כל העיתונים הטובים דומים זה לזה. אבל העיתונים האומללים, אומללים כל אחד לפי דרכו"

המוח האנושי מחפש כל העת תבניות, דפוסים חוזרים, הקשרים, שיעזרו ליצוק פשר למציאות. המציאות, מצידה, מאתגרת את ההכרה האנושית שוב ושוב כשהיא נוקשת על חלונות ההרגל והשגרה, ומציבה בפנינו אירועים ועובדות הסותרים את התמונה שבנינו לעצמנו. הדיווח שלפיו אליעזר פישמן, מי שנחשב לאחד האנשים העשירים בארץ, הוא למעשה בעל החוב הגדול בהיסטוריה של מדינת ישראל, ומי שמגלגל את החוב העצום הזה כבר כעשר שנים, ובכן – הדיווח הזה הוא דוגמה לנקישה כזו. מי שהציבוריות הישראלית התייחסה אליו – בעיתונים הכלכליים, בשלטים בהפגנות נגד ההון-שלטון-עיתון, בבורסה, במחלקות האשראי – כאל חבר ברשימה מצומצמת של טייקונים ישראליים, הוא למעשה הרבה פחות מדלפון. המיליארדר הוא בעצם מיליארדר במינוס.

העובדה שהגילוי המהמם הזה לא השאיר יותר מאדווה רגעית אצל מנסחי הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה שלנו, העיתונאים, היא היא הנושא של הכתבה שלפניכם. אבל נתחיל מההתחלה: בכל אותן שנים שהטייקון אליעזר פישמן היה למעשה פושט רגל סמוי, כשצבר הפסדי עתק בהימורים פרועים ועסקאות כושלות, הוא דאג לממן בקביעות ובהתמדה עסק לא גדול שהצטיין – מבחינה עסקית – בדבר אחד: להפסיד מאות אלפי שקלים בחודש, לעתים עד מיליון, לעתים מעט יותר. הכוונה כמובן ל"גלובס", שפישמן היה בעל השליטה בו.

מה זה אומר על עיתון מסחרי, שהבעלים שלו ממשיך להחזיק בו שנים על גבי שנים למרות ששניהם מדממים כסף? זה מרמז שלא מדובר באחזקה מסחרית רגילה, שאנחנו לא עוסקים כאן בגוף למטרות רווח. מצד שני, לא מדובר בארגון צדקה או בעמותה לקידום כלכלה שוויונית והוגנת. אז מדוע החזיק הטייקון השווה (חוב של) מיליארדים בעיתון השווה (חוב של) מיליונים? איזו מטרה שירתה האחזקה של "גלובס" במכלול עסקיו של פישמן, וכיצד היא השפיעה על המטרה המוצהרת של העיתון – סיקור עיתונאי מקצועי של עולם הכלכלה והעסקים בישראל?

חשוב להדגיש: מטרת כתבה זו אינה להטיל דופי בעיתונאי "גלובס" באשר הם (אם כי בהחלט להפנות אצבע מאשימה באופן ברור אל מי שדופי כן דבק בו). ב"גלובס" פעלו ופועלים עיתונאים ישרים, חדורי שליחות, מקצועיים לעילא, כמו גם עיתונאים פחדנים, עצלנים ומגויסים. במובן זה, "גלובס" לא שונה ממערכות של כלי תקשורת אחרים. מה שניסינו להבין בכתבה זו הוא את המקום שבו פעלו, שכם אל שכם, אותם עיתונאים, המוצלחים והמוצלחים פחות. באיזו אווירה, תחת אילו חוקים לא כתובים, על גבי איזה אתוס מקצועי. אם תרצו – מהי "רוח גלובס", והאם מדובר ברוח המפקד או ברוח פרצים.

כמעט כל עיתונאי ששוחח עם "העין השביעית" ביקש להדגיש כי חרף כל הבעיות, באופן יחסי לכלי תקשורת אחרים בישראל, ב"גלובס" נשמר חופש עיתונאי. "בכל תקופתי", אומר כתב "גלובס" לשעבר גור מגידו, שעבד בעיתון בשנים 2014–2016 והיה חבר ועד העובדים, "נעצר סיפור אחד שכתבתי, על רקע איומים בתביעה במדינה זרה שרק ההגנה עולה מיליונים. היו הרבה מקרים של עיכובים ושינוי כותרת אבל בסוף הכל פורסם, גם הסיפור הזה – כי הוצאתי אותו החוצה וציטטתי את מי שפרסם".

לדברי מגידו, "יש משיכות בחוטים לכל מיני כיוונים, אבל התמונה הכללית אינה כזו. בסך הכל, אם אתה באמת בא עם רצון לעשות עיתונות אתה יכול לעשות את זה ב'גלובס'. יש תופעות שקיימות בהרבה עיתונים, אבל 99% מהזמן יש חופש עיתונאי וההתערבות נשארת בשוליים, גם בגלל שהעורך הראשי לא עובר על העיתון וההנהלה לא משתנה שנים רבות".

"מעולם לא עצרו לי תחקיר", אומר העיתונאי החוקר משה ליכטמן, "אולי כי אני נחשב קצת משוגע. לא נגעו בי. המנכ"ל בשני מקרים נתן לי גב, כשהיו פניות של גופים שקיטרו על הכתיבה שלי. העורך הראשי עושה את העניינים האלה בשקט ובלי שום כוחניות שאפשר להבחין בה, אבל הוא נותן גב כשצריך".

"ב'גלובס'", אומר עיתונאי אחר, "חופש העיתונות היה בערך 20 דרגות מעל 'ידיעות אחרונות'". לדברי אותו עיתונאי ישנה בעיה מבנית בעיתון, שנובעת מחוסר תפקוד של העורך הראשי, אולם התערבויות בתוכן הן נדירות. עורך ותיק באחד המדורים הרגישים בעיתון מספר שבמשך עשר שנות עבודה מעולם לא חווה התערבות פסולה בתכנים. גורם אחר במערכת, שכתב על האנשים החזקים ביותר, הן פוליטית והן עסקית, העיד אף הוא כי מעולם לא התערבו בפרסומיו. "עצמאות מוחלטת", הגדיר זאת.

"גלובס", מעידים רבים מהעיתונאים ששוחחנו עימם, לא נוהל באופן הדוק ותוך היררכיה ברורה, בשל כך נותר מרחב די גדול למקריות, שאיפשרה בתורה חופש עיתונאי. לעתים הרוויחו העיתונאים את החופש מן ההפקר. לעתים ניתן היה פשוט להתמקח. "נגיד הייתי כותב על הבנקים", מספר מגידו, "היה יכול לבוא המנכ"ל או מישהו מההנהלה ולהגיד 'מה הסיפור? התקשרו אלי כי מכירים אותי'. אם אתה עושה פרצוף קשוח לא יגעו לך, אבל אם אתה משדר אחרת יתחיל משא-ומתן".

לא פעם, בסופו של המשא ומתן האייטם פורסם. ואמנם, אחד הממצאים המשמעותיים שעלו משיחות עם עובדי "גלובס" לקראת הכנת כתבה זו הוא חשיבות המצפון האתי של העיתונאי הפרטי והיכולת שלו לעמוד על שלו. פעמים רבות, מעידים העיתונאים על עצמם, הם נלחמו על הסיפורים שבכירים בעיתון ביקשו לגנוז. מי שהתעקש לעשות עבודה עיתונאית, הצליח לא אחת לגבור על ההתנגדויות בתוך המערכת.

