הדמוקרטיה הפכה להיות אוויר

ואנחנו מזהמים אותה כמו שאנחנו מזהמים את האוויר האמיתי שאנחנו נושמים. בגלל שאנחנו מקבלים כמובן מאליו את העובדה שאנחנו יכולים לנשום אותו.

אבל הסדר הליברלי והדמוקרטי שאנחנו חיים בו, שבזכותו נשים יכולות לבחור עם מי הן שוכבות, לבחור לעבוד (או לא לעבוד), לבחור בבחירות. הסדר שבזכותו יש בחירות. הסדר שבזכותו החוק הוא אחד גם לעשירים וגם לעניים. שבזכותו הומואים לא חייבים להסתתר. הסדר שבזכותו אתם יכולים להגיד ולכתוב מה שאתם חושבים. הסדר שבזכותו אסור להחזיק עבדים, או להעביד ילדים. הסדר שבזכותו כל כך הרבה דברים שנראים לנו מובנים מאליהם - הם מובנים מאליהם.

הסדר הזה הוא לא מובן מאליו.

הסדר הזה יכול להיפרם. להשתנות. להיעלם. להתאדות. בקלות.

אחרי הכל, מדובר בסדר נדיר, שלא היה קיים רוב ימיה של האנושות. סדר שנקנה בדם. נהרות של דם. בסבל אדיר. וכל כך קל יהיה להחזיר את הגלגל לאחור. לנעול שוב את החירות והשוויון בתיבה.

כל מה שדרוש הוא קבוצה לא גדולה של רשעים. כמה פסיכופטים, כמה גנבים.  אינטלקטואלים שימושיים. המון מוסת. ודביל או שניים.

הדביל

בעמודי הדעות של "הארץ" מתפרסם מאמר חשוב. לא בגלל התוכן שלו, שהוא מטופש וחסר אחריות, בטח שלא בגלל הטון הנפוח ובוודאי שלא בשל הבורות והפחדנות המביכים שהוא מתפקע מהם, אלא בשל זהות הכותב: דוד שוקן. מי שהוא אחד משני יורשים אפשריים של תפקיד מו"ל "הארץ", לצד בן-דודו רוני שוקן.

דוד שוקן מכריז בפתח המאמר ש"כבן למשפחת שוקן, משקיף בדירקטוריון 'הארץ', אזרח המדינה, בן זוג ואב, אני מבקש לקחת רגע כדי לעצור ולבחון מחדש את דרכו של העיתון ואת חלקו בשיח הציבורי. אני מבקש לדבר ולחשוב עם הציבור שאני רואה עצמי חלק ממנו, על תפקידה של העיתונות ושל התקשורת בייצור התנאים האופטימליים לדיון איכותי ומיטיב".

כאמור, נפוח מחשיבות עצמית, כבר מהפסקה הראשונה. אבל מילא. אף אחד לא מושלם. וגם מניפולטיבי כבר מהפסקה הראשונה, מכיוון שהכותב מסתיר מהקוראים את הרקע למאמר - קרבות הירושה על רקע גילו המתקדם של המו"ל הנוכחי,עמוס שוקן, אחיו של הלל שוקן, אביו של הכותב. אבל מילא, שקיפות וכנות יכולות להיות מטרד מציק.

וגם מביך ומקומם מהפסקה הראשונה: אם תפקידה של העיתונות בחברה הישראלית כל כך חשוב לך, היכן היית ב-20 שנה האחרונות? מה עצר בעדך, אבאל'ה, "לקחת רגע"? ולמה מי שרוצה לתת את שני הסנט שלו על דיון איכותי בעיתונות הישראלית צריך "לקחת רגע" ולא למצוא ביטוי מתאים בשפה העברית?

עמוס שוקן, ואביו גרשום שוקן, המו"ל הנוכחי והקודם של "הארץ", שני אנשים רבי-פגמים, היו מושקעים בציבוריות הישראלית מגיל צעיר. עסקו בענייני העיתון, כיהנו בתפקידים השונים, למדו את המקצוע, לקחו אחריות. דוד שוקן, לעומת זאת, עשה לביתו ולהנאתו. למד עיצוב, השתעשע באמנות, הציג תערוכות.

איזו הבנה וניסיון ב"דיון איכותי ומיטיב" יש למי שמשך ידו מהספירה הציבורית, לא התלכלך בשוחות של ניהול עיתון או אפילו ניהול דיון, ורק נהנה ממנעמי החיים שזימנה לו הלידה לשושלת האמידה שייסד סבא רבא זלמן שוקן?

אבל זו רק הפסקה הראשונה. ההמשך גרוע פי כמה. ב-22 הפסקאות הבאות (כשאבא שלך מבעלי העיתון, אין כנראה מגבלת מילים בתוקף) צובע שוקן במשיחות מכחול גסות כתב פלסתר נגד "הארץ", נגד עיתונאיו ונגד דודו - איש בעייתי, עתיר מגרעות, מקומם, ומי ששמר על "הארץ" ככלי התקשורת החשוב בישראל במשך עשרות שנים מול מתקפות אגרסיביות שהיו הופכות את דוד שוקן לגל עצמות.

תמצית טיעונו של דוד שוקן - אני משתמש במילה "טיעון" באופן פורמלי, משום שלמרות אורכו של המאמר, הוא אינו מציג תיקוף או נימוק לקביעות שהוא מספק בביטחון רב - היא כי "הארץ" הפך בימה מנותקת ומסוגרת של "חד-צדדיות מחשבתית" ו"אחידות מחשבתית", "עיתון של אנשים המפחדים מעמדות מנוגדות לשלהם, ומרגישים שעצם החשיפה לעמדות אחרות היא מסוכנת".

מהן אותן עמדות או מחשבות אחרות שיש לתת להן בימה? אין לדעת. מהו בדיוק התוכן שמפסיד ציבור קוראיו של "הארץ" ומהי האידיאולוגיה או הדעה שחשוב כל כך להיחשף אליה? דוד שוקן לא כותב. הוא מסתפק בזריית אבק סוכר של פלורליזם חלול, ללא נמען, במיטב המסורת של שמאלני בגיל העמידה שפעם הצביע מרץ כי בהפגנות שלהם היו הבחורות הכי יפות.

האם החלל העצום הזה שמשתרע במשנתו של דוד שוקן נובע מפחדנות? או פשוט מבורות ושטחיות? נראה ששוקן באמת לא יודע להצביע ולומר מהו בדיוק הדבר הזה שקוראי "הארץ" מחמיצים בגלל החד-צדדיות המחשבתית שהוא מכריז עליה. אין לו מושג. הוא פשוט אוחז בעמדה אופנתית ולא מחייבת. קשקוש פסאודו-שמאלני שכל אחד יכול להסכים איתו - מנער הגבעות בשומרון דרך הניאו-נאצי בשארלוטסוויל ועד לקוויר הפרו-חמאסי באוהל על הדשא באוניברסיטת קולומביה.

