים הראשיים עמוס רגב ובועז ביסמוט, היה "ישראל היום" למגדלור של שחיתות עיתונאית, שבלט גם בנוף הרקוב ממילא של מו"לים מושחתים. זוג המולטי-מיליארדרים אדלסון שפך לפי ההערכות יותר ממיליארד שקל בהפסדים על מנת להציף את ישראל בגליונות חינם של העיתון ולהפוך אותו כך לעיתון הנפוץ בארץ.

למרות זאת, מאז ועד היום הוא נותר פרסום שולי מבחינה עיתונאית. על מידת האמון של הבעלים והעורכים באיכויותיו העיתונאית של "ישראל היום" ניתן ללמוד מתגובתם לחוק שאיים לדרוש כי גיליונות העיתון יימכרו לפחות בשקל בודד: הם הכריזו בריש גלי כי מדובר למעשה בסגירת העיתון.

מה שכן השתנה, הוא עילת קיומו של העיתון. היחס המשפיל של משפחת נתניהו למשפחת אדלסון ומאורעות "תיק 2000" הביאו להתרחקות בין הנתניהואים והאדלסונים והעיתון השתחרר לאט לאט מלפיתתו של נתניהו. ב-2022 הודח העורך בועז ביסמוט והעיתון נכנס לתקופה חדשה. העובדה שב-2023 ניתן לקדם בעיתון פרסום מרכזי באמצעות הצהרת אי-אמון בנתניהו מעידה על ניתוק הקשר הגורדי בין מרים אדלסון ו"ישראל היום" לבין בנימין נתניהו והפיכתו של "ישראל היום" למה שהתיימר להיות מהקמתו ומעולם לא באמת היה: עיתון ימין.

תובנה שנייה שניתן לחלץ מההדגשה של העיתון את דברי הכפירה של הרו מעידה דווקא על התלות העצומה של מחנה הימין, שביקורת פומבית נגד נתניהו אכן נחשבת בחלקים עצומים ממנו ככפירה. האמירה שראש המערכת נושא באחריות לכישלונות מערכתיים היתה אמורה להיות נון-ניוז, כלב נשך אדם.

"'במציאות הנוכחית של 7 באוקטובר אני בהחלט חושב שאי אפשר', הוא מתחיל את המשפט, משתתק ומחפש את המילים המדויקות. '...לא יכול להיות מצב שקובע המדיניות הביטחונית של ישראל, מר ביטחון במשך כל הקריירה הפוליטית, יגיד ברגע של כישלון אותה מערכת 'זה לא רק באשמתי'. זה נכון שכל ראשי מערכת הביטחון כשלו, כולם מסכימים על כך. אבל בתור מנהיג שלקח לעצמו את הטייטל של 'מר ביטחון' - כשמגיע רגע של כישלון אותה מדיניות, לא יכול להיות עוררין על המרכזיות שלו בכישלון הזה'".

לכאורה, דברים פשוטים ומובנים מאליהם. אבל בימין הישראלי של 2023, פוסט ניסיון ההפיכה המשטרית ומחדל ה-7 באוקטובר, עם קונצנזוס ישראלי כי ממשלת נתניהו השישית היא הממשלה הגרועה בתולדות המדינה - האמירה כי לראש הממשלה הנצחי נתניהו, מר ביטחון ו"שומר ישראל", יש אחריות לכישלון ביטחוני וממשלתי חסר תקדים - היא עדיין סקופ ששווה כותרת ודורש לעלוע.

באופן אירוני, הסיבה בגינה ביקורת על פוליטיקאי מסוים היא אמירה שנצרך אומץ ציבורי כדי להעלות אותה על דל שפתיים, קשורה בקשר ישיר ל"ישראל היום". נכון, בימין ישנה רתיעה מביקורת פנימית, בניגוד חריף למחנה השמאל. נכון, נתניהו הטמיע בימין רטוריקה משסה ומקטבת שמכוונת את ההמון להתקבץ סביב מנהיג המחנה. אולם הפחד מביקורת על נתניהו נובע גם, ואולי בעיקר, מהאפרטוס התקשורתי שנתניהו בנה סביבו, המאיים במתקפת רעל קטלנית על כל מי שיהין להטיל ספק פומבי במשיח בן בנציון. מכונת רעל ש"ישראל היום" היה אב הטיפוס שלה.