לעומת העדויות על חופש עיתונאי והתנהלות מערכתית מקצועית ואתית, שיחות רבות אחרות מתוך אלו שערכנו עם עיתונאים שעבדו או עובדים ב"גלובס" ועם מושאי סיקור מרכזיים, מציירות תמונה של עיתון שאיבד את דרכו. עיתון שלמרות שהופיעו בו באופן תדיר פרסומים ראויים, ניתוחים חשובים וחשיפות עיתונאיות; ולמרות שחלק גדול מעובדיו נהנו במשך חלק גדול מהזמן מחופש עיתונאי, בסופו של דבר פעל שנים ארוכות ללא מצפן; עיתון עם חטא קדמון בבסיסו, שחילחל והשפיע על הממשק שבין בעל הבית לדרג העריכה והניהול הבכיר; על הממשק שבין אותו דרג בכיר לבין המערכת העיתונאית; על ההתנהלות העיתונאית בנקודות מפתח וצמתים בעלי משמעות; והגיע עד לעיצוב מבנה המערכת והשפעה על התפקוד היומיומי שלה.

לא מדובר בשחזור של מערכות עיתונאיות רקובות מן היסוד כמו אלו הפועלות ב"ישראל היום" או זו שהפעיל ניר חפץ כשהיה עורך "מעריב". ב"גלובס" נשבה רוח שחתרה להישגים מקצועיים ועבודה עיתונאית, וזאת בניגוד למצב השורר ב"ישראל היום". ב"גלובס" לא התנהל משטר צנזורה בוטה וגלוי בשם בעל השליטה כפי שהיה ב"מעריב" של נוחי דנקנר וניר חפץ.

התפקוד של "גלובס" בשנים האחרונות, עד לפשיטת הרגל של אליעזר פישמן, גם לא מזכיר בהכרח עיתונים מוטים וחדורי אינטרסים זרים כמו "ידיעות אחרונות" של מוזס או "מעריב" של נמרודי. הקרבה של נוני מוזס או עופר נמרודי לעשייה העיתונאית ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב", גם באופן הפיזי ממש, לא מזכירה את הקרבה של אליעזר פישמן לעשייה העיתונאית ב"גלובס". לא, העיתונות המוטה והמגויסת ב"גלובס" היתה מוטה ומגויסת בדרכה שלה. ברוח "גלובס".

ליקוט עדויות מעובדים רבים שעברו בעיתון במהלך השנים מעלה ארבעה מעגלי השפעה של הכשל הערכי הבסיסי של "גלובס" על האופן שבו התעצב והתנהל העיתון. המעגל הראשון, בראש פירמידת ההשחתה, הוא כמובן האופן שבו נוצל "גלובס" לצרכיו של בעל השליטה, אליעזר פישמן.

כאמור, בניגוד למה שידוע לנו על עיתונים בעייתיים אחרים בהיסטוריית העיתונות של ישראל, האינטרסים הזרים ב"גלובס" לא הפכו לסימן ההיכר של העיתון. "גלובס" לא היה פראבדה או ביביתון. אבל "גלובס" בהחלט שירת את פישמן, בנקודות הכרעה ובסוגיות מפתח, ועשה זאת לעתים בבוטות ומהמקפצה. במובן זה, בתור עיתון הבית של קהיליית העסקים בישראל ובמשך שנים עיתון הכלכלה היחיד בישראל, ייתכן שההשפעה המשחיתה והמזיקה שלו היתה יעילה יותר משל כל העיתונים האחרים שהזכרנו.

זהו, כאמור, הקצה המחודד של הקרחון. עד לאחרונה, גם הקצה הזה הסתתר מתחת לפני המים עבור צרכני התקשורת הישראלים. אך מה שקרה מתחת לקצה הזה חשוב לא פחות, ואולי יותר. הוא מדגים כיצד השחתה מלמעלה, גם אם היא סלקטיבית ומתוחכמת יחסית לדוגמאות שהורגלנו בהם בשנים האחרונות, מתפשטת ומרקיבה את המבנה שבו היא שוכנת.

כך, לצד מעגל ההשפעה הראשון, וכתוצאה ממנו, התקיימו שלושה מעגלים נוספים: ראשית, "גלובס" היה עיתון שבו העורך הראשי מחד והמנכ"ל מאידך דאגו שוב ושוב לאינטרסים הפרטיים שלהם ושל חבריהם, לפני האינטרס הציבורי. שנית, "גלובס" היה כלי תקשורת שבו השיקולים המסחריים גברו לא פעם על שיקולים עיתונאיים. שלישית, "גלובס" היה עיתון שהתרבות הקלוקלת פשתה בו ויצרה מבנה מערכתי של יריבויות אישיות, חוסר אחריות ורשלנות עיתונאית שהגיעו לעתים לכאוס של ממש. באופן אבסורדי, דווקא הבלגן הזה איפשר ב"גלובס" לפרקים חופש עיתונאי שאי-אפשר היה למצוא ברוב העיתונים המתחרים.

"כל המתפרסם ב'גלובס' הוא פרי עבודתם של אנשי המערכת בלבד", כך מוסרים באופן רשמי מ"גלובס" בנוגע לדברים אלו, "'גלובס' סיקר לאורך השנים את כל התחומים הכלכליים והעסקיים באופן אובייקטיבי וללא כל הטיה לטובת האינטרסים העסקיים של אליעזר פישמן, והכל מתוך שיקולים עיתונאיים. מגוון הנושאים המרכזיים שבהם עסק 'גלובס' לאורך השנים יעידו על כך כי הטענה בדבר זהות האינטרסים בין תוכן העיתון לאלו של בעל השליטה בו אינם קיימים כלל ועיקר".

איש העסקים אליעזר פישמן תואר לא אחת כ"עוף החול", שמתרסק ונאכל על-ידי הלהבות רק כדי לקום לתחיה מתוך האפר ולשוב ולהגביה עוף, עד להתרסקות הבאה. בספרו "חידת פישמן", שיצא בשנת 2005 בהוצאת "מעריב", תיאר העיתונאי המנוח אריה אבנרי את המחזוריות העסקית של פישמן ואת תאוותו לסיכונים גדולים שרווח בצדם. לצד זאת תיאר אבנרי גם את היחס המיוחד שהיה לפישמן כלפי "גלובס" ואת מקומו של העיתון הכלכלי בדפוס המחזורי של עסקיו.

בנקודה אחת בספרו, שנכתב בשיתוף פעולה עם פישמן, מציין אבנרי כי אחרי שפישמן הסתבך בשלל פרשיות כלכליות בשנות ה-80 הגיע איש העסקים למסקנה חשובה. בסיום אחת החקירות שעבר ברשות ניירות ערך, כאשר היה מוטרד מכך ששוב יופיעו דיווחים על כך בעיתונות, אמר פישמן לראש צוות החקירה של הרשות לניירות ערך ראובן קובנט: "הגיע הזמן שיהיה לי פעם עיתון... ואוכל גם להגן טוב יותר על עצמי". האם הצליח פישמן לממש את השאיפה הזו במהלך שנות שליטתו ב"גלובס"?

יש לך חבר בבנק

לפני חודשים אחדים, אחרי שהוגשה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב בקשת רשות המסים להכריז על פישמן כפושט רגל, פנו הבנקים בזה אחר זה לבית-המשפט כדי להצטרף לבקשה, וחשפו אגב כך את היקפי חובותיו העצומים שסחבו לאורך כעשור שנים. פישמן, כך התברר, צפוי להיות פושט הרגל הגדול בתולדות מדינת ישראל.