כמובן שכן יש כאן ערמומיות. ומניפולטיביות. העמדה החלולה הזו, שמטנפת את המו"ל עמוס שוקן ואת עיתונאי "הארץ", היא חנופה לא רק לקהל מדומיין אלא גם לאיש אחד ספציפי: האוליגרך ליאוניד נבזלין, בעל המניות האחר בעיתון, ומי שהלל ודוד שוקן יצטרכו לחבור אליו אם ירצו להשתלט על העיתון במקום בן הדוד רוני שוקן, שאביו - עמוס שוקן - מייעד כיורשו.

אז דוד שוקן לא מפרט, אבל כן מפזר רמזים באשר לאותן דעות, עמדות ומחשבות שחשוב כל כך לתת להן במה. למשל: גדי טאוב. "האם הרחקתם מהעיתון של כותבים כמו, רחמנא ליצלן, גדי טאוב, באמת מגינה על הדמוקרטיה?", הוא שואל. באופן מאוד מאוד מעניין, שוקן שואל - אבל לא עונה. זו טקטיקה מוזרה. אם אתה רוצה לעורר דיון, מהי בדיוק העמדה שלך? אתה סבור שהרחקתו מהעיתון של טאוב מגינה על הדמוקרטיה או לא? מה דעתך דוד שוקן? אי אפשר לדעת. כי שוקן לא עונה. הוא רק שואל.

ובכן דוד, התשובה היא כמובן כן רבתי. עם סימן קריאה. טאוב מפיץ כבר שנים קונספירציות שקריות וניצב בחוד החלוץ של הכוחות האנטי-ליברליים ואנטי-דמוקרטיים בישראל. הוא נציג גאה של האורבניזם - לא זה שדוד שוקן מכיר מהפרקטיקה של אביו האדריכל, אלא זה של ויקטור אורבן, נביא הדמוקרטיה הלא-ליברלית.

הרחקתו של גדי טאוב מהשיח הציבורי, הסימון שלו כדמות רעילה ומסוכנת, הם א'-ב' של הגנה על הדמוקרטיה. אבל לך, דוד שוקן, אין מושג מי זה גדי טאוב, מה הוא כותב ומה הוא מקדם. אתה רוצה לנהל את העיתון החשוב במדינה, אבל אין לך את טיפת האחריות המינימלית כדי לדעת על מה אתה לעזאזל מדבר.

"בין אנשי העיתון", מלין דוד שוקן, "יש גם כאלה המתחרים זה בזה על מידת הסלידה שלהם מנבחרי הציבור, מהציבור שבחר בהם, מהערכים המובילים את בחירתם ומכל פרט בתרבות ההולכת ותופסת מקום במוקדי הכוח במקום נציגיה של 'ישראל הישנה והטובה'".

מי הם אותם נבחרי ציבור? מיהו אותו ציבור? מהם אותם ערכים? מהי אותה תרבות? שוקן לא טורח לפרט. הוא לא בעסקי הפירוט, הוא בעסקי התוכחה. הוא לא צריך לספק לכם פרטים, הוא רק מתמקם מעליכם, חמוש במעמד שירש בלא מאמץ, מוריד את המכנסיים ועושה מה שעושה על הראש שלכם.

דוד שוקן לא מפרט משום שהוא יודע היטב שהפירוט יחשוף את הטיעון שלו, רחמנא ליצלן, לביקורת. ביקורת שתפורר אותו לאבק. כי מה בדיוק דוד שוקן רוצה? ש"הארץ" יפרסם את המכתמים של שלמה קרעי, יריב לוין, מיקי זוהר ומירי רגב? הוא רוצה לתת מדור ב"גלריה" לאמרגן של אייל גולן? אולי טור קבוע לעידו שיפוני או לכנרת בראשי? הוא בכלל יודע מי אלו שלמה קרעי ועידו שיפוני?

דוד שוקן כותב כי "יש מבין אנשי העיתון גם כאלה המתגאים בהרחקתם של כותבים בעלי דעות 'מסוכנות' שב'דמוקרטיה מתגוננת' אסור לתת להן לגיטימציה". כמו מניפולטורים בשקל רבים לפניו, דוד שוקן לא ישקר, רק ישים גרשיים על האמת.

דוד, דעות מסוכנות הן לא דעות "מסוכנות". הן דעות מסוכנות. דמוקרטיה מתגוננת אינה "דמוקרטיה מתגוננת". היא דמוקרטיה מתגוננת. אם דוד שוקן חושב שאין דעות מסוכנות ושהדמוקרטיה שלנו אינה מתגוננת, שיאזור ביצים ויכתוב זאת. במקום זאת, הוא משתמש במפלטו האחר של הנבל. לא פטריוטיות - מרכאות.

"כלי תקשורת הנותן במה לוויכוח נוקב בין עמדות מנוגדות יכול לשמש כמעין 'נייר שיוף' איכותי ומעורר מחשבה, המסייע לנו לזהות את הטעויות ואת חוסר הדיוק שיש לעתים גם בעמדות שלנו", ממלמל דוד שוקן. אילו עמדות מנוגדות בדיוק? דמוקרטיה כן או לא? שוויון זכויות כן או לא? הפרדת רשויות כן או לא? צא מהארון דוד שוקן, במה בדיוק מדובר?

הממבו--ג'מבו של דוד שוקן מזכיר לי את המיזם המתנחלי "הדיבור". פרויקט שמטרתו נירמול כל דעה סוטה וקיצונית, כל עוד היא נאמרת בנימוס. יהודי מלוכלך מקומו במשרפות? עמדה קיצונית ופסולה. יש לכלות את היהודים מן העולם? קבל טור.

"אני לא חושב שריאיון עם שישה ביביסטים נותן מענה לבעיה הזאת, משום שזו אינה כתיבה ימנית, אלא כתיבה על הימין", ממשיך וכותב דוד שוקן, "עובדה היא, שאנשי ימין מצהירים שוב ושוב שאינם מיוצגים ב'הארץ' ושאיננו נחשפים לטיעוניהם".

אם מראיינים ב"הארץ" אנשי ימין, כיצד בדיוק אפשר לטעון שלא נחשפים לטיעוניהם? זו קביעה הסותרת את עצמה מיניה וביה. מה דוד שוקן רוצה בדיוק? שהמאמרים ב"הארץ" יחולקו בסרגל בין אנשי "שמאל" לאנשי "ימין"? ובכלל, מדוע שאנשי ימין יהיו מיוצגים ב"הארץ"? מהיכן ההתנשאות היהירה הזו? "הארץ" הוא הפרלמנט? "הארץ" הוא עיתון שמאל שפונה לציבור מסוים, מדוע הוא צריך לייצג אנשי ימין?

מה עוד ש"הארץ", בניגוד לכלי תקשורת של הימין, כן נותן בימה רחבה לעמדות אחרות. פי כמה מתקשורת הימין, שרובה ככולה הפכה מזמן לתקשורת ביביסטית מוטרפת שעבורה "שמאלני" זו רק מילה נרדפת ל"ערבי", שהוא, כידוע, "נאצי" (הנאצים האמיתיים, אגב, דווקא מנורמלים באותה תקשורת, שמאמצת לליבה את מאסק הניאו-נאצי כאילו היה האומנת של ז'בוטינסקי).

