עמרי אסנהיים, כתב "עובדה", סיפר לאחרונה בכנס תל-אביב לתקשורת על חוויית הצנזורה שעבר כשעבד ב"מעריב" תחת העורך הראשי אמנון דנקנר (עוד על הפאנל, בהנחיית אבנר הופשטיין, ניתן לקרוא כאן). "בשנת 2004 הגעתי ל'מעריב'. אחרי חמש שנים ב'העיר', נורא-נורא רציתי להגיע לעיתון ארצי – ודנקנר הציע לי לעבור. כשרק הגעתי הזהירו אותי: 'דנקנר חבר של אישים בכירים בצמרת הפוליטית של המדינה, הוא ישפיע לך על תחקירים'. אמרתי: 'אני מתעסק בביטחון ובפלילים, מה לי ולפוליטיקה'. ואז הגיעו בחירות 2006.
"בבחירות 2006 רץ טומי לפיד [איש 'מעריב' לשעבר וידידו של דנקנר] במפלגת שינוי, ואהוד אולמרט ‒ ראש הממשלה בפועל ‒ מנסה להיבחר בפעם הראשונה לראשות הממשלה. הכל התחיל להתערער כשדנקנר קורא לי יום אחד ללשכה ואומר לי: 'בוא תכין כתבת פרופיל על טומי לפיד'. אמרתי לעצמי, 'אוי ואבוי, כאן מתחילות הצרות'. אמא שלי בדיוק שכבה חולה בבית-חולים, אז החלטתי להשתמש בזה כתירוץ, והתחמקתי. חודשיים אחר-כך דנקנר קורא לי שוב, ומציע: 'בוא תכין כתבה גדולה על אהוד אולמרט'. הוא לא רצה סתם כתבה, הוא רצה כתבה של 16 עמודים שתתפרסם במוסף סוף השבוע בשני חלקים". בהיעדר תירוץ, סיפר אסנהיים, לא נותר לו אלא להתחיל לעבוד על כתבת הפרופיל.
"אני הולך לארכיון 'מעריב' ומתחיל לעבוד: מעטפות, ארגזים, אני מתקשר לכל מיני אנשים, מתחילים לעלות סיפורים, ותוך כדי עבודה אומרים לי: 'חכה-חכה, הוא עוד יתערב לך'. ואז, יום אחד, דנקנר מתקשר אלי ואומר: 'קשור את הסוסים, צריך לעצור. יש כתבה אחרת, דחופה יותר. אני רוצה שתכין כתבה על שירותו הצבאי של אהוד אולמרט למוסף היומי'. אני שואל אותו מה קרה, ואז מתברר שבאותו יום מתפרסמת ב'24 שעות' של 'ידיעות אחרונות' כתבה מאוד מחמיאה על שירותו הצבאי של עמיר פרץ, על איך שהוא נפגע – כולל דברים שהציבור הישראלי לא כל-כך ידע.
עמרי אסנהיים בכנס תל-אביב לתקשורת, 10.3.2016 (צילום: אורן פרסיקו)
"אמרתי לעצמי, אפשר לתפוס כאן שתי ציפורים במכה: באותו שיטוט ארכיון קראתי כתבה נפלאה שפירסם אלי תבור ב'העולם הזה': 'החייל האמיץ אולמרט'. תבור מפרט שם על השירות הצבאי של אולמרט, ואמרתי לעצמי שהאנשים שהיו עם אולמרט בצבא לא התחלפו – אני אחזור אליהם, אשמע את הסיפורים, ותהיה כתבה. לא בדיוק כמו שדנקנר רוצה, אבל תהיה כתבה".
ביום שבו אמור היה להגיש את הכתבה, סיפר אסנהיים, הוא חיכה עד השעה שבה בדרך כלל עזב דנקנר את מערכת "מעריב". "אבל באותו יום דנקנר לא הלך מוקדם הביתה", סיפר, "ובחמש אחר-הצהריים מתחילים הטלפונים, ובשש הם מתגברים: 'מה קורה עם הכתבה'. בשבע זו כבר הפצצה כבדה בגזרה. בשבע ורבע אני שולח לו את הכתבה במייל, והוא אומר לי: 'בוא ללשכה'.