הנושה העיקרי של פישמן הוא בנק הפועלים, לו הוא חייב באופן אישי כ-1.874 מיליארד שקל, רובו ככולו כערבויות אישיות שנתן לבנק לצורך הבטחת חובות של החברות שלו, חובות שלא נפרעו בזמן. אבל בנק הפועלים לא לבד. לבנק לאומי ערב פישמן על חובות בסדר גודל של כ-905 מיליון שקל, לבנק המזרחי ערב פישמן על חובות בסך כ-230 מיליון שקל, לבנק אגוד חייב פישמן בחובות אישיים ובערבויות לחובות של חברותיו סכום של כ-266 מיליון שקל, לבנק דיסקונט חייב פישמן סכום של כ-283 מיליון שקל, ועוד כ-38 מיליון שקל לבנק מרכנתיל דיסקונט. בסך הכל חייב פישמן לבנקים סכום כולל של למעלה מ-3.5 מיליארד שקל. יחד עם גורמים נוספים שלהם ערב על חובות מגיעים חובותיו של פישמן לכ-4 מיליארד שקל, כך לפי המסמכים שהוגשו לבית-המשפט במהלך כינוס הנכסים.

כשפישמן פנה לבית-המשפט וביקש להעביר את התיק המתנהל נגדו לגישור כך שייסגר הרחק מעין הציבור, הזכיר איש העסקים את ההפסד הגדול שלו בהימור על הלירה הטורקית ב-2006 כגורם מרכזי למצוקתו הכלכלית. כששער הלירה הטורקית קרס, הפסיד פישמן בהרף עין למעלה ממיליארד שקלים. בסך הכל הסבה לו ההרפתקה הטורקית הפסד של כשני מיליארד שקלים.

ואולם, לפי המסמכים שהגישו הבנקים לבית-המשפט, חלק מחובות העתק של פישמן קודמים למשבר זה, ואשראי נוסף הוענק לו גם שנים לאחר מכן. כך, לדוגמה, כמה מהערבויות לבנק לאומי שעליהן חתום פישמן, ואשר העתקיהן צורפו לפניית הבנק לבית-המשפט, מתוארכות בין השנים 2000 ל-2005. לצד אלו ישנן גם ערבויות לחובות לבנק משנת 1986 ואף כאלה שנחתמו לאחרונה, בשנת 2013.

במלים אחרות, הבנקים הישראלים העניקו לפישמן אשראי נדיב לאורך עשרות שנים, לפני ההפסדים הגדולים על הלירה הטורקית וגם הרבה אחריהם, כשכבר אמור היה להיות להם ברור שהאפשרות שיחזיר את חובותיו אינה מציאותית. מדוע עשו זאת?

לדעת רבים מעיתונאי "גלובס" ששוחחו עם "העין השביעית" לצורך כתבה זו, עצם החזקתו של העיתון הכלכלי בידיו של פישמן שימש אותו כמכשיר שאיפשר לו לגלגל את חובות העתק עוד ועוד מבלי שיידרש לפורעם ומבלי שצינור האשראי ייסתם. "גלובס", במשך שנים עיתון הכלכלה היחיד בישראל, נותר העיתון המובהק של הקהייליה העסקית גם לאחר שקמו לו מתחרים גם מקרב עיתוני הדפוס וגם ברשת. השפעתו של "גלובס" חרגה הרבה מעבר למספר מנוייו הקטן. מנוי על הגיליון הוורוד של עיתון הערב היחיד בישראל היה סמל סטטוס עבור אנשי עסקים, הפקידות הבכירה ובעלי מקצועות לוויין כמו רואי-חשבון, עורכי-דין וכיוצא באלה.

אבל פישמן, אומרים עיתונאים ב"גלובס", לא הסתפק רק באיום הפסיבי שבעצם החזקת העיתון. לדבריהם, היחס המוטה שקיבלו הבנקים מ"גלובס" לאורך השנים גם הוא גרם לנותני האשראי הגדולים במשק שלא לפעול במרץ להשבת החובות. עיתונאים שראו כיצד הדברים מתנהלים בתוך מערכת "גלובס" מספרים כי במקרים רבים סיקור הבנקים לאומי והפועלים היה נגוע באינטרסים זרים. הפועלים ולאומי, נזכיר, הם שני הבנקים הגדולים בישראל, שמחזיקים יחדיו בנתח שוק של כ-60% ושפישמן חב להם את חלק הארי של חובו.

"הכפשתם של עיתונאי הבנקים של 'גלובס', ויצירת מצג שווא שלפיו הם פועלים תחת השפעת דמות זו או אחרת הוא מעשה חסר כל יושרה עיתונאית מצדכם. כתבי הבנקים של 'גלובס' וכתבי העיתון בכלל הינם מקצועיים לעילא ומבצעים את עבודתם מתוך שליחות עיתונאית", מוסרים בנוגע לכך באופן רשמי מ"גלובס".

האפשרות שפישמן משתמש בעיתון כדי לשמור על קשרים טובים עם נותני האשראי שלו אינה חדשה. גם אבנרי התייחס לכך לפני כעשור בספרו "חידת פישמן". לפי אבנרי, פישמן התערב בעיתון לצורך מניעת פרסומים לא נוחים למנכ"לית בנק לאומי דאז גליה מאור, וביקש שכל דיווח על מנכ"ל בנק הפועלים דאז עמירם סיוון ייבחן על-ידי העורכים הבכירים טרם פרסומו. פישמן, בזמנו, הכחיש כל התערבות פסולה.

היו גם עדויות נוספות. אביב הורביץ דיווח בשנת 2004 כיצד כתבה שכללה ביקורת על מאור ונועדה להתפרסם זמן קצר לפני הוועידה המרכזית של העיתון נדחתה ולבסוף נגנזה. ב"גלובס" טענו אז כי המניעים היו ענייניים. השנים חלפו, החובות תפחו, והתלות ברצון הטוב של הבנקים נעשתה גדולה יותר. במקביל, כך נראה, הסיקור התקין של המערכת הבנקאית בעיתון של בעל החוב הלך ושובש.

"מה שאיפיין את 'גלובס' בשנים האחרונות זה שהוא דה-פקטו נשלט על-ידי בנקים", אומר איש מערכת ותיק לשעבר, שביקש, כמו רבים מאלו שהסכימו לדבר עם "העין השביעית", להישאר בעילום שם. "דברים משמעותיים שלא נוחים לבנקים לא הופיעו בעיתון בתדירות ובעוצמות שהיו יכולים לבוא לידי ביטוי אלמלא העיתון היה נשלט על-ידי הבנקים".

עיתונאי אחר, שעבד כעורך ב"גלובס", טוען כי בשל רגישות המצב מול הבנקים "על הפועלים ועל לאומי לא היו כותבים הכל". אותו עורך אומר כי אינו זוכר אם קיבל הוראה כללית שלא לכתוב רעה על הבנקים, אבל מספר כי ברגע שהיה מעלה אייטם בנושא הבנקים שאינו תואם את הלך הרוח הרצוי היה "מקבל טלפונים" שהורו לו לשנות את שפרסם, ומיד היה מבין.

עיתונאי שלישי, אף הוא עורך לשעבר, מספר על מקרה שבו נגנזה ביקורת אישית על המנכ"לים של שני הבנקים הגדולים. לדבריו, באחד הטורים שחיבר אלי ציפורי, סגן עורך "גלובס", נכללה ביקורת ישירה על רקפת רוסק-עמינח, מנכ"לית בנק לאומי, ועל מנכ"ל בנק הפועלים ציון קינן. העורך הראשי של העיתון חגי גולן ומנכ"ל העיתון איתן מדמון, מספר העורך לשעבר, סירבו לאשר את פרסום הטור, והתעקשו שישמיט את שמות מנכ"לי הבנקים. מה שהתחולל, מספר העורך, היה "קרב טיטאנים". בסופו של דבר ידם של הבכירים היתה על העליונה: ההתייחסות האישית לרוסק-עמינח וקינן הוחלפה בהתייחסות כללית לאנשי פיננסים, וגם קריקטורה שהוצמדה לטור נגנזה.