"לעם למוד הניסיון שלנו", נאום השוקן, "יש מסורת עתיקה ומפוארת של מחלוקות בין מגזרים על הדרך הנכונה למימושו של הטוב בעולם. הניסיון הזה מראה שלא רק הרוע, השחיתות, הטיפשות והבורות — שנמצאים תמיד אך ורק בצד שהוא לא אנחנו — הם אלה המעכבים אותנו בדרך אל הטוב המיוחל. פעמים רבות, מה שמונע את מימושו המלא של הטוב זו המציאות, הבנויה כך שערכים — שכל אחד מהם הוא חשוב וחיוני בפני עצמו — סותרים זה את זה".

שיקום הבנאדם שהבין מה בדיוק דוד שוקן רוצה מאיתנו. בחיי, שמישהו יכיר לו את אלונה בר-און ושיעשו יחד עיתון. אם דוד שוקן היה לוליין, הוא היה מגיע למיון אחרי ההופעה הראשונה. מה שמעכב את מימושו המלא של הטוב היא המציאות עצמה! משום שהיא בנויה מערכים סותרים!! בחיי, מדובר באדיוט.

"חירות, צדק, שוויון, אהבה ושלום חיוניים לפיתוח ולביסוס של הטוב, אבל לא ניתן לממש את כולם בו-בזמן, כל הזמן ובמידה שווה", מסביר דוד שוקן, "משיכות החבל האלה בין הערכים הטובים הם מה שאנחנו מכנים 'חיים', והמתח החי הזה לעולם לא 'ייפתר'". מה "אתם" לא "הבנתם" בדיוק? חירות, צדק ושוויון וכל הג'אז הזה הם חיוניים, אבל בעצם לא, כלומר לא כל הזמן, כלומר לא ביחד, לכן הם צריכים לעשות משיכות חבל.

אני מתאר לעצמי את העורכת במדור הדעות מתבוננת בפסקה הזו. שוב. ושוב. ואז קמה לעשות קפה. מחכה ליד הקומקום עד שהמים ירתחו. מוזגת. מערבבת. נאנחת. חוזרת למחשב. הפסקה עדיין שם. היא נאנחת שוב.

"כאמור", מזכיר לנו דוד שוקן, "המצדדים ב'פרדוקס הסובלנות' טוענים שאין לתת לגיטימציה ל'קיצונים' הנמצאים מחוץ לגבולות השיח. העמדה הזאת מובילה אותנו למבוי סתום, תוקעת את השיח הפוליטי הישראלי ואת היכולת שלנו לחשוב יחד ולהתמודד ברצינות עם האתגרים הבוערים העומדים לפתחנו".

שאלה: אם שמים מרכאות מסביב לקיצונים, האם הם נהפכים למתונים?

תשובה: לא.

שאלה: האם הוצאתם מחוץ לגבולות השיח של בעלי דעות קיצוניות, מובילה אותנו למבוי סתום, תוקעת את השיח הפוליטי ומסכלת התמודדות עם האתגרים הבוערים?

תשובה: בדיוק להיפך. הכנסתם לשיח של בעלי דעות קיצוניות היא זו שמחריפה פי כמה את האתגרים הבוערים ומכניסה אותנו למבוי סתום.

בהמשך מצטט דוד שוקן מכתב שכתב סבו, גרשום שוקן, לאביו, הלל שוקן, וטוען ש"כלל לא בטוח שטקסט כזה היה זוכה להתפרסם ב'הארץ' של היום.

שוקן הסב כותב שם לבנו כי ישראל שהוא מכיר קיימת משום שהדורות הקודמים "האמינו שיש לנו הזכות להתיישב בארץ ישראל לאורכה ולרוחבה - בגלל הקשר ההיסטורי שלנו עם הארץ מאז ימי התנ"ך ובגלל מצבם הטראגי של היהודים בגולה. והאמנו בזכותנו לארץ גם אם זה אינו מוצא חן בעיני הערבים שישבו בארץ ישראל. אם אמונה זו תדריך את הדור שלכם, כמו שהיא הדריכה את הדורות הקודמים ואת הדור שלי, יש סיכוי שנצא מן המשבר הנוכחי".

סוף סוף משהו מוחשי. פחות או יותר. אז מה שמפריע לדוד שוקן הוא שב"הארץ" אין מספיק ביטוי לקשר שורשי עם הארץ, לזכותנו להתיישב בה ולקשר ההיסטורי של היהודים לישראל. נו באמת. כאילו ב"הארץ" חסמו פעם מאמר על ישראל, היהודים והתנ"ך. כאילו שהעיתונות הישראלית טרודה ללא הרף בשאלות הללו ורק ב"הארץ" נמנעים מכך. מה שדוד שוקן עושה כאן הוא סתם מעשה נבלה בסגנון נתניהו. במקום ללחוש לאוזן של רב דמנטי שהשמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים, הוא כותב זאת בעיתון שלהם.

"הגיע העת [כך במקור; ש.ט] לרדת מהעצים, לבטל את החרמות, לוותר על האיומים ההדדיים ולהקים בין דפי העיתון זירת התגוששות רעיונית פרועה, חשופה וכנה. כזו המזמינה לסיעור המוחות הגדול את כולם, כולל כולם". אחלה רעיון דוד. מה עם נאצים, הולך? אה, פרוע מדי? אז בוא נתגושש - האם אחרי כל פיגוע צריך לפשוט על הכפר הסמוך ולשרוף את כל הבתים על יושביהם - או שלא. נו, התגוששות שכזו.

יש לי רעיון דוד, משהו חשוף וכנה: אני מעוניין לפתוח דיון בשאלה אם כדאי לחסל את העצמאות של מערכת המשפט ולהפוך אותה לפוליטית. מה דעתך? אני במקרה נגד, נביא מישהו שבעד ונעשה שמח. אולי נעשה דיון אם כל הערבים בעזה הם בני מוות, או כולם חוץ מהתינוקות. בלפחות שני ערוצי טלוויזיה בישראל ניתן למצוא דיונים כאלה, למה לא ב"הארץ" באמת?

או, רגע, סיעור מוחות גדול: האם "הארץ" הוא עיתון של נאצים שצריך לשרוף? בסך הכל יש הרבה שחושבים ככה בישראל 2025 ולמה לא לתת להם ייצוג? אגב, ישמחו גם לתלות אותך על קרש במרכז המדורה, יחד עם הילדים שלך. נוכל למצוא כותבים בקלות, יש בלי סוף בטוויטר. גם לא ירצו תשלום, שזו תמיד היתה נקודה כואבת אצלכם.

אינטלקטואל שימושי

על שער מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" נדפסת הכותרת "תקשיבו לי לפני שאתם מאשימים אותי בהלבנת מינויים פוליטיים עבור דודי אמסלם: ראיון טעון עם פרופ' אסף מידני שהמליץ לבטל את נבחרת הדירקטורים".

מה הסיפור? החברות הממשלתיות הן עמוד השדרה ומערכת העצבים של המדינה. כדי להילחם בנגע המינויים הפוליטיים, הוחלט כי הפוליטיקאים יוכלו לבחור דירקטורים לחברות הממשלתיות מתוך רשימה סגורה, גם אם רחבה מאוד, של מועמדים שעברו תנאי סף מסויימים.