"אני נכנס ללשכה, לשכת עורך 'מעריב' עם האיור של קרליבך מאחורי דנקנר, ואני רואה שהידיים שלו מרצדות על המקלדת. ואז הוא מסתכל אלי ואומר לי: 'איזה מניאק אתה. תראה איזה בן-זונה אתה. למה אתה כותב ככה?'. ואז הוא מתקשר לשולה זקן ‒ שהיא באותם ימים לא האסירה המשוחררת שולה זקן, אלא האשה החזקה ביותר במדינה, המוציאה והמביאה של אולמרט ‒ ואומר לה: 'תגידי, יכול להיות שאולמרט עשה ככה-וככה בשירות הצבאי? לא יכול להיות, נכון?'. ואז הוא שוב פונה אלי: 'איזה חרא אתה. למה אתה כותב ככה?'".
אסנהיים מספר כי אחרי השיחה ניגש לעורך המוסף היומי ("המגזין") באותה העת, דדי מרקוביץ', ועידכן אותו בנוגע לטיבה של כתבת השער המיועדת. לאחר מכן הלך לביתו. "דנקנר היה מסוג הבוסים האלה שאתה מבטיח לעצמך שתגיד להם הרבה דברים בבוקר, אבל אז כשאתה קם אתה טיפה שוכח מה הבטחת לעצמך", אמר, "אז כדי שזה לא יקרה, קניתי כרטיס לחו"ל עוד באותו הלילה, לנסיעה של שבועיים. אמרתי לעצמי, 'אני אבוא לדנקנר עם הכרטיס בכיס למחרת ואהיה אמיץ'".
בשיחה, שאכן התקיימה למחרת, אמר אסנהיים לדנקנר כך: "תשמע דנקנר, אתה מכיר את אולמרט כל-כך טוב שאתה יכול לספר את הסיפורים האלה מהראש שלך". דנקנר, בתגובה, עשה דבר מפתיע: "הוא אמר לי לחכות, ואחרי שעתיים קרא לי ללשכה. כל בכירי 'מעריב' יושבים שם בחצי גורן, בין היתר חיליק שריר ובן כספית – וכולם מנסים להפעיל עלי לחץ גדול. חיליק אפילו אמר: 'אני אקח את הכתבה אלי, אני אפקיע אותה מדנקנר'. אבל אני עמדתי על דעתי וטסתי לחו"ל. הייתי בטוח שימי ב'מעריב' קצו – ולא רק ב'מעריב', אלא כל הקריירה העיתונאית שלי.
"אחרי שבועיים, כשחזרתי, חניתי טיפה רחוק כדי לא להיכנס מהכניסה הרגילה. בכל זאת, לא רציתי שיפטרו אותי ביום שבו אני חוזר מחופשה. אבל הבנאדם הראשון שיצא מולי באותו בוקר היה דנקנר, והוא לא כועס. הוא אומר לי, 'בוא, כנס למונית, נוסעים לנמרודי להכשרת-היישוב, תצטרף אלי, נדבר בדרך'. אמרתי לעצמי שעכשיו הוא הולך להתהפך עלי – אבל לא, הוא ממשיך לחייך, ואומר לי: 'תראה, יהיו ימים טובים ב'מעריב', ימים גדולים'.
"אגב, כמה שבועות לפני זה הוא עלה על השולחן בהרמת כוסית של פסח, ואמר: 'האביב הגיע ל'מעריב''. אחרי חודש פוטרו שלושים איש. אמרתי לעצמי שאולי זה מה שקורה לי, אבל הוא לא פיטר אותי. הוא גם לא היה צריך לפטר אותי. אני חושב שבנסיעה הזאת הבנתי משהו מאוד חשוב: נחצו פה קווים אדומים, ואני לא אוכל להמשיך לעבוד ב'מעריב'". אחרי כמה חודשים עזב את העיתון.