מאז האסון הנורא של הטבח בעוטף עזה והפלישה לעזה בעקבותיו, יחידת דובר צה"ל והעומד בראשה בולטים בתפקוד הגבוה שלהם. דובר צה"ל דניאל הגרי מתייצב מדי ערב מול התקשורת ומציג תמונת מצב מקיפה ורהוטה, עונה על השאלות ונוסך בטחון באזרחים. חיילי היחידה ושלוחיה מתלווים לכוחות בחזית ברצועת עזה, מתעדים באופן מקיף את הפלישה ואת תוצאותיה ומפיצים תכני הסברה המחזקים את רוח הלחימה ואת האמונה של האזרחים בצה"ל.
המהדורות ואתרי החדשות הישראלים ממהרים להתמסר לדובר הצבאי ועטים על ההצהרות והתיעודים על הצלחות הפלישה, על גבורת הלוחמים והלוחמות ועל היחס ההומני והמוסרי של צה"ל לאזרחי הרצועה. הצופים הישראלים בבית, מוכי הלם ויגון מהטבח בעוטף עזה והמתקפה הבלתי נפסקת על העורף, מתנחמים ומתעודדים מתמונות וסרטוני החיילים הלוחמים והתקיפות האינטנסיביות ברצועה.
דובר צה"ל עושה את עבודתו: לדברר את צה"ל. הבעיה מתחילה כשהעיתונאים הישראלים מתבלבלים וחושבים שזו גם העבודה שלהם. האמת היא, כמובן, שהתפקיד של התקשורת הוא הפוך. עיתונאים אינם דוברים, הם, ובכן, עיתונאים. עבור דובר, האינטרס העליון והיחיד הוא זה של הלקוח. עבור עיתונאי, האינטרס העליון והיחיד הוא זה של הציבור.
הבלבול הזה אינו חדש, הוא מלווה את העיתונות, כל עיתונות, מראשיתה. יהיה מי שיגיד כי מדובר במתח התמידי בין הזהות של עיתונאי כאזרח לבין זהותו כעיתונאי. מאבק בין הנאמנות הפטריוטית לבין הנאמנות לאמת. זו, כמובן, טעות. כפי שההיסטוריה הישראלית הוכיחה פעם אחר פעם, באופן הכואב ביותר האפשרי. הבלבול הזה הוא מה שמאפשר את ה"קונספציות" המוטעות שמתפוצצות לנו כל פעם בפרצוף. האמת היא שהנאמנות לאמת היא הפטריוטיות האולטימטיבית.
צה"ל הוא גוף חיוני וחשוב עבור כל ישראלי. כמו מערכות לאומיות כמערכת הבריאות או הרווחה. כמו תשתיות לאומיות כחברת החשמל או מתקני התפלת והולכת המים. לכל גוף כזה יש דובר שתפקידו לייצג את אותו הגוף ולדאוג לתדמיתו. תפקידה של העיתונות הוא לבדוק את תפקוד כל הגופים החשובים הללו, לנסות ולמצוא בדיוק את כל מה שהדובר מעוניין להסתיר, להציף כשלים ולמתוח ביקורת.
את כל זה עושה העיתונאי לא כי הוא נגד צה"ל, מערכת הבריאות או חברת החשמל, אלא כי הוא בעדם. מוסדות המדינה, וצה"ל בתוכם, צריכים עיתונות ביקורתית בדיוק כמו שהם צריכים דובר. והאמת היא, שהרבה יותר משהם צריכים דובר. בלי עין חטטנית ומבקרת המוסדות החשובים כל כך ילכו ויסתאבו. לא מדובר בפיזיקה גרעינית, אלא בהיגיון פשוט ואינטואיטיבי.
אלא שכשהדברים מגיעים לצה"ל, ובמיוחד בעת מלחמה, ערפל הקרב מכסה גם את ההיגיון הבריא הזה. ביקורת על צה"ל, או אפילו סתם דיווחי אמת על המציאות המלחמתית, נתפסים כאנטי-פטריוטיים וגוררים מטח נאצות וגידופים ברשתות החברתיות. המפסיד הישיר הוא הציבור הישראלי, שנחסכת מאיתו התמונה המלאה של המלחמה, אבל הנזק שנגרם הוא גם למאמץ המלחמתי עצמו.
דוגמה אחת דווחה אתמול כאן ב"עין השביעית": אלעד מן תיאר כיצד כתבים צבאיים מצנזרים את עצמם מלדווח על תופעה רחבה של ירי דו-צדדי בקרב כוחות צה"ל ברצועה. כשתופעות כמו דו"צים או תאונות מועלמות ומושתקות, כך גם הטיפול בהן. תופעה אחרת היא הצנעת מידע על מקרים של "אש ידידותית" ב-7 באוקטובר. דווקא כשהמציאות לא מתוארת כהווייתה, האויב יכול ביתר קלות להשתמש בחלל שנוצר כדי להפיץ תיאוריות שקריות המכחישות את הטבח שערך חמאס.