נתעכב עוד רגע על המונח "מינויים פוליטיים". מטרת העל של הפשיזם היא ריכוז כוח. הוא מבטל את המוסדות הדמוקרטיים ומרכז אצלו את כל הסמכויות. הפשיזם החדש פועל בתוך המוסדות הדמוקרטיים. במקום לבטל אותם, הוא מעוניין להשתלט עליהם. מערכת המשפט, האכיפה, הביורוקרטיה, השירות הציבורי, הכל ממשיך להתנהל כרגיל - אולם נשלט באופן ריכוזי על ידי מינויים מטעם המפלגה, שמצידה נשלטת באופן ריכוזי על-ידי המנהיג.

בשיחדש של הפשיסטים החדשים, קוראים לזה "משילות". והאופן בו מוציאים את הניאו-פשיזם הזה הוא באמצעות "מינויים פוליטיים". אלא שלהתנהלות כזו ישנן גם תוצאות לוואי. לא רק ריקון הדמוקרטיה מתוכן, אלא גם ניוון וסיאוב של המערכות הציבוריות. מאחר שכשנאמנות למנהיג (או לאנשיו) הופכת לערך לא רק עליון, אלא יחיד, היא ממילא דוחקת את הערכים של מקצועיות והתאמה לתפקיד.

ממילא מובן, שכשרה"מ נתניהו ממנה את דודי אמסלם למי שממונה על החברות הממשלתיות, לא מדובר במינוי מקרי או גחמה. כולם יודעים מיהו אמסלם, מאחר שהוא לא מפסיק להכריז על כך. מדובר בדוגמה קלאסית לפוליטיקאי ליכודניקי של עידן נתניהו: סוכן כאוס אלים שפועל ללא הרף על מנת לפורר את החברה הישראלית ולפרק את מוסדותיה.

כשדודי אמסלם מבקש לבטל את שיטת מינוי הדירקטורים, כולם יודעים שהוא עושה ממטרה אחת: לנתץ את שומרי הסף ומנגנוני האיזונים והבלמים ולהשתלט על המינויים של עמוד השדרה ומערכת העצבים של המדינה. אמסלם, אגב, מרגיש כל כך בטוח בהרס שכבר נזרע בחברה הישראלית, שלא היתה לו בעיה להצהיר כי ביטול נבחרת הדירקטורים נועד לאפשר לו למנות את חבריו לתפקידים הבכירים.

אבל משום שהפשיזם החדש פועל בתוך השיטה הדמוקרטית ולא מחוצה לו, באמצעות ועדות ולא באמצעות פלוגות סער, הוא צריך פרופסורים ולא (רק) בריונים. הפשיזם הישן הצביע על החולשות, הפגמים והכשלונות של השיטה על מנת להכין את הקרקע לחיסול אלים שלה. הפשיזם החדש מצביע על החולשות, הפגמים והכשלונות של השיטה, על מנת לערוך בה שינויים שיאפשרו לו להשתלט עליה.

זה לא מסובך כל כך להבנה, אבל כנראה שגם פרופסורים מכובדים יכולים להיות סתומים גמורים. או אידיוטים שימושיים. או גרוע מכך: אנשים קטנים ועלובים שבשביל להוכיח נקודה או לעצבן את הקולגות, מוכנים להניח את התשתית לחורבנה של מדינת היהודים. לאיזו קטגוריה שייך פרופ' אסף מידני? אין לי מושג,  אולי לאף אחת מהן. אבל בוודאי שלא לקטגוריה של מבוגרים אחראים המודעים לכך שלמילים יש משמעות ולמעשים יש השלכות.

כך עולה מהראיון שמעניק מידני לטל שחף ב"ממון". בראיון מוטחות במידני שוב ושוב השאלות הנכונות: ידעת מיהו אמסלם, ידעת לאן אתה נכנס, ידעת שישתמשו לרעה בהמלצות שלך, מדוע נכנסת לכל זה? למידני אין תשובות טובות. או תשובות בכלל. הוא חוזר ואומר שבשיטה הנוכחית ישנם כשלים. כאילו יש שיטה שאין בה כשלים. האם לא הבנת שהמטרה של אמסלם היא לא לתקן את הכשלים אלא להחליף את השיטה בכזו שהכשלים יהיו המהות שלה?

"אי אפשר לחשוד במידני שהוא התגלגל לסיטואציה הזאת בתמימות", נכתב בצדק ב"ממון", "[...] בדו"ח הוועדה עצמו כותב מידני שהוועדה מודעת לכך שבאקלים הפוליטי והחברתי השורר בישראל מסקנותיה יהיו 'נפיצות'". מדוע לא נזהר, למרות שידע כי הוא צועד לתוך מלכודת? מידני עונה "ציפיתי שקודם כל ידברו איתי". "לדעתי" הוא ממלמל, "אין קשב והכל הופך להיות קרב בין שמאל לימין, וזה בדיוק מה שגיליתי".

איך בנאדם שהפך להיות פרופסור במדינת ישראל, שמילא שורה של תפקידים ציבוריים, מומחה למדעי המדינה למען השם!, מגלה רק כעת שישראל (כמו העולם המערבי כולו), נתונה עמוק בבור של קיטוב פוליטי ופופוליזם אוטוריטרי?

"הייתי מצפה שאמסלם היה מתאפק קצת בנאומים ופחות מקצין מסרים", הוא אומר, "אלה מסרים קיצוניים, שלא עלו בשיחות שלי איתו. יש אמסלם של הפרטי, ויש אמסלם של המצלמות", אומר הפרופסור למדעי המדינה, שגילה פתאום שפוליטיקאים - תשבו רגע ותכינו לידכם כוס מים - משקרים. ולא סתם פוליטיקאים, אלא כאלה שהקריירה שלהם בנויה, בגאון ובגלוי, על התקפות בוטות על מוסדות החוק והלכידות החברתית בישראל.

את תמצית ההפקרות שביסוד התנהלותו של מידני ניתן למצוא בארבע מילים שהוא פולט במאמר מוסגר, תוך כדי שהוא מונה את הכשלים בשיטה שאותה המליץ להחליף, זו שנועדה למנוע פוליטיזציה והשחתה של החברות הממשלתיות. "כשנכנסתי לתמונה ביקשנו לבדוק את מנגנון נבחרת הדירקטורים, ועל פניו היו שם כשלים מאוד מהותיים. הבנתי שבמדינת ישראל יש נורמה של 'חזקת השחיתות' של המערכת הפוליטית, שאגב, הרוויחה את זה ביושר".

הציטוט ממשיך עוד ועוד, אבל כדאי להתעכב על האמירה האגבית הזו. מידני אומר בעצם שהוא מודע לכך שהמערכת הפוליטית בישראל מושחתת. ובכל זאת, הוא בחר לשתף איתה פעולה, לתת לה את הנשק והתחמושת בדמות מוניטין וטיעונים, על מנת לחסל את מנגנוני ההגנה של הדמוקרטיה.

ב-2019, לפני עוד מופע מוקדם של ההפיכה המשטרית, הזהיר מידני מהסכנה האמיתית לדמוקרטיה: היסטריה מוגזמת. הוא הסביר שפסקת התגברות והגבלת זכות העמידה - הצעדים שעמדו אז על הפרק - אמנם יחוללו נזקים ממשיים ולא יפתרו את הקונפליקט האמיתי בין הרשויות, אבל בחר לנזוף דווקא בחברה האזרחית שנלחמת "עם סכין בין השיניים". ממש כמו עובר אורח שנתקל בשוד מזוין ומבקש מהנשדד להפסיק לעשות כל כך הרבה רעש.

