ב-31 במרץ התקיימו בחירות מקומיות ב-81 המחוזות של טורקיה, ובמסגרתן יצאו הטורקים לקלפיות כדי לבחור 30 ראשי ערים גדולות ו-1,363 ראשי מחוזות. הבחירות הללו התקיימו עשרה חודשים בלבד לאחר הבחירות הארציות לפרלמנט ולנשיאות (את זהות הנשיא קובעים הטורקים בבחירה ישירה), שבהן הפסידה האופוזיציה לנשיא המכהן רג'פ טאיפ ארדואן, שזכה ב-49.3% מכלל קולות הבוחרים.

כבר לאחר ספירת חלק מהקולות בבחירות המקומיות, הסתמן כי ארדואן נחל תבוסה צורבת. מפלגת העם הרפובליקנית, שנציגיה מכהנים מאז הבחירות הקודמות ב-2019 כראשי הערים הגדולות – אנקרה, איזמיר ואיסטנבול – שמרה על כוחה והביסה את המועמדים ממפלגת הצדק והפיתוח, זו שארדואן עומד בראשה, לאחר קרב צמוד.

באיסטנבול זכה ראש העיר הנוכחי, אכרם אימאמאולו, בלמעלה מ-50% מקולות התושבים, בעוד יריבו מוראט קורום זכה ל-40% בלבד. באנקרה ניצח מנסור יבאש, נציג האופוזיציה, את המועמד של ארדואן טורגוט אלטינוק וזכה בכ-60% מהקולות. גם באיזמיר, המעוז ההיסטורי של האופוזיציה הטורקית, הביס כאמל טוגאי את יריבו המזה דאג כשקיבל כמעט 50% מהקולות.

נציגי האופוזיציה זכו בבחירות גם בכ-30 ערים אחרות, דוגמת אנטליה, בורסה, מרסין ועוד. גם בעיר אורפה, שלגביה התרברב ארדואן באומרו ש"אפילו הז'קט שלו יזכה שם בבחירות", הפסיד המועמד מטעם מפלגתו של ארדואן לנציג מפלגת הרווחה החדשה.

העובדה כי נציגי מפלגת העם הרפובליקנית זכו בבחירות הנוכחיות, ללא שום בריתות עם מפלגות אופוזיציה אחרות, בתמיכה של 37% מסך קולות הציבור הטורקי – עלייה של יותר מ-8% מאז הבחירות הקודמות ב-2019 – "היא סטירה מצלצלת וחסרת תקדים בפנים של מפלגת השלטון", כפי שנכתב בתקשורת בערבית.

מפלגתו של הנשיא ארדואן זכתה בכ-35% מהקולות בלבד, ירידה של כ-7% לעומת הבחירות הקודמות, שגם בהן הפסידה המפלגה לאופוזיציה את השליטה בארבע הערים הגדולות. תבוסתה של המפלגה זכתה לעניין רב בתקשורת הערבית, ובכתבות רבות שהתפרסמו בשבוע לאחר הבחירות צפה ועלתה שוב ושוב השאלה: מה גרם לשינוי החריף בהלך הרוח הציבורי בטורקיה – עשרה חודשים בלבד לאחר ניצחונו של ארדואן בבחירות לנשיאות?

הכלכלה בצניחה, המצביעים לא באים

בשבוע שלאחר הבחירות המקומיות התפרסמו ברחבי הרשת אינספור פרשנויות וניתוחים למפלתה של מפלגת השלטון. על פי מרבית הפרשנים, הסיבה המרכזית לכישלונו של ארדואן בבחירות היא אחריותו למשבר הכלכלי החריף שפוקד את הרפובליקה הטורקית.

מאז 2018 הכלכלה הטורקית נמצאת בצניחה מתמשכת: ערכה של הלירה הטורקית ירד מ-3.65 לירות לדולר ב-2017 ל-32.41 לירות לדולר ב-2024, שיעור אינפלציה שנתי שעלה ב-64%, עליית מחירי האשראי, עלייה באי-יכולות להחזיר הלוואות בכלל המדינה ועוד.

למרות הבטחותיו של ארדואן להעלות שוב את שכר המינימום (לאחר שכבר עשה זאת בשנה שעברה), האכזבה מהמדיניות הכלכלית של הנשיא ומהעדר הטיפול במשבר היתה אחד הגורמים החשובים שהניע את הבוחרים להצביע לנציגי מפלגות האופוזיציה.

גם הקיצוץ שנעשה בתמיכה בצרכים הבסיסיים של משפחות נזקקות ושל משפחות מעמד הביניים, כמו למשל גז וחשמל, לא תרם לתמיכה במועמדים של מפלגת הצדק והפיתוח.