דוגמה נוספת היא ההתעלמות המופגנת ברוב המוחלט של התקשורת הישראלית מהמחיר שגובה המלחמה מהפלסטינים החיים ברצועה. התקשורת מפיצה באדיקות את החומרים שמספק דובר צה"ל, תמונות ניצחון של כיבוש והחרבת סמלים ומוסדות שלטון של החמאס בעזה, או טנקים וחיילים מתקדמים בין עיי חורבות. האנשים שהתגוררו בהן הם כמעט בלתי נראים עבור צרכן התקשורת הישראלי. הם מופיעים או כתמונות ראש של מפקדי חמאס שחוסלו או כמי שחיילי צה"ל מסייעים להם להימלט בעודם מנופפים בדגלים לבנים.
בתקשורת הישראלית מפחדים שיאשימו אותם בחוסר נאמנות ופטריוטיות, אבל גם מי שבטוח שחמאס הוא האשם הבלעדי במצבם של תושבי הרצועה, צריך לדעת אל נכון מהו אותו מצב. הדברים מגיעים לאבסורד ממש במחוזות טרלול כמו ערוץ 14, שמציג דרך קבע את מספר ההרוגים ברצועה, שאין חולק כי חלק גדול מהם הוא אזרחים שאינם מעורבים בלחימה (למשל ילדים המהווים כמעט מחצית מתושבי הרצועה), וכולל את כולם יחד תחת הכותרת "מחבלים".
צופי הערוץ מקבלים כך תמונה שקרית לא רק לגבי המציאות האזרחית ברצועה אלא גם לגבי המערכה הצבאית של ישראל. אבל לא רק ערוץ 14, גם ערוצי ואתרי החדשות הישראלים, למעט "הארץ", מסתירים מהציבור את תמונת המציאות האמיתית ברצועה ומייצרים במו ידיהם "קונספציה" נוספת, כאילו לא למדנו כלום, מה-6 באוקטובר 1973 ועד ל-7 באוקטובר 2023.
תוצאה אחרת של הצנזורה מרצון של התקשורת הישראלית היא עיוורון לגבי דעת הקהל הבינלאומית. בעוד שכאן בישראל אנחנו מקבלים תמונה סטרילית, ברשתות החברתיות ובערוצי התקשורת בעולם מקבלים את הצד השני של המטבע. מי שיצפה בכל ערוץ חדשות זר או יגלוש לכל אתר חדשות שאינו ישראלי, יגלה גם את המחיר ההומניטרי הקשה שהמלחמה הזאת גובה. אלפי הקורבנות האזרחיים, הנשים והתינוקות, הזקנים והנכים, שנסים על נפשם או נערמים בשקי גופות.
בתקשורת הבינלאומית מדווחים לא רק על מספר ההרוגים, הפצועים והפליטים בעזה, אלא גם על הפרצופים, השמות והסיפורים האישיים של אלפי בני אדם ומשפחות שחייהם נחרבו ביחד עם השכונות והעיירות בצפון ומרכז הרצועה שחמאס הפך לתשתית טרור.
הפער העצום בין האופן בו המלחמה ותוצאותיה משתקפת בשיח ובדעת הקהל הגלובלית לבין האופן בו היא נתפסת על ידי דעת הקהל הישראלי אינה רק תוצר של אנטישמיות, אנטי-ישראליות או קיצוניות פרוגרסיבית. היא גם תוצר של הבדל תהומי בין המידע והתמונות שהתקשורת בעולם מציגה לצופיה על ההרס והמחיר ההומניטרי הכבד שאזרחי עזה משלמים, לבין ההימנעות הכמעט מוחלטת של התקשורת הישראלית מלעסוק בכך.
אפקט אחר של עצימת העין של התקשורת הישראלית נוגע למאבק הציבורי בנוגע לחטופים ברצועה. ככל שחולפים השבועות מארועי השבת השחורה וחטיפת 240 ישראלים השיח הציבורי אודות עסקת שבויים ותפקיד צה"ל בהשבתם הולך ומתעצם. התקשורת המתמקדת בעיקר בדיווחי דובר צה"ל והכתבים שמתלווים אליו וכמעט ולא מעניקה מקום לסבל ולאסון ההומניטרי שהולך ומתהווה ברצועה, מזינה את השיח הציבורי הזה במידע חלקי וחסר.
במציאות בה לשיח וללחץ הציבורי יש משמעות בתהליך קבלת ההחלטות, וקיימת מחלוקת הולכת וגוברת לגבי השגת עסקת שבויים וההשפעה של הלחימה בעזה עליה (כמו למשל הדרישה להפוגה בלחימה), דיווח מלא על המצב בעזה הוא גם אינטרס של האזרחים כאן. כדי לגבש דעה ועמדה על המצב ולהבין איך נכון לדרוש את החזרת החטופים חשוב שנקבל מהתקשורת תמונה מלאה ומורכבת של המחיר שגובה המלחמה הזאת גם בצד השני, ולא רק הדהוד והצפה של דובר צה"ל.
ההסתרה, או אם תרצו ההדחקה, התקשורתית הזאת היא בעייתית לא רק במובן האנושי והמוסרי הבסיסי, שנהוג לשייך בזמן מלחמה רק לשמאלנים יפי נפש במקרה הטוב או לתומכי טרור ובוגדים במקרה הרע. הבנת המצב והמחיר שגובה הפלישה והמלחמה לעזה - מוצדקת, הכרחית ונכונה ככל שתהיה - היא אינטרס חיוני של אזרחי המדינה וחובה מקצועית בסיסית של כלי התקשורת.