לדברי עיתונאי שעבד שנים ארוכות ב"גלובס", לא תמיד היו כאלה חילוקי דעות בין סגן העורך ציפורי לבין העורך הראשי והמנכ"ל. עד לקריסת פישמן, טוען אותו עיתונאי, פעלו שלושת הבכירים במערכת למען האינטרסים שלו מול הבנקים. ציפורי, כך הוא מספר, נהג "לקבור" לעתים כתבות שביקרו את הבנקים, כלומר לפרסם אותן באופן מוצנע. רק אחרי שהחל להתברר כי פישמן בדרך לסיים את הקריירה העסקית שלו השתנה מערך יחסי הכוחות במערכת ונוצרו חילוקי דעות בנושא הביקורת על הבנקים.

לצפייה בתוכנית המלאה

אחת המחלוקות שצפה ועלתה בחודשים האחרונים של 2016, כשהעיתון עבר לכונס נכסים, נוגעת למימון של "גלובס" לאורך העשור האחרון. אלונה בר-און, בתו של מייסד העיתון ומי שמחזיקה יחד עם משפחתה בשליש ממניות החברה השולטת בו, טוענת כי לאורך העשור האחרון פישמן מכר נכסים של החברה המשותפת להם כדי לממן את הפסדי "גלובס", שעל-פי הערכות הגיעו במהלך התקופה הזו לכ-100 מיליון שקל.

כך או כך, אין מחלוקת כי העיתון היה הפסדי. למעשה, גם לאחר תוכנית הקיצוצים הקשה שעברה על העיתון לפני כשנה, עם תחילת ההתרסקות בפועל של עסקי פישמן, ובניגוד לטענות שנשמעו מכיוון "גלובס", העיתון לא הגיע לאיזון. כונסי הנכסים של פישמן, עורכי-הדין רונן מטרי ואייל רוזובסקי, הודיעו בדצמבר 2016 לבית-המשפט כי "גלובס" הפסיד 4.9 מיליון שקל מתחילת השנה. בהודעות נפרדות ציינו כי לחברת גלובס פבלישר עיתונות בע"מ, המוציאה לאור של העיתון, הפסדים של "מיליוני שקלים" מדי חודש וכי אם בתוך כחודשיים מתחילת 2017 לא יימצא רוכש לעיתון, יאזלו המזומנים בקופתו.

עיתונאים אחדים, חשוב לציין, מעידים כי כלל לא הופעלו עליהם לחצים שלא לכתוב רעה על הבנקים. משה ליכטמן, התחקירן הבכיר של "גלובס", שהסכים לדבר לציטוט ולייחוס, אומר כך: "הבנקים תמיד לוחצים, אבל לא היה לחץ עם אלמנט של איום או סחטנות שקושרת את חובות הבעלים לטיב הפרסום".

גם הכתב לשעבר גור מגידו מתאר מקרה שבו כתב טקסט ביקורתי ביותר על עורך-דין שמייצג את הבנקים, ובניגוד לציפיותיו הטקסט פורסם בלי כל שינוי. "אולי זה כי פישמן כבר היה די גמור", הוא מנחש. מגידו, אגב, מגדיר את הטענה שלפיה פישמן מימן את העיתון המפסיד לאורך השנים כדי לעודד את הבנקים לגלגל הלאה את חובותיו כ"דחליל". הציפורים, הוא מסביר, חושבות שזה איש אמיתי, ולפעמים די בכך. אלונה בר-און אמרה דברים דומים בראיון ל"עובדה". בר-און דימתה את הבעלות על "גלובס" לנשק גרעיני, שכוחו לאו דווקא בשימוש בו אלא בהרתעה שהוא יוצר.

פרסומת ל"גלובס", 2007

ואכן, יותר מעיתונאי אחד שיצא מ"גלובס" סיפר ל"עין השביעית" כי במהלך עבודתו בעיתון הגיע למסקנה שלא היתה לפישמן כל סיבה הגיונית להמשיך ולממן את העיתון מלבד השימוש בו כמנוף אל מול הבנקים. התקופה הקריטית מבחינת הצטברות חובותיו של פישמן התמשכה מתחילת שנות האלפיים, דרך משבר הלירה הטורקית ועד לשנים האחרונות.

כמה וכמה מאותם עיתונאים הפנו את תשומת הלב לכך שעירן פאר, שהיה כתב הבנקים הבכיר של העיתון במשך אותה תקופה ועד ל-2012, מצא עם סיום עבודתו בעיתון מעסיק חדש בדמות בנק הפועלים. כתב לעומתי, אמרו, בוודאי לא היה עובר לעבוד אצל אחד ממושאי סיקורו. פאר סירב לשוחח עם "העין השביעית" על עבודתו ב"גלובס". ב-2008, בתגובה לכתבה ב"העין השביעית" שתיארה כיצד שירת "גלובס" את פישמן בסיקורו את משבר האג"ח הקונצרניות, מסר פאר בין היתר כך: "בשש השנים שאני ב'גלובס' שוחחתי עם מר פישמן פעמיים בדיוק, מעולם לא קיבלתי ממנו הנחיות או דגשים לכתיבה, לא במישרין ולא בעקיפין".

עורכים שסיפרו על טיפול שריכך, הצניע או גנז אייטמים ביקורתיים הקשורים לבנקים מספרים שהיו גם לעומתם אייטמים שאותם דווקא דחפו לפרסום. "לא פעם ביקשו ממני כעורך להעלות הודעות לעיתונות על ציון קינן", מספר אחד העורכים לשעבר בעיתון, "למרות שאלו לא היו באמת דברים שראויים לפרסום, אלא דיווח על כך שהיה באירוע כזה ואמר ככה וככה".

עמיתו לשעבר מתאר תמונה דומה. "היה ברור שיש קשרים עם עולם הבנקאות", הוא אומר. "בנק הפועלים עשה בעיתון כבשלו, ברמה מגוחכת. היו שיתופי פעולה גדולים עם בנק הפועלים שהכניסו הרבה כסף ל'גלובס'. אני העברתי כתבות לאישור דוברת בנק הפועלים, כתבות שפורסמו במסגרת פרויקט שפורסם בעמודים החדשותיים. הבנק הכתיב את הכתבות, הדוברת שינתה כותרות. הבנק גם הציע לידים".

עורכת ותיקה בעיתון מאשרת את הדברים. "היו שת"פים מסחריים שאתה מסתכל עליהם ובא לך להקיא, כמו זה עם בנק הפועלים", היא אומרת. "הם ממש קנו שטחים".

"גלובס" והבנקים, במספרים

אין זו רק התרשמות אנקדוטלית של אנשי המערכת. בדיקה שנערכה בשנת 2013 על-ידי סטודנטים במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון בנגב עבור עמותת "הצלחה" העלתה כי "גלובס", יותר משני העיתונים הכלכליים האחרים, נהג לפרסם ברוחב יד הודעות לעיתונות שיצאו מהבנקים, ובעיקר מבנק הפועלים.

לפי ממצאי הבדיקה, 39% מההודעות לעיתונות של הבנקים הפכו ב"גלובס" לידיעות, וזאת לעומת 34% ב"כלכליסט" ו-28% ב"דה-מרקר". בנוסף, ב"גלובס" מיעטו לשלב בדיווחים הללו דעות של מומחים עצמאיים. רק ב-3% מהכתבות שפורסמו ב"גלובס" על סמך הודעות לעיתונות של הבנקים שולבו דעות של מומחים, וזאת לעומת 4% ב"כלכליסט" ו-8% ב"דה-מרקר". מבין הבנקים השונים שקיבלו יחס טוב ב"גלובס" בלט בנק הפועלים, שלו חב פישמן את הסכום הגדול ביותר. 45% מההודעות לעיתונות שהוציא בנק הפועלים הפכו באתר "גלובס" לכתבות, וזאת לעומת 39% ב"כלכליסט" ו-30% ב"דה-מרקר". החישוב כאן פשוט: "גלובס" היה ידידותי למערך יחסי הציבור של הפועלים פי 1.5 מ"דה-מרקר".

