בדיון במליאת הכנסת שהתקיים ב-14 בינואר 1970, שר החוץ אבא אבן התייחס למלחמה בביאפרה: "גדול ונורא מיסורי המלחמה היה אסון המצור, שקורבנותיו היו אזרחים ומרביתם ילדים שיצאו לאור העולם כדי לחיות פרק זמן קצר וטרגי שכולו עינויים. נתקיים בהם בבני ביאפרה הפסוק המחריד במגילת איכה, טובים היו חללי חרב מחללי רעב".

אבן הוסיף כי "הילד הביאפרי נפוח-הבטן, בעל האברים הצנומים והעיניים הגדולות התובעות חמלה, היה לסמל חרפתו של הדור". בעיני רבים בעולם, אופן ניהול המלחמה בעזה על ידי ישראל הינו חרפתו של הדור הנוכחי.

באוגוסט 1968, הממונה הזמני על שגרירות ישראל בלאגוס, עמנואל רון, דיווח שראשי השלטון הפדרלי שדיכאו את המרד בביאפרה התלוננו כי הביקורת כלפיהם אינה מוצדקת מאחר ש"הרעבה הינה נשק מקובל במלחמות ושמשה אמצעי חוקי במלחמותיהם של העמים המתקדמים ואין סיבה שניגריה תנהג אחרת". באופן דומה, ממשלת הימין הקיצוני של נתניהו ותומכיה טוענים כי ישראל סופגת מהעולם ביקורת בלתי הוגנת בגין המצור שהטילה על עזה.

במקום להתייחס ברצינות לביקורת העולמית, ששותפות לה מרבית המדינות הדמוקרטיות-מערביות, וגם להתמודד עם העובדות שאינן שנויות במחלוקת – ממשלת נתניהו עצרה לחלוטין את הכנסת הסיוע ההומניטרי ב-2 במרץ, החליטה על תוכנית סיוע שמראש הובטח בה רק "מינימום אוכל", וגם במהלך יישומה כוחות צה"ל הרגו מאות בני אדם רעבים שהגיעו לקבל מזון – התפתח בישראל "ספורט לאומי" של הפרכת הצילומים מעזה, שמשתתפים בו גורמים רשמיים, עיתונאים, משפיענים ואחרים.

נוסייראת, מרכז רצועת עזה, 27.7.25 (צילום: עלי חסן)

התחקיר שעושים המשתתפים אינו מסובך, מאחר שבחלק גדול מהמקרים המידע על מחלות הרקע של הילדים והתינוקות בצילומים כבר פורסם בעיתונות הבינלאומית או על ידי משפחותיהם והרופאים בעזה. גם לא מובנת ההפתעה הגדולה – מן הסתם, הגיוני שהקורבנות הראשונים יהיו בני אדם מקבוצות סיכון, עם מחלות רקע ומערכות גוף חלשות, שזקוקים למזון וטיפול רפואי ספציפיים וגם רגישים יותר להשלכות ההידרדרות הבריאותית בקרב כלל האוכלוסייה שישראל ריכזה בצפיפות אדירה.

לכן, שיטת ההכחשה של הרעב בעזה מזכירה יותר מכל את הכחשת מגפת הקורונה בישראל. גם אז היו כאלה שעשו "תחקירים" כדי לחשוף לציבור שהמאושפזים והנפטרים סבלו ממחלות רקע. זאת על אף שממילא משרד הבריאות היה גלוי בעניין ונציגיו חזרו וטענו שהמגפה מסכנת במיוחד אותם ואנשים מקבוצות סיכון אחרות.

המציאות שיצרה סדרה של החלטות מופקרות שקיבלה ממשלת נתניהו, הצליחה אפילו לחדור את קירות הבית הלבן. סגן נשיא ארה"ב ג'יי דיי ואנס אמר: "אני לא יודע אם כולכם ראיתם את התמונות האלה. יש כמה מקרים ממש קורעי לב. יש ילדים קטנים שברור שגוועים ברעב [...] ישראל צריכה לעשות יותר כדי לאפשר לסיוע הזה להיכנס". הנשיא טראמפ אמר: "אני מעוניין שאנשים יקבלו מזון עכשיו [...] אצל חלק מהילדים יש רעב אמיתי, אני רואה את זה, אי אפשר לזייף את זה".

בתגובה, ממשלת נתניהו במקביל ובאופן סותר ממשיכה לטעון שאין רעב, שככל שקיים רעב האשמים הבלעדיים לו הם החמאס והאו"ם, אך הסכימה לבצע הצנחה של סיוע הומניטרי וגם לאפשר נתיבים קרקעיים נוספים להכנסתו לרצועה.

אסור שהדבר יהיה גימיק זמני רק כדי לצלוח את גל הביקורת עד שתשומת הלב העולמית תעבור למקום אחר. בחלוף 21 חודשי מלחמה הנזק הבריאותי לבני האדם הרעבים בעזה הינו מצטבר, והקלה קטנה וקצרת טווח לא תוכל לתקן אותו עד לסגירת השאלטר הבאה על ידי ישראל.

ישראלים מעמיסים מזון ואספקה רפואית למשלוח הומניטרי של הוועד הישראלי למען ילדי ביאפרה, שדה התעופה לוד, 23.8.1968 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

באופן עקבי בסקרים, רוב הישראלים תומכים בסיום המלחמה ובשחרור כל החטופים. אין בכך די. עד לסיומה המיוחל של המלחמה, אותם הישראלים חייבים גם להשמיע את קולם לגבי אופן ניהולה ולדרוש את הסרת כל החסמים בפני כניסה חופשית של סיוע הומניטרי לעזה. אזרח ישראלי אינו יכול לטעון שממשלת נתניהו אינה מייצגת אותו ובמקביל לשתוק מול אחת מפעולותיה הלא מוסריות והאכזריות ביותר.

היו זמנים שגם הכנסת חשבה כך. ב-22 ליולי 1968 זו קיבלה החלטה לגבי המלחמה בביאפרה, בה קראה לצדדים הלוחמים "לאפשר העברת סיוע רב-ממדים לנזקקים, בדרכי יבשה, ים ואוויר. עד יישוב הסכסוך אסור שיימנע הסיוע ההכרחי להצלת חייהם של נשים וילדים ולהבטחת מזון וכל עזרה לאוכלוסייה משבט איבו ומשבטים אחרים הרעבים והסובלים".

זה היה נכון אז לביאפרה וגם נכון היום לעזה.