"17 אלף לירות טורקיות בחודש כבר אינן מספיקות לקיום של משפחה טורקית", הוסבר באחת הכתבות שפורסמו לאחר הבחירות. ארדואן, שהבטיח לפני הבחירות הארציות להפחית את האינפלציה (שאותה הוא כינה "חור שחור ששואב לתוכו כל העלאה בשכר"), לשקם את ערך הלירה ולספק שגשוג לטורקים, טרם קיים את הבטחותיו, ולכן "קיבל את עונשו בקלפי".

הסבר נוסף שניתן לתבוסתו של ארדואן הוא הירידה המשמעותית במספר האזרחים שיצאו להצביע בקלפיות. לעומת הבחירות המקומיות הקודמות, אז אחוזי ההצבעה עמדו על 84.7% מבעלי זכות ההצבעה, בבחירות הנוכחיות השתתפו כ-78.3% בלבד – שיעור ההצבעה הנמוך ביותר מאז 2004 – מה שמוסגר בכמה כתבות כ"חרם ציבורי נרחב" אשר מופנה בראש ובראשונה נגד ארדואן.

באותן כתבות צוין כי אחת הקבוצות המשמעותיות ביותר מבין המחרימים הם הגמלאים, קבוצה המונה כ-16 מיליון איש, שמוקדם יותר השנה הביעו את זעמם על אי-העלאת קצבת המינימום לפנסיה – כפי שהוחלט לגבי עובדי מדינה.

מרד החילונים

לצד התגברות ההתנגדות לארדואן, הבחירות האחרונות משקפות עלייה בתמיכה במפלגות האופוזיציה, ובראשן מפלגת העם הרפובליקנית. נציגי מפלגה זו הוכיחו בקמפיינים של המועמדים בבחירות המקומיות את המחויבות האידאולוגית שלהם לעקרונות המפלגה. ברבים מהם נזנחו המסרים הנוגעים לתפקידן של העיריות ושל האנשים העומדים בראשן כנותני שירות לתושבים, והמועמדים מטעם המפלגה הדגישו את דבקותם בערכיהם החילוניים – מה שחיזק את התמיכה בהם.

באיזמיר למשל, שמכונה בפי רבים "מבצר החילוניות", כבר שנים שהתושבים סובלים מרמה נמוכה של תשתיות ושירותים, בין היתר בשל תפקודו הלקוי של ראש העיר טונצ' סויר – נציג מפלגת העם הרפובליקנית. למרות זאת, ועל אף הבטחותיו של מועמד מפלגת הצדק והפיתוח לשיפור מצב התשתיות בעיר, הביא הפער האידאולוגי בינו לבין התושבים לתבוסתו שלו ולניצחונו של מחליפו של סויר - קאמל טוגאי.

גם ראש עיריית איסטנבול אימאמאולו "לא סיפק לעיר שום הישג משמעותי במהלך חמש שנות הקדנציה הראשונה שלו, ולא מימש את הבטחות הבחירות שלו", כפי שצוין באחת הכתבות שפורסמו ב"אל-ג'זירה" לאחר הבחירות. בתקופתו סבלה איסטנבול ממשברים חריפים בתחום התחבורה, התחבורה הציבורית והתברואה, אך "הגוש האידאולוגי המוצק שחי בה" היטה את הכף לטובת קדנציה נוספת של אימאמאולו.

כמו כן צוין כי טרם הבחירות כרת אימאמאולו ברית עם מפלגת השמאל הכורדית "שוויון ודמוקרטיה לעם" (DEM Party), שהציגה מועמד קש משלה לראשות העיר, אך קראה למצביעיה להעניק את קולם לאימאמאולו. "אסור לאימאמאולו לשגות באשליות", אמרה מירל דאניש בשטאש, מועמדת המפלגה באיסטנבול, "הזכייה שלו הייתה תלויה בתומכי המפלגה שלנו, שהצביעו לו כדי לשלול את ניצחונה של מפלגת הצדק והפיתוח".

מתחרה חדש מימין

גורם נוסף שהביא להפסדם של נציגי ארדואן הוא הישגיה המשמעותיים של נציגי מפלגת הרווחה החדשה (New Welfare Party), הנחשבת למנצחת הגדולה בבחירות המקומיות. נציגי המפלגה הזו, שמאופיינים בקו אסלאמי-שמרני, הגיעו למקום השלישי בבחירות וזכו בכ-6% מסך הקולות – שיעור כפול מהישגיהם בבחירות הקודמות.

השורשים האסלאמיים של המפלגה והנהגתה בידי בנו של ראש ממשלת טורקיה לשעבר האסלאמיסט נג'מטין ארבקאן, סיפקו עבור המצביעים שהתאכזבו ממפלגת הצדק והפיתוח בית פוליטי חדש. מהמט קאסים גולפינאר, המועמד מטעם המפלגה בבחירות לראשות העיר אורפה, זכה במשרת ראש העיר יחד עם עוד כ-60 מועמדים נוספים שזכו בבחירות בערים ובמחוזות אחרים.