לא רק בבנק הפועלים נהנו לקרוא "גלובס" כל ערב. גם בנק לאומי, המלווה הגדול השני לפישמן, רווה נחת מהעיתון הכלכלי שהיה בשליטתו. בדיקה מקיפה של גוף מקצועי שבחן את התדמית התקשורתית של בנק לאומי ובכיריו בעיתונות הכלכלית בישראל בשנים 2013–2015, שהגיעה לידי "העין השביעית", העלתה כי במרבית הפרמטרים הוביל "גלובס" באהדה לבנק לאומי ולעומדים בראשו על פני שני מתחריו העיקריים, "דה-מרקר" ו"כלכליסט".

כך, לדוגמה, בכל אחת משלוש השנים שנבדקו הוביל "גלובס" בשיעור האייטמים החיוביים על לאומי מתוך כלל האייטמים שפורסמו על הבנק, ובשתיים מתוך שלוש השנים הגיע למקום האחרון בשיעור האייטמים השליליים על הבנק מתוך כלל האייטמים (יתר האייטמים הוגדרו כ"ניטרלים"). זאת ועוד, "גלובס" היה העיתון היחיד שכמחצית מכלל האייטמים שהתפרסמו בין דפיו על הבנק בשנים הללו היו חיוביים (49%–53%). בעיתונים האחרים המספרים נעו בין 33% ("דה-מרקר") ועד ל-45% לכל היותר (ב"כלכליסט").

חלוקה מפורטת יותר של אופי הסיקור לפי רבעונים מעלה כי "גלובס" היה כלי התקשורת האוהד ביותר כלפי בנק לאומי לאורך הזמן הרב ביותר. לפני משבר הקנסות של בנק לאומי בחו"ל הוביל "גלובס" באהדה אליו. בזמן המשבר, ברבעון הראשון של 2015, הסיקור ב"גלובס" היה אוהד כמו ב"דה-מרקר", ושניהם אהדו את הבנק יותר מאשר "כלכליסט". רק בשלהי תקופת הבדיקה, לקראת סיום שנת 2015, חדל "גלובס" להיות העיתון האוהד ביותר כלפי בנק לאומי, ואת מקומו תפס "דה-מרקר".

לפי הבדיקה, השינוי התחולל לא בשל שינוי בסיקור הבנק אלא בשל העלייה במספר שיתופי הפעולה המסחריים של "דה-מרקר" עם הבנק במהלך שנת 2015, וזאת משום שהבדיקה מתייחסת באופן זהה לתכנים עיתונאיים ולתוכן שיווקי. כך למשל טור פרשנות ביקורתי על הבנק, מאת כתב בכיר בעיתון, שמתפרסם בכפולה הפותחת, נספר באותו האופן כמו אייטם יחסי-ציבור שמקדם השקה של מוצר חדש בבנק ומתפרסם בעמוד פנימי. אגב, דו"ח הבדיקה מציין כי באופן כללי, לאורך כל התקופה, ב"גלובס" עלו יותר יוזמות יחסי-ציבור ופרויקטים שיווקיים של בנק לאומי מאשר ב"דה-מרקר" או "כלכליסט".

"גלובס", מתברר, היה גם האוהד ביותר מבין שלושת כלי התקשורת הכלכליים בכל הקשור לסיקור הפן העסקי של בנק לאומי, וזאת באופן דומה לקו של העיתון כלפי גופים עסקיים אחרים, ובהם גם בנקים נוספים בישראל. נתון מעניין נוסף הוא ש"גלובס" סיקר בשנים הללו את נושא הסדרי החוב של הטייקונים בהיקף מעט קטן יותר מ"כלכליסט" ו"דה-מרקר". עוד נגיע לאופן בו סיקר "גלובס" את הסוגיה הזו.

במסגרת הבדיקה נעשתה השוואה גם לסיקור יתר הבנקים בשלושת כלי התקשורת הכלכליים, ומהם עלה כי "גלובס" מעניק את הסיקור החיובי ביותר לתחום בכללותו, ובפער ניכר. 51% מכלל סיקור המערכת הבנקאית ב"גלובס" (לא כולל בנק לאומי) הוא סיקור חיובי, וזאת לעומת 41% ב"כלכליסט" ו-33% ב"דה-מרקר". בניכוי האייטמים הניטרליים עלה כי גם מבחינת האייטמים הביקורתיים "גלובס" נמצא בפער משמעותי מהיתר. רק 19% בלבד מסיקור ענף הבנקים ב"גלובס" (לא כולל לאומי) הוא סיקור ביקורתי, וזאת לעומת 25% ב"כלכליסט" ו-33% ב"דה-מרקר".

כשנבחנה סוגיית סיקורם האישי של מנכ"לי שני הבנקים הגדולים, ציון קינן מהפועלים ורקפת רוסק-עמינח מלאומי, שוב בלט "גלובס" ביחס החיובי שהעניק. 49% מהסיקור של קינן ב"גלובס" היה חיובי, לעומת 44% ב"כלכליסט" ו-21% בלבד ב"דה-מרקר". בנוסף, 37% מהסיקור של רוסק-עמינח ב"גלובס" היה חיובי, לעומת 32% ב"כלכליסט" ו-22% ב"דה-מרקר". אם לא די בכך, הרי שלאחר ניכוי הסיקור הניטרלי שוב נמצא שגם בכל הקשור לסיקור ביקורתי "גלובס" משתרך מאחור. רק 21% מהסיקור של קינן ב"גלובס" היה ביקורתי, לעומת 26% ב"כלכליסט" ו-43% ב"דה-מרקר". רק 33% מהסיקור של רוסק-עמינח ב"גלובס" היה ביקורתי, לעומת 37% ב"כלכליסט" ו-46% ב"דה-מרקר".

עם זאת, התמקדות בסיקור רוסק-עמינח בהקשר של מתן אשראי העלה כי "גלובס" התקרב יותר ל"דה-מרקר", ואילו "כלכליסט" נתן את היחס החיובי ביותר למנכ"לית לאומי. כמו כן, בבדיקת סיקור סוגיית הקנסות שספג לאומי בחו"ל בשנת 2015 עלה כי "גלובס" אמנם ייחד לנושא את היקף הפרסומים הנמוך ביותר מבין שלושת כלי התקשורת הכלכליים, אולם שיעור ניכר יותר מהסיקור היה שלילי. למרות החריגות האלה, התמונה הכללית שעולה מהמחקר ברורה – "גלובס" היה העיתון הנוח ביותר למערכת הבנקאית בשנים 2013–2015, שנים שבהן פישמן עדיין הצליח לגלגל הלאה את חובותיו העצומים.

כמה וכמה עיתונאים הדגישו בשיחות עם "העין השביעית" כי כשפרצה פרשה מרכזית שבה היה מעורב אחד הבנקים, כשהיה ברור שאי-אפשר להעלים עין, בהחלט פרסמו ב"גלובס" דברי ביקורת על הבנקים. השאלה היא כמה דברי ביקורת פורסמו, ואיך זו הוצגה, ומה בכל זאת נעדר ממנה. כדי לאשש את הממצאים הללו, ערכנו בדיקות עצמאיות של האופן שבו סיקר "גלובס" פרשיות מפתח הקשורות לבנקים הגדולים בישראל שאירעו בשנים האחרונות. גם כאן, התמונה לא משתנה.

"גלובס" לוקח צד בעימות פישר-דנקנר

בסוף אפריל 2009 הפכה לידועה בקהילה העסקית העובדה כי בבנק ישראל ישנו חוסר שביעות רצון מיו"ר בנק הפועלים דני דנקנר (בן דודו של איש העסקים נוחי דנקנר, לשעבר גם הוא בכיר בבנק). בתחילת מאי 2009 התייחס נגיד בנק ישראל דאז סטנלי פישר באופן גלוי לדרישה להדחת דנקנר מתפקידו. בשבועות שלאחר התייחסותו הפומבית של פישר לפרשה הקפיד "גלובס" על ליווי צמוד של תגובות בכירי בנק הפועלים, וכן על הטלת ספק בשיקול דעתו ובמניעיו של הנגיד.