מחירים

"בדידות, מחסור בשינה, שוטטות ללא מטרה, דיכאונות, נשירה מלימודים, גילויי אלימות ונטייה מוגברת לאלכוהול ולחומרים ממריצים. מאות בני נוער שפונו בגלל המלחמה מבתיהם, מדווחים על מצוקות רגשיות וחרדות עקב הניתוק הכפוי מהשגרה", נכתב בכותרת כתבה של בת חן אפשטיין אליאס ב"ישראל היום", המסתמכת על נתונים של משרד הרווחה ועמותת "עלם".

"איך תומכים במשפחה של עובד שנפל או בזו של אחר שנמצא כבר שלושה חודשים במילואים? לא רק יחידים אלא גם חברות מגלות שקשה מאוד לצאת למלחמה, אבל לעיתים קשה לא פחות לחזור ממנה", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של אילנה שטוטלנד במוסף "עסקים" של "מעריב", המוקדשת לקידום פונקציונרים בתחום משאבי האנוש בחברות מסחריות שונות.

"'תרופות הרגעה פוגעות ביכולת שלנו להתמודד עם הטראומה'. למלחמה שפרצה ב-7 באוקטובר יש מחיר גם בעורף: מאות אלפי אזרחים שנחשפים באופן מוגבר לחומרים ממכרים, כחלק מההתמודדות עם המתח", נכתב בכותרת כתבת תוכן שיווקי (מפעל הפיס) במוסף "מעריב".

"אנחנו יותר רגישים. יותר אמוציונליים. יותר רגזנים", אומר ד"ר קוגל למקובר-בליקוב ב"מעריב", בתגובה לשאלה "איך העומס הזה משפיע עליכם". "הדברים הכי קטנים מקפיצים אותנו. אנחנו כמו המדינה. חיים על הקצה, ובמכון לרפואה משפטית זה הרבה יותר מוקצן, כי אנחנו עוסקים בתוצאות הקשות, ולכן נמצאים במתח הרבה יותר גדול. גם אני נהייתי הרבה יותר רגיש. אני הרבה פחות חייכן. פחות מספר בדיחות ובאופן כללי מסתובב עם מועקה שאני לא יודע אפילו להסביר אותה. אני לא מרגיש איום קיומי, אבל יש איזה פחד מסויים מפני העתיד, איזה משהו שיושב מאחורי הראש".

סימניה

רונן ברגמן ויואב זיתון משרטטים בכתבת השער של "7 ימים", מוסף "ידיעות אחרונות", את המחדל הצבאי בשבת ה-7 באוקטובר, שעה אחר שעה, עד השעה 13:00.

כלכלה

סבר פלוצקר כותב ב"ממון" של "ידיעות אחרונות" כי שר האוצר בצלאל סמוטריץ' קיבל "מחילה מלאה ממעצבי דעת הקהל הכלכלית" משום שהציג "שורה ארוכה של גזירות שהכין אגף התקציבים", זאת למרות שאין בהן היגיון: "מה ההיגיון לכלול בתקציב המלחמה מיסוי מיוחד על נסיעה במכונית חשמלית שיופעל לכל המוקדם בעוד שנתיים, והוא פטנט ישראלי מסובך ומיותר שלא קיים באף מדינה? או להציע לקצץ 100 מיליון שקל מסל הבריאות ועוד 70 מיליון שקל ממשרד הרווחה - כשהמלחמה בעיצומה והלחץ על מערכת הבריאות והרווחה כבד מאוד? או חנק המחקר החקלאי כשחיוני לעודדו? או להעניש את המגזר הערבי על עמדתו הפטריוטית בחודשי המלחמה על ידי קיצוץ עמוק בתקציבי הפיתוח והמאבק בפשיעה? אלו רק פנינים נבחרות מרשימת המכולת של הגזירות".