בכמה מהניתוחים שפורסמו ברשת בערבית נטען כי ניצחונה המזהיר של המפלגה נובע מ"גישתה החריפה נגד התוקפנות הישראלית ברצועת עזה", וכן בשל דרישתה לרפורמה חקיקתית בנושאים הנוגעים למעמד הנשים במדינה ולענייני המשפחה.

באותו הקשר, יש הרואים בתבוסתו של ארדואן תוצאה של המשך יחסי המסחר עם ישראל בימים אלו, למרות ההתנגדות הטורקית למלחמה בעזה וההתבטאויות החריפות של הנשיא עצמו בנושא. "אלו הזועמים על המשך הסחר עם הישות הכובשת ניצלו את יום הבחירות כדי להביע את חוסר שביעות רצונם מכך", תואר בכתבה באתר "חבר" הירדני, והודגש כי לעומת ארדואן, מפלגת העם הרפובליקנית, מנהיגת האופוזיציה, קראה לנתק את היחסים עם ישראל באופן מיידי.

לקראת הבחירות הארציות ב-2028

בשונה מהבחירות בישראל, בין הבחירות המקומיות בטורקיה לבין הבחירות הארציות ישנו קשר הדוק. הזוכים הטריים בבחירות המקומיות, ובמיוחד בערים הגדולות, משתמשים בבחירות עצמן, כמו גם בתקופת כהונתם כראשי ערים, כדי למצב את עצמם כמועמדים ראויים לנשיאות ולאתגר את שליטתו של ארדואן – שהיה בעצמו ראש עיריית איסטנבול.

אימאמאולו, ראש עיריית איסטנבול, נתפס בקרב רבים באופוזיציה כמועמד מתאים לבחירות הארציות הבאות (באופן שלא תלוי בביצועים שלו במהלך כהונתו הקרובה כראש העיר) במיוחד בעידן שאחרי ארדואן – שעתיד לסיים את הקריירה הפוליטית שלו כנשיא טורקיה ב-2028. "ארבע השנים הקרובות עשויות להיות הקשות ביותר בקריירה הפוליטית של ארדואן", צוין באחת הכתבות, "וסביר מאוד שמפלגתו תתפורר ותאבד את כוחה – כפי שקרה למפלגות רבות בטורקיה שאיבדו את מנהיגם הכריזמטי".

במובן זה, תוצאות הבחירות המקומיות הן משום דחיפה משמעותית עבור מפלגות האופוזיציה, במיוחד לאחר "הלם התבוסה" שלקו בו לאחר הבחירות לנשיאות ב-2023. "מפלגת העם קיבלה מחדש את המנדט להשיב את התקווה לבסיס הבוחרים של האופוזיציה", טענו כמה מהפרשנים, וציינו כי תבוסת מפלגת השלטון של ארדואן שברה את התדמית שלה כבלתי-מנוצחת.

עם זאת, פרשנים אחרים ציינו כי כדי לנצח בבחירות לנשיאות, על האופוזיציה להימנע מחזרה למסרים "חילוניים-קיצוניים" שהרחיקו ממנה את תומכיה השמרנים של מפלגת הצדק והפיתוח וכן לא ליפול לסכסוכים פנימיים על זהותו של המועמד המתאים ביותר מטעמה.

במקביל, התוצאות הן "כרטיס צהוב" למפלגת השלטון, אשר למדה בדרך הקשה כי אין לה עתיד בהנהגת טורקיה אם אנשיה לא יתמודדו עם המשבר הכלכלי שפוקד את העם הטורקי ויספקו עבורו פתרונות. לשם כך, בבחירות לנשיאות ב-2028 יהיה על המפלגה לרענן את שורותיה, לבצע בדק בית ולהציג תדמית מחודשת שתתאים לדרישות העם מההנהגה שלה.

לצד מפלגת העם הרפובליקנית, גם המפלגה האסלאמיסטית החדשה זכתה לדחיפה משמעותית לקראת הבחירות הארציות. לאחר שהצליחה לבסס את מעמדה במספר מוקדים, הנהגת המפלגה עשויה להפוך להיות אלטרנטיבה אמיתית למפלגת הצדק והפיתוח ולזכות בקולותיהם של רבים מתומכי מפלגת השלטון שאינם מרוצים מפועלה הנוכחי, או לחלופין מאלו שלאחר פרישת ארדואן מהנהגת המפלגה יאבדו אמון ביורשו.

כך, מנהיגה של מפלגת הרווחה החדשה, פאתח אברקאן, עשוי להפוך לאחד המתחרים הבולטים על הנהגת הגוש השמרני בטורקיה שלאחר ארדואן.