בדיקת "העין השביעית" באתר "גלובס" העלתה 15 כתבות וטורים העוסקים בפרשה בתקופה של כשלושה שבועות בחודש מאי, לאחר ההכרזה. כמה מהכתבות מטילות דופי בהתנהלות הנגיד, חלקן מציגות את שרי אריסון כקורבן, ואחד מכותבי הטורים, איש יחסי-הציבור רונן צור, אף כינה אותה "קזבלן" בעמידתה אל מול בנק ישראל.

תעשיינים, אנשי אקדמיה, נגיד לשעבר וכתבי "גלובס" בטוריהם – כולם הגיבו בקול אחד על דרישת ההדחה שיצאה מכיוונו של פישר. "למרות שיש לי הרבה הערכה אליו, גם הנגיד יודע לעשות שטויות", אמר יו"ר קבוצת שטראוס; פרופ' אלעזר ברקוביץ, דיקן בית-הספר למנהל עסקים במרכז הבינתחומי דאז, הוסיף כי "המאבק הפומבי נגד אריסון ודנקנר הזוי, מזיק ולא מוצדק".

אחד מהטורים ב"גלובס" שצידדו בדני דנקנר נכתב על-ידי עידו דיסנצ'יק, ששימש באותם ימים ראש ועדת ההשקעות של כלל-ביטוח, שנשלטה בידי נוחי דנקנר. דיסנצ'יק תקף את "מסע הפרסומים המעוותים והרמיזות החמורות" שניהל לדבריו "דה-מרקר" נגד בנק הפועלים ודני דנקנר, וזאת מבלי לספק גילוי נאות על תפקידו בחברת כלל וניגוד העניינים שהוא שרוי בו.

מיד לאחר התקופה הנבדקת, עם הדחתו של דנקנר מראשות דירקטוריון הבנק, פירסם כתב הבנקים הבכיר של העיתון באותן שנים, עירן פאר, טור הגנה על דני דנקנר תחת הכותרת "עיוות הדין של דנקנר". הטור הלין על העוול שנעשה ליו"ר הבנק המודח. "דנקנר הוא הדמות הטראגית של הסיפור", כתב פאר. "הוא לא פעל אחרת מכפי שהיה נהוג בהפועלים, אבל בפרפראזה על המשפט המפורסם של ספירו אגניו, סגנו של הנשיא ריצ'רד ניקסון, בבנק ישראל שינו את הכללים ולא סיפרו לו".

דנקנר, כזכור, הואשם ובהמשך גם הורשע, ונגזרו עליו עונשי מאסר בגין עבירות של הפרת אמונים בתאגיד, קבלת דבר בתחבולה ופגיעה בניהול התקין של הבנק, שוחד והלבנת הון.

את פרשת פישר-דנקנר ליווה באדיקות גם סגן עורך "גלובס" אלי ציפורי בטוריו השבועיים. מסוף אפריל, אז החל העימות בין פישר לבנק הפועלים להיות גלוי לכל, כתב ציפורי שישה טורים בתקופה של כחודשיים, ובהם התייחסות נרחבת לפרשה: באחד הטורים אמנם שמר על עמדה מאוזנת, אבל בכל יתר החמישה הביע ביקורת על התנהלות הנגיד: החל מ"טקס הזובור" שערך פישר לבנק הפועלים לדברי ציפורי, המשך בחשיפת פניו של "פישר האחר" כפי שהתגלו לכאורה בהתנהלותו בפרשה, דרך תמיכה נחרצת בטענותיה של שרי אריסון נגד פישר וכלה בתקיפת "מכונת התעמולה של בנק ישראל".

כמו המגמתיות הבולטת בכתיבתו של ציפורי, כך גם ביחס לכלל הפרסומים באתר "גלובס" בתקופה הנבדקת, רק רשימה אחת מתוך 15 התייחסה בביקורתיות מובהקת להתנהלות בכירי בנק הפועלים אל מול פישר. היה זה מתי גולן, שקרא לשרי אריסון לספק ראיות לשיקולים לא ענייניים של הנגיד. נכון, היו עיתונים שבאותה תקופה עמדו אף ביתר תוקף לצד יו"ר בנק הפועלים, אולם בדיקת הסיקור של "גלובס" את פרשת פישר-דנקנר מובילה למסקנה כי גם העיתון הכלכלי של פישמן התייצב לצד בנק הפועלים ושרי אריסון במאבק מול בנק ישראל, בהתאם לקו הכללי של סיקור הבנקים בעיתון.

לעימות בין דנקנר לפישר, אגב, קדמו שנתיים שבהן היקף המודעות שפרסמו בנק הפועלים, וחברות שהיו אז בשליטתו של נוחי דנקנר (סלקום וכלל), פחת באופן דרמטי ב"הארץ" ו"דה-מרקר". מי שנהנו מכך היו "ידיעות אחרונות", "כלכליסט" וגם "גלובס". זאת ועוד, לפי בדיקת חברת יפעת מחקרי מדיה, שהוגשה לבית-המשפט במסגרת תביעה שהוגשה בעבר נגד אי.די.בי, היקף המודעות של החברות סלקום, שופרסל וכלל ב"גלובס" צמח בשנים 2007–2011, עת היו בשליטת נוחי דנקנר, ופחת רק בשנת 2012, כשמניות של חברות מרכזיות שבשליטת התאגיד קרסו.

המירוץ לצמרת של "גלובס" ורקפת רוסק-עמינח

בראשית ינואר 2012 הודיעה מנכ"לית בנק לאומי גליה מאור על פרישתה מהתפקיד, והמירוץ לתפיסת מקומה הפך פומבי. שני המועמדים המובילים היו רקפת רוסק-עמינח, בת טיפוחיה של מאור, שכיהנה אז כמשנה הבכירה למנכ"לית, ורוני חזקיהו, לשעבר המפקח על הבנקים.

מאור, נזכיר, נהנתה כבר שנים קודם לכן מיחס מגונן של פישמן ב"גלובס", כך לפי ספרו של אבנרי. מותר להניח כי פישמן, בתור בעל חוב עצום ללאומי, העדיף שענייני הבנק ימשיכו להתנהל בלא זעזועים ושהחוב שלו ימשיך לצבור ריבית מבלי שיידרש להחזירו. מהבחינה הזו רוסק-עמינח, המועמדת הפנימית של הבנק, ייצגה את ההמשכיות. חזקיהו, כמועמד למנכ"ל שמונחת על הבנק מבחוץ, סימל את האפשרות לשינוי.

על-פי הארכיון המקוון של "גלובס", מיום ההודעה על פרישת מאור והקמת ועדת האיתור למנכ"ל ב-1.1.12 ועד ההודעה על בחירת רוסק-עמינח ב-12.2.12 פורסמו ב"גלובס" עשרה טורים וכתבות בנושא. חמישה מהם התאפיינו ביחס חיובי לרוסק-עמינח ולאפשרות שתיבחר לתפקיד המנכ"לית. חמישה טורים וכתבות נוספים היו בעלי אופי ניטרלי-אינפורמטיבי. בין הכתבות והטורים שפורסמו בין פרישת מאור לבין בחירת המנכ"ל הבא לא היה אפילו אחד שהתאפיין ביחס חיובי לחזקיהו ולאפשרות שיתמנה למנכ"ל הבנק.