"ביקור קצר באולם תצוגת רכב (כדי לקנות יד שנייה!) גרם לי לחשוב שיש מצב שכל המדינה פה חיה על הלוואות, מתבשמת בכסף שאין ומתחבאת מאחורי בלוף אחד גדול", נכתב בכותרת המשנה לטורו של שי להב במוסף "מעריב".

עצה לנהגים

"בימים אלה חוזרים לבתיהם מילואימניקים רבים, וזה נוגע לכולנו", כותב ג'קי לוי ב"ישראל היום", "בכל פעם שנראה מכונית לפנינו, ויתחשק לצפור, כדאי שנביא בחשבון שייתכן שהנהג חזר אתמול מעזה. כרגע הוא יוצא לאסוף את הילדים מהחוגים בפעם הראשונה מאז... ואם זה לא הוא עצמו, אז אולי זאת בת זוג של חייל שחזר. או אבא או אמא או אח של מישהו שזה עתה חזר מעזה. אנחנו מוקפים באנשים שמוכנים לתת יותר ממה שהעלינו על דעתנו. וזאת נקודה שיכולה, אם לא נמהר לנפנף אותה, לפתוח את תהליך ההבראה העמוק שמחכה לנו. או לפחות לגרום לו לצפור פחות".

הסברה

צביה בלום מראיינת ב"ישראל היום" את הסטנדאפיסט והטיקטוקר מתן פרץ, המפרסם סרטונים פרו-ישראליים באנגלית. בתשובה לשאלה מהי דעתו על ההסברה הישראלית, משיב פרץ: "שזו בושה וחרפה. עצם זה שפרו-פלשתינים מניחים שמשלמים לנו כדי להעלות סרטוני הסברה, זה מראה כמה משרד ההסברה, עם תקציב של מיליונים, הוא כושל ומביך. שמעתי גם על תמחורים של 1,000 דולר לפוסט ו-10 סנט לתגובה. שבוע אחרי תחילת המלחמה - דיסטל אטבריאן מתפטרת מתפקידה. ואני שואל: מה עשית עד עכשיו? צריך להיות אקסטרה בזמן מלחמה, אבל לא לפעול רק אז".

הקונספציה

ב"ממון" כותב פלוצקר על זווית נוספת של קונספציית חיזוק החמאס שהוביל נתניהו: "אם היו מעצבי המדיניות הממשלתית כלפי רצועת עזה קוראים גם את הסקירות על הכלכלה הפלסטינית של הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית, הם היו נחשפים לעובדה בולטת אחת: חמאס הביא אסון כלכלי על עזה - ולא אכפת לו מכך. מבחינתו, אין כל חשיבות לסבל האוכלוסיה תחת שליטתו. זה לא מזיז לו".

לפי מחקרים שמצטט פלוצקר, בשנות שלטון חמאס ברצועה, ההכנסה הריאלית לנפש ירדה בשליש, מול עלייה של 56% ברשות הפלסטינית. "הכלכלנים שחיברו את הסקירות לא ראו בחמאס בעל בית לגיטימי בעזה, אלא ארגון איסלאמיסטי קיצוני שתפס בכוח הזרוע את השליטה ומפריע ומזיק לתהליך של התאוששות כלכלית. ישראל הרשמית העדיפה להתעלם מקביעות כלכליות אלו - שסתרו את הקונספציה - המשיכה לראות בחמאס גורם כמו אזרחי הדואג לרווחת התושבים".

דמי שתיקה

על שער מוסף "עסקים" של "מעריב" דמותו של יו"ר ארגון זק"א, עם הכותרת המעידה כי הוא "מקבל חיבוקים מכל עבר, אבל המדינה שנשענת עליו בשעת אסון, מונעת ממנו תקציבים בשוטף. מי כן עוזרים לו? שורה של יהודים עם כיסים עמוקים, מרומן אברמוביץ' ועד למארק צוקרברג". כמה הולם ופואטי שנציגי האוליגרכיה הרוסית וטייקוני הרשתות החברתיות, מהקבוצות האחראיות לנתח נכבד כל כך מהסבל והיגון האנושיים בתקופתנו, יברישו את מצפונם בתרומה לארגון המטפל במתים.