אמסלם הוא איש רקוב. בריון גס רוח שאינו טורח להסתיר את כוונותיו: להרוס ולבזוז. מידני, מהראיון הזה ומראיונות אחרים, מצטייר כהיפך הגמור: איש מאופק, משכיל, מעמיק, מתון ושוחר טוב. איך אפשר להבין את המציאות הזו, בה אנשי מלח הארץ כמו פרופ' אסף מידני משתפים פעולה עם סוכני כאוס הרסניים כמו דודי אמסלם?

אם מקלידים את שמו של מידני במנוע החיפוש גוגל, מגיעים לראיונות שהעניק ל"ערוץ טוב". מדובר במיזם יוטיוב שייסד סוכן ההדתה ישראל זעירא, שבחסות האלגוריתם הרעיל של הרשתות החברתיות מפיץ תיאוריות קונספירציה, קיצוניות דתית וקיטוב חברתי. כיצד אדם בעל תפקיד ציבורי ואחריות ציבורית מופיע בבימה כזו? אותו אדם שלא מצלצל אצלו שום פעמון אזהרה כשאמסלם מזמין אותו להשתתף בוועדה לשינוי סדרי המינוי בחברות הממשלתיות.

"כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין", מלמדת אותנו מסכת סנהדרין, "לא היו חותמין על השטר אלא אם כן יודעין מי חותם עמהן ולא היו יושבין בדין אלא אם כן יודעין מי יושב עמהן ולא היו נכנסין בסעודה אלא אם כן יודעין מי מיסב עמהן".

אבל היום, יש לנו פרופסורים מכובדים, ומו"לים לעתיד בעיני עצמם, שיודעים היטב עם מי הם מסבים לשולחן, ומתיישבים אליו בכל זאת. לא משנה מה הסיבה שלהם, את הפיגולים בסוף נאכל אנחנו.

המלחמה

הכותרות הראשיות של העיתונים מדגימות גם הן את הרגע ההיסטורי הזה בו אנחנו חיים. רגע לפני שהאוויר הופך להיות רעיל מדי לנשימה, אבל כשמרגישים כבר את הדגדוגים בריאות. רגע לפני שהדמוקרטיה, ואיתה כל אורח החיים שלנו, מתנפצים לרסיסים, אבל כשהרעידות כבר בלתי ניתנות להכחשה. בלתי ניתנות להכחשה? הצחקתם אותי.

"מחכים בזרועות פתוחות" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "בתקווה ובדאגה" היא זו של "ישראל היום". "שעת מבחן" ב"מעריב". ב"הארץ" מדווחים פשוט כי "ישראל נערכת לשחרור שלושה חטופים בשבת". אבל רגע, מה היא הדאגה? ומהו המבחן? מהו הרעד המסתתר בין המילים? המלמול המטורף הנוכחי של טראמפ כמובן.

"נכון שנתניהו רצה עוד לחץ על חמאס מצד טראמפ. אך האיום של הנשיא האמריקאי ש'כל החטופים' חייבים לחזור עד שבת לא היה מוכר לבכירים בישראל קודם לכן", כותב נדב איל במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות", "[...] 'זה לא ריאלי לצפות שהם ישחררו את כולם בשבת', הפטיר גורם ביטחוני אחר בפניי. במקביל, הסדקים שנפערים בעסקה רחבים. אם חמאס ישתכנע שאין כוונה ללכת לשלב השני, החשש הוא שלא ירצה ליישם את השחרור הבא - 14 ישראלים, מתוכם שישה, לפי ההערכות, בין החיים".

נכון, אולי הספקנו כבר לשכוח כי מאז קרו שמונה דברים מופרעים אחרים, אבל טרמאפ לפני כמה ימים, בעיצומה של עסקת חטופים סופר רגישה מול ארגון טרור רצחני מצד אחד וראש ממשלה חסר מצפון החרד לעתידו הפוליטי מצד שני, שצריך לשבור את הכלים ושחמאס צריך להחזיר את כולם ומיד עד לסוף השבוע - אחרת "ישחרר עליהם גיהינום".

לכולם ברור שמדובר בשטות מטומטמת. לחמאס אין שום אינטרס לעשות זאת, ומדובר, כאמור, בארגון טרור רצחני, לא במועדון ברידג' בפלורידה. כולם גם יודעים שמאחורי האיום של טראמפ יש רק כלום ושום דבר, כי הוא בעצמו כבר הצהיר שלא יערב בסיפור אף חייל אמריקאי ולא יוציא אף דולר אמריקאי. איך בדיוק ישתחרר הגיהינום? מה זה חשוב, זה טראמפ! הוא צבעוני! והוא מטורף! והוא מנהיג העולם החופשי! והוא הרי רק כמה ימים לפני זה הבטיח שהוא בכלל יגרש את כל הערבים מעזה!! מרצונם כמובן!!

"גורם אמריקאי אחד שקרוב לאנשי טראמפ אמר לי השבוע: 'אנחנו יודעים שזה יכול להיגמר ב-200 אלף פלסטינים בלבד שיעזבו, במקרה הטוב'. כשאמרתי את זה לגורם ביטחוני, הוא השיב: 'זה יכול לגרום נזק. ה-200 אלף האלה הם האנשים שעוד אפשר לעבוד איתם ברצועה, בתרחיש מסוים. זו האליטה'", ממשיך וכותב איל.

המתקפה של טראמפ היא טוטאלית. היא לא רק על הדמוקרטיה או על האוויר (הממשי, זה שהוא עצר את כל התוכניות למניעת הזיהום שלו), אלא על כל אספקט בחיים. מתקפה על השפה (טראמפ כבר ניפק רשימת "מילים אסורות" במחקרים מדעיים, ומאיים לפגוע בכלי תקשורת שישתמשו בשם "מפרץ מקסיקו"), מתקפה על המוסר (אחרי הכל, מדובר בעבריין מין סדרתי שהתגאה במנהג שלו לחפון איברי מין של נשים בסביבתו, שאנס מספר רב של נשים שהעידו כל כך ושהתפאר שהוא יכול לרצוח מישהו באמצע הרחוב ועדיין להיבחר) ומתקפה על ההיגיון.

המתקפה על ההיגיון נעשית בשמם של היצרים הכמוסים ביותר של האדם. בשמה של אותה שאיפה פנימית שהופכת אותנו אנושיים - ומפלצתיים. הרצון התמים, התינוקי, להיות כל יכולים. לעוף באוויר, לנשום מתחת למים, לקבל כל מה שנרצה רק אם נבטא את המשאלה בליבנו.

זו השאיפה שמנביטה את התקווה והיכולת להתגבר על מכשולים עצומים, את החתירה לשלמות, להישגים, להגעה למקומות שמעבר לדמיון. כשהיא עוברת סובלימציה כמובן, כשהיא מחושלת בפגישה עם המציאות, מחוזקת בניסיון, חמושה ברציונאל, ובעיקר רכובה על גבי מצפן של אחריות ושל אמפתיה.