בסופו של דבר אכן נבחרה רוסק-עמינח, ובשנים שחלפו מאז המשיך בנק לאומי שלא לפעול במרץ להשבת החוב העצום של פישמן. רק ב-2015 פעל הבנק למימוש מניות שניתנו לו כבטוחות, ורק ב-2016, אחרי שרשות המסים פנתה לבית-המשפט ודרשה שייאלץ את פישמן לשלם את חובותיו, הצטרף לאומי, כמעט בעל כורחו, לתביעה.

"גלובס" מסקר פרשיית מין בבנק הפועלים

בשלהי חודש אוגוסט של 2015 פרסם ערוץ 10 ידיעות על הקלטות שבהן מספר אחד מבכירי בנק הפועלים, אילן אמיר, לטייקון הקורס מוטי זיסר, על פרשיית מין שהיו מעורבים בה בכירי הבנק ושהבנק ניסה להשתיק. בעקבות הפרשה עזב את הבנק שמעון גל, מנהל החטיבה העסקית, והבכירה שעמה ניהל מערכת יחסים שטיבה לא ברור מונתה לתפקיד בכיר בחברה מקבוצת הפועלים.

לפי הנאמר בהקלטות, הפרשה הידרדרה למעשים פליליים לכאורה מבלי שהטיפול יועבר לגורמים חיצוניים. עוד נטען בקלטות כי מנכ"ל הבנק ציון קינן ידע על הפרשה בזמן אמת אולם גיבה את גל. "גלובס" הצטרף לסיקור הפרשה רק ב-30 לאוגוסט, כמעט שבוע לאחר חשיפת הקלטת, ועשה זאת כמי שמנסה לחלץ את הבנק מהמבוכה שנקלע אליה.

הנרטיב שאפיין את סיקור הפרשה ב"גלובס" היה הפניית הזרקור מהבנק אל זיסר, והבלטת הטענות כלפי איש העסקים על חשבון הטענות כלפי הבנק. כך הסיקור הראשוני ב"גלובס" התמקד במצוקתו ונקמנותו של זיסר ולא בפרטים החדשים על שערוריית המין בצמרת הבנק הגדול במדינה. הגם שבעיתון לא חסכו מהקוראים את טענותיו של זיסר בדבר התנהלות מושחתת של הנהלת הבנק, הכותרת בעיתון קראה "החארקירי של מוטי זיסר".

טור הפרשנות שהוגש לקוראי "גלובס", מאת כתבת המשפט אלה לוי-וינריב, נפרש על פני עמוד שלם והוקדש, שוב, לזיסר במקום לשערוריית המין בבנק. לוי-וינריב בחרה לעסוק, על פני מלוא העמוד, בפן זניח – העובדה שזיסר הקליט את בני שיחו, ולא, נאמר, בטענות ובמידע שנחשפו באמצעות ההקלטה. "לאן הגענו: מיליארדר במיל' – כאחרון המקליטים", סנטה הכותרת.

למחרת היום המשיך "גלובס" לסייע לבנק הפועלים להנמיך את הלהבות בכל הקשור לפרשת המין, ולנתב את הביקורת אל זיסר עצמו: "זיסר מנהל קמפיין ירוד כדי להלך אימים על בנק הפועלים; הוא חי בראוותנות מנוונת ששייכת לתקופת ימי הביניים", נכתב בעמוד השער של העיתון.

העיתון התעלם מהסתעפויות הפרשה בימים שלאחר חשיפת ההקלטה. מקצת מהשאלות בהן לא עסק "גלובס" ושהועלו בכלי תקשורת אחרים: מדוע החליט בנק הפועלים להעניק קידום לצלע הנשית בפרשת המין, ולמנותה לתפקיד בכיר זמן קצר לאחר פרוץ הפרשה? האם כך רכשו את שתיקתה? מדוע מנכ"ל הבנק, ציון קינן, נמנע מלהעביר את הטיפול בפרשה בעלת פוטנציאל פלילי לידי המשטרה, והאם הוא מעורב בה באופן כלשהו? מדוע לא תבע את אלה הטוענים כי פרשת המין חשפה התנהלות מושחתת ומסואבת של בכירי הבנק? כמו בסיקור הפרשות האחרות, גם כאן נשמר הקו המערכתי שאיפיין את "גלובס" בהתנהלותו מול הבנקים.

"גלובס" נרתם לעזרתו של בעל החוב לבייב

אבל לא רק היחס הישיר של "גלובס" לבנקים נראה כמושפע מהחוב העצום של פישמן, גם היחס של העיתון לבעלי חוב אחרים. ברבע האחרון של 2009 נחשפו בזה אחר זה חובות העתק של אילי ההון הגדולים במשק הישראלי. מי שהתהדרו בכך שצלחו את המשבר העולמי של 2008 כיכבו כעת בכותרות בצמוד למספר המיליארדים שהם חייבים ולא מסוגלים לשלם: משפחת עופר, יצחק תשובה, לב לבייב וגם אליעזר פישמן עצמו, שכעת ידוע לנו שכבר היה שרוי מזה שנים בהפסדים כבירים בשל מסחר כושל במט"ח.

סדר הגודל העצום של החובות המצטברים הכריח את בעלי ההון שנחשפו לנסות ולהגיע להסדרים עם נושיהם מקרב בעלי אגרות החוב. הדיון הציבורי שהתעורר הכיל שתי גישות כלליות, האחת קראה למצות עם אילי ההון בעלי החוב את כשלונם העסקי, ליטול מהם את השליטה בפירמידות העסקיות שבנו ולאלץ אותם להחזיר את מירב החוב. מנגד היו מי שהטיפו לסוגים שונים של הסדרים שיותירו את השליטה בידיהם של בעלי החוב ויאפשרו להם פריסה נוחה של החוב ומחיקה של חלקים גדולים ממנו או רובו.

אחד מהסדרי החוב המתוקשרים ביותר, אם לא המתוקשר שבהם, היה זה של לב לבייב, בעל השליטה באפריקה-ישראל. חברת ההשקעות, הנדל"ן והאחזקות הגיעה בקיץ 2009 למצב שבו אינה מסוגלת לשלם את חובותיה. גם כעת, בתחילת 2017, אפריקה-ישראל נתונה במשבר דומה, אולם אז, ב-2009, סוגיית הסדרי החוב לא היתה מוכרת לציבור הרחב. העיסוק התקשורתי בהסדר החוב של אפריקה-ישראל לפני שבע שנים, יחד עם סיקור עבודתה של ועדת חודק ("הוועדה לקביעת פרמטרים להתייחסות גופים מוסדיים המעמידים אשראי באמצעות רכישת אגרות חוב לא-ממשלתיות"), הכיר לציבור את המושג "תספורת" ומיצב באופן ביקורתי את הנוהג למחול לתאגידים ובעלי הון על חלקים גדולים מחובם. היחס התקשורתי לסוגיה, כאמור, לא היה שווה בכל כלי התקשורת. לעומת מי שסיקרו את ההסדרים השונים באופן ביקורתי, היו מי שאחזו בגישה שונה. הסיקור האינטנסיבי של הסדר החוב של אפריקה-ישראל ולבייב, איפשר לבדוק ולחשוף את האופן שבו "גלובס" בחר לטפל בנושא.

בדיקת "העין השביעית" העלתה 32 כתבות וטורי דעה שעסקו בהסדר החוב והתפרסמו באתר "גלובס" בשבוע שלאחר מסיבת העיתונאים הדרמטית שכינס לבייב ב-30 באוגוסט 2009, ובה הודיע כי אפריקה-ישראל לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה. מבין כל הפרסומים ב"גלובס", רק שני טורים הכילו ביקורת מובהקת על לבייב.