ענייני תקשורת

טיקטוק. ב"ממון" של "ידיעות אחרונות" כותבים על התביעה שהגישה הזמרת נועה קירל נגד הרשת החברתית הסינית הפופולרית טיקטוק, משום שקבעה כי זמרת אחרת, בשם אנה זק, היא הזמרת הפופולרית ביותר ב-2023. "אם התביעה הזו מלמדת משהו מעבר להיבט הרכילותי והסנסציוני שלה זה בעיקר על העוצמה של טיקטוק בעיני האמנים, המשפיענים ואנשי השיווק", כותבת איריס ליפשיץ-קליגר. כאן ב"העין השביעית" מצא אנדי וורמס דבר-מה נוסף, משמעותי יותר, שניתן ללמוד מהתביעה.

מי לה' אלי. שער "בשבע" החרד"לי מופקע לטובת פרסומת לעתודה האקדמית. גם השער המערכתי, שמאחורי הפרסומת, מופקע ברובו מתכנים עיתונאיים לטובת דיווח על תפילה המונית בכותל לאלוהי ישראל, אבל לא זוכה לקדימות. המרכז האקדמי לב כנראה שילם יותר.

המסר חזק מהעובדות. בשבוע שעבר ציטט חגי סגל ב"מקור ראשון" מגלעד הניצב במשרד הביטחון ועליו "כיתוב שנלקח מנאום רבין בחגיגות אוסלו": "אנו יוצאים למלחמה שאין בה הרוגים ופצועים [...] המלחמה על השלום". בשל המלחמה בעזה, המליץ סגל להחליף את הכיתוב. השבוע סגל מציין כי טעה, הציטוט של רבין נלקח מדבריו בטקס חתימת הסכם השלום עם ירדן, אך מוסיף: "בכל זאת, עדיין כדאי להחליף אותו".

זו אינה הפעם הראשונה בזמן האחרון שסגל נאלץ לדייק את דבריו. בנובמבר האחרון פירסם ב"מקור ראשון" הערה תחת הכותרת "למען הדיוק": "בשבוע שעבר כתבתי פה שכניסת הפועלים מעזה לתחומי ישראל היתה מיזם של ממשלת בנט-לפיד. בדיקה עובדתית נוספת מראה שהם התחילו להיכנס הנה כבר בשלהי 2019. ראש הממשלה אז היה בנימין נתניהו, ושר הביטחון (הטרי) נפתלי בנט".

איכשהו, אי-הדיוקים גם משרתים את אותה אג'נדה, ובה בעת, אותה אג'נדה אינה סובלת או משתנה מכך שמדובר באי-דיוקים. אחרי הכל, מהן המציאות והעובדות מול האמת?

חומה סינית. "התפיסה שספר הוא קודם כל מוצר צריכה בידורי היה יסוד מהותי ביותר בכתיבתו של שלום עליכם", נכתב בכותרת המשנה לרשימה של מתן חרמוני במדור הספרות של "ידיעות אחרונות", שבירכתי מוסף הבידור "7 לילות", "בסוף המאה ה-19 ירד הסופר לאודסה, וכחלק מניסיונו להתפרנס הקים עלון פרסומות לכל המוסדות הפיננסיים בעיר, וכתב בעצמו את כל התוכן".

למרות הכל. למרות הצהרתו על אודות סיפור בדיחות, ד"ר קוגל מסיים כך את הראיון ב"מעריב", בתשובה לשאלה "איך היית רוצה למות": "מזקנה, אם אפשר. ושזה יהיה פתאומי. כמו ההוא שאמר, אני רוצה למות בשינה כמו סבא שלי ולא כמו הנוסעים באוטו שלו שצרחו לפני כן".