ללא כל אלה, מדובר במשרצה של כל הרע שבעולם, של הפסיכופאטים המגלומנים שהובילו את בני האדם שוב ושוב לשדות קטל מדממים, לשלטונות של רודנות אכזרית ולשגרת חיים של שנאה ומוות.

"בצה"ל נערכים למלחמת עזה 2", נכתב בכותרת על שער "ידיעות אחרונות". "בהודעה לעיתונות השבוע הבטיח שר הביטחון ישראל כ"ץ כי הפעם המלחמה 'תהיה שונה בעוצמתה' מזו שלפני הפסקת האש", פותח נדב איל את טורו. בהמשך הוא מפרט את התוכנית ל"מלחמת עזה החדשה": כיבוש מחדש של כל הרצועה, פינוי כל התושבים ל"נקודה אחת" והטלת מצור מוחלט על כל שאר השטח, ללא מזון ומים, עד ל"ניטרול" כל אדם חי שיישאר שם. כל זה ייקח "חודשים ספורים" ואחר-כך עוד "חודשים" (איל לא מציין אם גם הם יהיו ספורים). ה"נקודה האחת" בה ירוכזו כל תושבי עזה תהיה תחת "כיבוש צבאי ממש" ובהמשך "יוצע" להם להתפנות מחוץ לרצועה.

לא צריך להיות פרופסור למשפט צבאי כדי להבין שמדובר בתיאור של פשע מלחמה, אבל כשהערוץ השני הנצפה בישראל קורא באופן גלוי ובוטה ועקבי לביצוע של פשעי מלחמה, וכשב"הארץ" מפרסמים מאמר ביקורתי על כך שב"הארץ" לא מעניקים במה גם לדעות קיצוניות, מה אפשר כבר לדרוש מנדב איל ב"ידיעות אחרונות".

"אזכיר", כותב סבר פלוצקר ב"ידיעות אחרונות", "שלפני למעלה משנה דווח כאן על תוכנית מפורטת, מגובה כלכלית בכסף סעודי, אמירותי ואמריקאי, למשטר זמני בין-לאומי ובין-ערבי בעזה אחרי מיטוט/גירוש חמאס כפי שגובשה על ידי קבוצת אישים ומנהיגים לשעבר עם רקורד עולמי מוכח. נמצאו גם חברות קבלניות ידועות שהציעו מתווים מקוצרים לשיקום. אלא שהוגי התוכנית לא הצליחו לעניין בה את ראש הממשלה נתניהו; הם נדחו על הסף. כעת הכדור העזתי עבר לטראמפ בוושינגטון וא-סיסי בקהיר. אנחנו מחוץ לתמונה".

"הדיונים סביב המחיר שיש לשלם עבור שחרור החטופים מעוררים שאלות קשות", נכתב במאמר המערכת של "המבשר" החרדי, ביטאון כמה פלגים חסידיים במפלגת יהדות התורה, "יש הטוענים כי מחיר גבוה מדי עלול לעורר חטיפות נוספות. אך עלינו לזכור את דברי חכמינו ז"ל: 'כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא'. האם נוכל להביט בעיני המשפחות השכולות ולומר להן כי המחיר גבוה מדי?".

ההפיכה

"השופט יצחק עמית הושבע לנשיא העליון", נכתב בכותרת על שער "הארץ". הכותרת על שער ה"ג'רוסלם פוסט" קורקטית עוד יותר: "נשיא חדש לעליון", מתחת לתמונה ממלכתית של השופט יצחק עמית. כותרת המשנה מציינת כי הטקס הוחרם על ידי רה"מ, שר המשפטים ויו"ר הכנסת. ב"ידיעות אחרונות" הכותרת היא "הקרבות שמחכים לנשיא העליון".

הכותרת על שער "ישראל היום" היא "רה"מ נעדר מהשבעת נשיא העליון". ב"מעריב" היא "בלטו בהיעדרם". "בצל חרם ואי אמון, מונה נשיא לביהמ"ש העליון", נכתב על שער "יתד נאמן". "השופט יצחק עמית הושבע לנשיא בית המשפט העליון; ראה"מ ובכירי הממשלה נעדרו במופגן מהטקס", נכתב בכותרת על שער "המבשר". כותרת נוספת מודיעה על "סקר: מחצית מהישראלים סבורים שמינוי עמית לנשיא העליון בעייתי".

אחרי הסתה מתמשכת של נתניהו ומכונת הרעל, העובדה שישנו עדיין אחוז אמון גבוה בבית המשפט העליון, גבוה יותר מבמפלגות הפוליטיות או בכנסת, היא בגדר נס. ב"המבשר" בוודאי יודעים להעריך נס טוב.

מחיר המלחמה

"כך חיה לה ממשלת ישראל מהיד אל הפה, מוציאה כספים בהתאם ל'תקציב המשכי ל-2025' שנקבע שרירותית על 524 מיליארד שקל; לפי הנוסחה החוקית המעודכנת שאושרה בעבר בכנסת, הוא מגיע ל-620 מיליארד שקל. ולאף אחד לא באמת אכפת מההבדל. מספרי התקציב כבר לא מעניינים לא את שר האוצר, לא את ראש הממשלה וגם לא את שר הביטחון. ישראל כ"ץ מלטף את לועי התותחים ומאיים בפוזה תיאטרלית בחידוש המלחמה. כאילו מדובר במשחק מחשב ולא במעמסה כלכלית כבדה ובחיי מאות ואלפים", כותב סבר פלוצקר במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות".

"התוהו ובוהו שמאומץ כשיטת ממשל מועדפת על ידי ממשלת ישראל גורם לאובדן אמון האזרחים במוסדות היסוד של הדמוקרטיה הישראלית ובמדינה עצמה. אמון שאין כמותו רכיב חיוני לקיום כלכלה צומחת, יציבה וחסונה. כפי שהייתה כלכלת ישראל. עד כה".

ובינתיים, בארה"ב

"בניגוד לכהונתו הראשונה, הפעם דונלד טראמפ הגיע לבית הלבן עם תוכנית מגובשת כיצד לפרק מיד את החסמים שעמדו בפניו בכהונה הראשונה, ומיום ליום גדל הסיכון שארה"ב תגלוש למשטר יותר טוטליטרי ואוליגרכי", נכתב בכותרת לטורו של גיא רולניק ב"דה מרקר", "בקרוב נדע אם נדרשת מחאה המונית אמריקאית לעצור אותם — ואם היא מסוגלת לקום".

שיטת הכאוס של סבר פלוצקר

פלוצקר מתלונן על "שיטת הכאוס", כותרת טורו, המאפיינת את התנהלות ממשלת נתניהו ושר האוצר בצלאל סמוטריץ'. בדומה למה שידוע כ"דוקטרינת ההלם", מתאר הפרשן הכלכלי הוותיק כיצד "שר האוצר בצלאל סמוטריץ' לא מתרגש במיוחד מהבלבול והכאוס התקציבי; המהומה משרתת אותו. מאפשרת לו לקדם סדר יום פוליטי של מפלגת הציונות הדתית: סיפוח, ממשל צבאי והתנחלות".