הדמוקרטיה – המנצחת הגדולה

במהלך שנות כהונתו, וביתר שאת מאז בחירתו מחדש ביוני 2018, נעשה ארדואן לשליט הטורקי בעל הסמכויות הרחבות ביותר שעמד בראש המדינה במאה השנים האחרונות. השתלטותו ההדרגתית על מנגנוני האיזונים והבלמים של הפוליטיקה הטורקית, מינוי של נאמניו למשרות מפתח בצבא, מאסר עיתונאים ופעילי זכויות אדם שביקרו את השלטון – כל אלה הפכו אותו ל"סולטן ארדואן".

אולם מפלגת הצדק והפיתוח נמצאת כבר למעלה מעשור בהתפוררות. ביוני 2015 איבדה המפלגה, בראשות אהמט דבוטאולו, את הרוב בפרלמנט; כך גם בבחירות נוספות שהתקיימו כמה חודשים לאחר מכן שבהן התחברה המפלגה עם מפלגת התנועה הלאומית הימנית-קיצונית. פחות משנה לאחר מכן ניסו הכוחות המזוינים של טורקיה לבצע הפיכה צבאית ולהדיח את הנשיא ארדואן אך נכשלו, ובבחירות המוניציפליות ב-2019 איבדה המפלגה את השליטה בכמה מהערים החשובות במדינה – כולל המטרופולין איסטנבול ואנקרה הבירה.

עם זאת, נראה כי מחויבותו של ארדואן להליך הדמוקרטי או לפחות לזה של הבחירות המקומיות עומדת ושרירה. מספר לא מועט של פרשנים ציינו כי על אף הפסדה של מפלגת השלטון בבחירות, "המנצחת הגדולה הייתה הדמוקרטיה", וסיפרו על השקיפות המלאה ועל הפיקוח ההדוק שליוו את היציאה לקלפיות.

"יותר מ-45 מיליון בני אדם יצאו להצביע, הקלפיות נסגרו בזמן, הקולות נספרו", נכתב, "ועם פרסום התוצאות הראשוניות לא נרשמו תלונות על רמאות, מניפולציות או מגבלות שהוטלו על האופוזיציה". בכלל, נדמה כי הטורקים, בניגוד למדינות רבות אחרות, עדיין מאמינים במנגנון ההצבעה בקלפיות, כמו גם בגופים ובבעלי התפקידים שמפקחים עליו.

מחויבות זו ניכרת היטב גם בנאום פומבי של ארדואן עצמו, שאותו נשא עם הידיעה על הפסד נציגיו בבחירות המקומיות, ובו הודה הנשיא המכהן בתבוסת מפלגתו וקרא לתומכיו לקבל בכבוד את התוצאות.

באחד הניתוחים של תוצאות הבחירות בעיתן "אל-קודס אל-ערבי" נכתב כי נאום כזה לא היה נשמע במדינות כמו רוסיה או הודו, "שם רוקנו מנהיגיהן את הדמוקרטיה מכל תוכן אמיתי"; כי דבריו של ארדואן מוכיחים כי הדמוקרטיה הטורקית "חיה ובועטת" וכי טענות על כך שבמדינות בעלות רוב מוסלמי לא ניתן לקיים משטר דמוקרטי הן חסרות כל בסיס.

באותה כתבה הוזכר גם כי בארצות הברית, "שטוענת כי היא מגדלור הדמוקרטיה של העולם", טען הנשיא היוצא דונלד טראמפ לרמאויות בבחירות, לא הסכים לקבל את התוצאות וקונן על "גניבת הנשיאות ממנו".

מטבע הדברים, הכבוד שמשדר ארדואן כלפי תוצאות הבחירות המקומיות אינו מספיק כדי להפוך אותו ל"אביר הדמוקרטיה", אך מצד שני, הוא מספק עבורנו נקודת מבט שונה על עתיד הרפובליקה הטורקית.

עם פרסום תוצאות הבחירות, חגגו רבבות מתומכי האופוזיציה ברחובות איסטנבול והניפו את דגל המדינה. "היום תמה תקופת שלטון היחיד", הכריז אימאמאולו, ראש העיר המנצח של איסטנבול בפני אלפים מתומכיו, "הבוחרים שלחו לארדואן מסר ישיר, ומי שלא יבין את המסר – יפסיד בסופו של דבר".

לאחר הבחירות האלה, הקביעה ש"בכל בחירות הדמוקרטיה בטורקיה הולכת צעד אחורה" אולי אינה מוחלטת כפי שנדמה.

אסף רמון קליין כותב ב"פרויקט אופק" מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מאתרי תקשורת, מגזינים, בלוגים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית. חלק מהמאמרים מתורגם במלואו ומתפרסם בשיתוף פעולה עם מרכז אעלאם לתקשורת הערבית. לאתר הפורום לחשיבה אזורית