אבל לפלוצקר שיטת כאוס משלו. במשך שנות דור שירת העיתונאי הכלכלי הבכיר ב"ידיעות אחרונות" (יחד עם עמיתיו נחמיה שטרסלר ב"הארץ", אלי ציפורי ב"גלובס" ויהודה שרוני ב"מעריב") את האינטרסים של ההון, בין השאר באמצעות יצירת כאוס. כאוס של נתונים, קביעות ופרשנויות, בחסותו מקדמים את סדר היום הכלכלי של הבנקים והמונופולים: לגנוב.

הדוגמה הבוטה ביותר היא האופן בו מסקר פלוצקר את יוקר המחיה המאמיר בישראל כבר כשני עשורים (עם האטה מסויימת בשל פירות המחאה החברתית ב-2011). כמו שיש מכחישי משבר האקלים או מי שמתעקשים להיות עיוורים לעליית הפשיזם החדש, כך פלוצקר הוא מכחיש יוקר המחייה. אולם בניגוד אליהם, פלוצקר מיישם זאת באמצעות "שיטת כאוס". הוא אינו עקבי, אלא מתעתע בקוראיו ומספק קביעות ופרשנויות הפוכות.

שיטת כאוס פרשנית כזו מודעת מחד לפריכותה של פרשנות שעומדת בסתירה בוטה לחווית החיים של הקוראים, החווים את יוקר המחיה המאמיר על בשרם מדי יום; ומאידך לזכרונם הקצר של הקוראים ולאפקט המצטבר של קביעות חוזרות ונשנות בתחום מסוים. כך, מפמפם פלוצקר את המסר לפיו אין יוקר מחיה בישראל, כשמפעם לפעם הוא משחיל קביעה הפוכה על מנת למוסס את מנגנוני ההגנה של הקומון סנס של הקוראים.

החומר בו משתמש פלוצקר על מנת להונות את הציבור, הוא מספרים ונתונים. ביוני האחרון כתב פלוצקר, תחת הכותרת "המדינה השנייה היקרה בעולם", כי "מה שכולנו מרגישים בכיס מקבל עכשיו תוקף מחקרי: על פי דירוג יוקר המחיה של הבנק העולמי, ישראל משקיפה מלמעלה גם על מדינות כמו יפן, אוסטרליה ונורווגיה".

לפי פלוצקר, מדובר במיזם "מקיף, מפורט, מעמיק ותכוף יותר" מזה של ה-OECD. "מטרתו לחשב את גודלן הכלכלי היחסי של 176 מדינות המשתתפות בו תוך התחשבות בכוח הקנייה הריאלי של מטבעותיהן. למטרה זו נעשית בכל מדינה ומדינה מדידה סטטיסטית מהימנה של עלות סל קניות אחיד גדול יחסית, הכולל גם מקצת מוצרים ושירותים הייחודים למדינה הנחקרת".

והנה, רק חצי שנה מאוחר יותר, ינואר 2025, כותב פלוצקר, תחת הכותרת "הנתון המפתיע על מחירי המזון בארץ", כי "לפי בדיקה שמבצע המגזין הכלכלי הבריטי 'האקונומיסט', המזון בישראל - מיוצג על ידי מחירו של המבורגר ביג מק של מקדונלד'ס - היה זול בינואר 2025 בכל השוואה בינלאומית".

פלוצקר ממשיך ומלהג על "הזינוק של ישראל מאחת המדינות היקרות לאחת הזולות", ש"נגרם על ידי שילוב של התייקרות איטית בסעיף המזון במדד המחירים לצרכן אצלנו לעומת מרבית המדינות המפותחות בשנים 2022 ו-2023 (לא 2024) ופיחות חריג בשקל". המון מילים שמסתירות את האמת הפשוטה: יוקר המחיה בישראל הוא מהגבוהים בעולם.

פלוצקר, המודע לכך שהוא מבלף, מסכם עם פסקת גוסטינג: "להשוואות סטטיסטיות אלו, ואחרות כמותן, מומלץ להתייחס בכובד ראש, גם אם הן מפתיעות ומנוגדות לתחושתנו כצרכנים. מספרים לא משקרים, התרשמויות לפעמים כן". אבל כפי שפלוצקר עצמו כתב, מחקרים מקיפים, מפורטים, מעמיקים ותכופים, קובעים באופן עקבי כי בישראל יקר. יקר מאוד.

המשמעות של נתון אקראי כמו מחיר של מוצר מזון אחד, ועוד כזה שרחוק מלהיות מרכזי בסל הצריכה הישראלי, בלי שהוא מנורמל ביחס לרמת ההכנסה הממוצעת, למשל, לא אומרת כלום וחצי כלום על יוקר המזון בישראל - ובוודאי לא על יוקר המחיה הכללי. פלוצקר יודע את זה, אבל בוחר לתעתע. כי מספרים באמת לא משקרים, אבל פרשנים כלכליים - בהחלט כן.

חדשות מקומיות

"בשנה האחרונה לא נתלו דגלי הגאווה בעיר ביום הגאווה הבינלאומי, לא קוימו אירועים חברתיים לקהילה הגאה, אבל הסממן הבולט ביותר ומה עשהרעיד השבוע את אמות הסיפים מבחינת הקהילה, היה כשהתגלה כי ראש העירייה שי קינן מסרב לקבל מימון כמעט מלא לטובת רכז להט"ב בעירייה", מדווח שי שגב במקומון "ידיעות חולון בת ים".

"מה אפשר לקנות עם כארבעה מיליון שקלים בתל אביב, רמת גן וגבעתיים?", שואלת כותרת מדור מחירי הנדל"ן של "ידיעות תל אביב יפו". ובכן, בתל-אביב תוכלו לרכוש דירת שלושה חדרים בשטח של 69 מ"ר, בבניין משנת 1950, קומה ראשונה מול כביש סואן בשולי העיר.

ב"ידיעות ירושלים" מדווחת אבישג זוהר כי תלמידים הפיצו תמונות עירום
מזויפות של כ-30 תלמידות". קצין המשטרה החוקר אומר לעיתון כי "הבינה המלאכותית שפרצה לחיינו הפכה את זיוף התמונות לקלה ונגישה, 'הם נכנסו
לבוט בטלגרם באמצעות קוד ואז לקחו את התמונה והבוט עושה את זה מאוד
מהר'".

במגזר: האיום הקיומי

הדיסוננס הקוגנטיבי בעיתונים החרדיים נמשך במלוא עוזו: סיקור ענף של האיום הביטחוני על ישראל, לצד התנגדות עזה לנשיאה בנטל ההגנה והסתה נגד מי שמאיים לפעול לשנות את הסטטוס-קוו של השתמטות המונית.

"יתד נאמן", הבטאון המפלגתי הנפוץ במגזר, מביא את האבסורד לשיא עם שש כותרות בשער העיתון על המלחמה, חטופים, פיגועים ואיראן - ואחת המגדירה את האפשרות כי חרדים יגויסו לצבא כאיום קיומי.

כותרות העמוד הראשי של "יתד נאמן": "ישראל מתכננת לתקוף בקרוב את מתקני הגרעין האיראני", "עשרות מחבלי נוח'בה נצפו סמוך לגבול", "נכשל שיגור רקטה; הצבא תקף בעזה"; "סוכל פיגוע משולב שתכננו ערבים ישראלים", "נלכדו משגרים רבי קנים שכוונו לישראל", "לא שברו את הכלים: חמאס ישחרר שלושה חטופים".

הכותרת המקבלת את המקום הנרחב ביותר בעמוד הראשי של "יתד נאמן": "התרסה בוטה נגד מרנן ורבנן שליט"א: כנס של מכון מחקר המגדיר עצמו כחרדי, בשיתוף פעולה עם הזוממים למעט לומדי תורה רח"ל. בכינוס שהתקיים השבוע במלון 'רמדה' בירושלים, השתתפו ונשאו דברים העוסקים במזימות ודרכי הפעולה לגיוס הציבור החרדי. מרנן ורבנן שליט"א הביעו זעזוע עמוק, נוכח שיתוף הפעולה הבוגדני עם גורמים המאיימים על אפשרות הקיום החרדי. 'כל כלי יוצר עליך לא יצלח'".

כך גם בעיתון "המבשר", שלוש כותרות מוקדשות לאיום הביטחוני, ואחת לאיום הקיומי.

הכותרת הראשית מודיעה כי "חמאס הודיע רשמית: נשחרר שלושה חטופים בהתאם להסכם". כותרת נוספת מדווחת כי "בזמן הפסקת האש: רקטה שוגרה מעזה ונפלה בשטח הרצועה" וכותרת שלישית כי "שלושה מחבלים חוסלו בשומרון; רכב תופת נחשף והושמד בג'נין". אולם הכותרת הבולטת במעלה העמוד היא "הרדיפה של גורמי המשפט את לומדי התורה מחייבת את היהדות החרדית להיערך למאבק קיומי שיזעזע את אמות הסיפים".

ב"הפלס", המייצג את הזרם החרדי העוד יותר קיצוני, שפרש מהסיעות הליטאיות ביהדות התורה, "האיום הקיומי" הוא הכותרת הראשית, בצירוף גידופים עוד יותר עזים, בכיכוב המינוח השגור "גזירת השמד", שיוחס היסטורית לצוררי ישראל במהלך הדורות ונפוץ כעת בעיתונות החרדית לתיאור מדינת ישראל הריבונית ומוסדותיה. הפעם ב"הפלס" מוסיפים גם תיוג היסטורי ספציפי: חובת הגיוס ברוסיה הצארית.

"מסע הפחדה ותעמולה שקרית נועד להכשיר את הקרקע לחוק גזירת השמד ולגיוסם של 50% מבני הישיבות באמתלה של 'הצלת עולם התורה'. ח"כ לשעבר אריאל אטיאס מסיעת ש"ס רוקם את ההסכמות המחפירות: מנהיגי המפלגות החרדיות נקראים לתמוך במהלכים שיקבעו את מסירתם לצבא של 'כל מי שאינם מתמידים בלימודם' - כשיחזור מחפיר של תקופת הקנטוניסטים הנוראה שבה החליטו 'ראשי הקהל' על גורל הנשמות שיש למסור לשמד רוחני רח"ל.

"זעזוע עמוק בציבור החרדי: אנו עומדים בפני הסכמה להרס רוחני נורא לשעה ולדורות; מסע השמד ועקירת התורה שיתממש בעקבות ההסכמה ל'יעדים' ול'סנקציות' - יירשם לדיראון עולם על שמם של הגורמים הידועים שיתנו הסכמתם לחורבן היהדות ח"ו".

וכן, גם על שער "הפלס", לצד הצווחות על שמד וחורבן, מתנוססות הכותרות על טבעת האיומים הביטחוניים מסביב לישראל:

"חשש לקריסת ההסכם: מדינת ישראל דוחה נסיגה מלאה מדרום לבנון: 'עד שתממש את התחייבויותיה'. ארה"ב דחתה את בקשת ישראל להארכת המועד"; "תם המשבר עם חמאס: הובטח קיום הפעימה השישית של שחרור החטופים. מנהיג החו'תים: אם ארצות הברית וישראל ינסו ליישם את תוכנית טראמפ לגירוש העזתים, 'נתערב בכוח צבאי'"; "המודיעין האמריקני: ישראל שוקלת תקיפה של מתקני גרעין איראניים"; "נשיא איראן: תפציצו מאה מתקני גרעין - נבנה אלף במקומם"; "רקטה נחתה במחנה הפליטים, נער פלשתיני נהרג. תצפיות בעוטף עזה זיהו לפני יומיים שיירה של עשרות טנדרים ובהם מחבלי נוח'בה חמושים סמוך למרחב החיץ".

מאמר המערכת של "הפלס" לפחות מנסה להתמודד עם הדיסוננס, עם ההטרלה המרושעת לפיה מי שמגן על מדינת ישראל מהפיגועים, הטילים והמלחמות הם בחורי הישיבה בלימוד התורה שלהם. מדובר בהזיה בוטה כל-כך שנראה שאין דרך להפוך אותה למגוחכת יותר ממה שהיא, אבל ב"הפלס" מצליחים בכל זאת, ומדגישים את הסתירה הפנימית בתוך הטיעון - גם לשיטת מי שמאמין באמת ובתמים כי הוא אמיתי ותמים.

"כל מלחמות העולם אחת הם היא המלחמה של הטוב עם הרע", מסביר מאמר המערכת, "וביום שיתבער הרע מן העולם לא יהיו כבר מלחמות. ולכן, עיקר המלחמה היא עם יצר הרע". ומי נלחם ביצר הרע? "תלמידי חכמים העוסקים בתורה" כמובן. ולכן, "כל תלמיד חכם העוזב את מערכתו הוא כמו חייל העוזב את משמרתו". אלא שממש ממול למאמר המערכת נדפס המשך הידיעה הראשית של העיתון, על "גזירת השמד", שם מובהר כי התוכנית המדוברת היא לגיוס מי "שאינם מתמידים בלימודם", כלומר, הבטלנים, אלו שהם "כמו חייל העוזב את משמרתו". אם כן, מדובר בטיוב של צבא לומדי התורה שעתיד רק לשפר את הסיכוי לניצחון במלחמה החשובה מכל, האין כך?

וברצינות: אם המגמות הדמוגרפיות לא ישתנו והחרדים יהפכו תוך שנים לא רבות לכמחצית מאוכלוסיית ישראל, ההשתמטות לא תאפשר לקיים את צבא ההגנה לישראל. מנגד, אם החרדים יתגייסו, ולו בחלקם, למסגרות ייעודיות ובדלניות כפי שנעשה עד כה, סביר יותר שבצירוף הציונות הדתית ההולכת ומקצינה, אופי הצבא - והמדינה - הוא זה שישתנה ולא אופייה של החברה החרדית, שתישאר קיצונית ומסוגרת.

מדוע אם כן האפרטוס החרדי קם על רגליו האחוריות ומכריז על מלחמת קיום? אולי משום שעבורו מדובר אכן באיום קיומי. שינוי המאיים על העסקונה, החצרות והעסקים המסועפים המסונפים אליהם. מנגנון מורכב של ארגונים, עמותות, נדל"ן, משרות, כספים ממשלתיים, נפוטיזם ושחיתות. אם תרצו, גזירת שמד על צעיף המשי של גולדקנופף.