רוב הסיקור של "גלובס" בנושא התמקד בעידון התמונה הקשה שהתגלתה במסיבת העיתונאים: פרסום סקר גולשים שמביע אמון באפריקה-ישראל; טורים הקוראים לתת ללבייב תקופת חסד ומציינים את תרומתו למשק הישראלי במרוצת השנים; ביקורת על היחס התקשורתי ללבייב עם פרוץ המשבר, שהתהפך לכאורה מסגידה לרצח אופי; וביקורת של מנהלי השקעות על "תגובת היתר" ו"הקיצוניות" שבה השוק הישראלי מתמחר את אגרות החוב של החברה.

בדיקת "העין השביעית" את סיקור הסדר החוב המתגבש מעלה כי הסיקור ב"גלובס" היה הסיקור המצופה מעיתון שנתון בשליטת טייקון שגם לו חובות עצומים: ביקורת מעטה, אם בכלל, נמתחה על נכונות הגופים המוסדיים לוותר על חלקים מן החוב, לדחות התחייבויות בשנים רבות ובעיקר – להותיר את השליטה בחברה בידי לבייב.

"גלובס" נגד המתחרים של הבעלים

האינטרס הכלכלי של פישמן נגע לא רק לחובותיו העצומים לבנקים או לבעלי אגרות החוב. פישמן היה איש עסקים בעל אינטרסים מגוונים. ל"גלובס", כך אנו טוענים, היה חלק בשימור האינטרסים הללו. אחת האחזקות המשמעותיות של קבוצת פישמן היתה בתחום התקשורת. בניגוד לשליטה ב"גלובס" או למניות ב"ידיעות אחרונות", מדובר היה באחזקות שהניבו הכנסות משמעותיות: הכוונה למניות בטלוויזיה בכבלים, בחברת ערוצי-זהב (שמאוחר יותר התאחדה עם חברות נוספות והפכה ל-HOT).

עד שנת 2000 נהנו חברות הכבלים בישראל ממונופול בתחום הטלוויזיה הרב-ערוצית. ההחלטה להקים להן מתחרה, חברת yes, היתה איום משמעותי ביותר על הכנסותיהן. הגנות רבות שניתנו לחברת הלוויין, כדי שתוכל להתמודד בהצלחה מול המונופול, נועדו להחליש עוד יותר את חברות הכבלים. ב"גלובס" סיקרו מקרוב את שוק הטלוויזיה הרב-ערוצית, אף שלבעל השליטה בעיתון היה אינטרס ברור בתחום. ניגוד העניינים במקרה זה היה בולט בשנתיים הראשונות לפעילות yes, אז כיהן מנכ"ל "גלובס" עמי אבן במקביל גם כמנכ"ל חברת ערוצי-זהב, שבה היה פישמן מושקע.

ב-1999, לקראת כניסת שידורי הלוויין לשוק הטלוויזיה הרב-ערוצית, כאשר הממונה על ההגבלים העסקיים דוד תדמור הכריז על חברות הכבלים כמונופול, יצא נגדו ציפורי במאמר ארסי: "סליחה מר תדמור", כתב ציפורי, "איפה בדיוק היית, אתה וקודמך לתפקיד, מר טורבוביץ', בכל השנים האחרונות? נמנמתם על השלט? חברות הכבלים הפכו, למעשה, למונופול בחסות ממשלתית ואף אחד לא קם. אף אחד לא צעק שהמחירים גבוהים, שהשירות גרוע, שמצפצפים על הצרכן, כולם זפזפו בשלט ושתקו. עכשיו, דווקא עכשיו, כשמירוץ הסוסים המעניין ביותר בתולדות התקשורת הישראלית עומד להיפתח, קמים כולם וזועקים בקול גדול שחברות הכבלים הן מונופול חמסן ושרירותי. עכשיו, דווקא עכשיו, הגיעה העת להעביר את חברות הכבלים שורה של טקסי זובור עד שיעניקו להן רשיונות לאספקת אינטרנט". המלה "זובור", כמו גם הטקטיקה של תקיפה אישית של פקידים במקום התמודדות עניינית (ציפורי הרי אינו טוען שהכבלים אינם מונופול), יחזרו בטוריו גם בשנים הבאות.

בהמשך המאמר הסביר ציפורי כי החשש מפני ריכוזיות באחזקה של תשתיות התקשורת אינו מעניין את הצרכנים. לדבריו, "לא מעניין אותם אם לספק האינטרנט המהיר קוראים אליעזר פישמן, טוביה החולב או פרת משה רבנו". לטענת ציפורי, "תדמור נלחם את המלחמה של אתמול", כיוון שמספר צופי הטלוויזיה צפוי לרדת. "ילדי המחשב יצפו פחות בטלוויזיה ויקראו פחות עיתונים. זה רק אומר שכל המהומה היום סביב התחרות בטלוויזיה הרב-ערוצית תיראה בעוד כמה שנים כזיכרון משעשע".

את המאמר חתם ציפורי במלים הבאות: "אין לנו בעיה לחתום את המאמר הזה במשפט 'אליעזר פישמן הוא בעל השליטה ב'גלובס', ואחד מבעלי השליטה בחברת הכבלים ערוצי-זהב', כדי להעניק לכם, הקוראים, מימד של שקיפות על כל מה שנכתב כאן. בכך אנו מסגירים את העובדה המצערת שפישמן נחת השבוע בחדרנו ב'גלובס' ואיים לזרוק אותנו לרחוב אם לא נכתוב עליו כמה מלים טובות. ובכל הרצינות, לך תוכיח שאין לך אחות. לשיפוטכם".

באותה שנה, עם הענקת הרישיון לחברת DBS שירותי לוויין, זכה הנושא לסיקור נרחב בעמודי החדשות של "גלובס", תוך הדגשת עמדת חברות הכבלים. למעט מקרים חריגים, ללא גילוי נאות שיצר האינטרס העסקי של פישמן בשוק – גם לא גילוי נאות מהסוג שציפורי סיפק באותו טור על תדמור. לא רק חברת שידורי הלוויין, גם חברת האם, בזק, ספגה סיקור שלילי באותה תקופה. שוב, ללא גילוי נאות. אמנם, כפי שמוכיח הגילוי הנאות שצוטט לעיל מטורו של ציפורי, עצם קיומו של גילוי נאות אינו ערובה לסיקור הוגן.

דוגמאות לסיקור של "גלובס" את הניסיון להכניס מתחרה לחברות הכבלים

שלמה לירן, מנכ"ל yes בשנים 2000–2003, נזכר כי בתקופתו בחברה ניהל, כהגדרתו, "מלחמה נגד כל הסיכויים". לא די בכך שבעל השליטה ב"גלובס" היה מושקע בערוצי-זהב, שותפו לחברה היה ארנון (נוני) מוזס, האיש החזק ב"ידיעות אחרונות", וחברות הכבלים האחרות, מת"ב ותבל, היו בשליטה של משפחת דנקנר ושל אי.די.בי (משפחות רקנאטי וקרסו), בהתאמה.

בכל הקשור לחזית התקשורתית, לירן מתאר מצב שבו "ידיעות אחרונות" ו"גלובס" תקפו את מי שתמך בחברת הלוויין. "אני לא אגיד לך שאני זוכר כתבה כזו או אחרת שהיתה לחלוטין כתבה מטעם. אני לא זוכר כי עברו הרבה שנים", אומר לירן, "אבל האווירה בהחלט היתה שנוני מוזס ופישמן, דרך 'גלובס' ו'ידיעות אחרונות', הם אדוני הארץ".

לירן מספר לדוגמה על "קרב איתנים" שניהל באותה תקופה בוועדת הכלכלה של הכנסת נגד חוק שכונה "חוק הכבילה", אשר חייב את חברת yes ליידע את חברות הכבלים על כל לקוח שמבקש לעבור אליהן ובכך לתת לחברות הכבלים שבעה ימים לנסות ולשמר אותו. "זה היה לא נורמלי", נזכר לירן. "המדינה רצתה לייצר תחרות בשוק הטלוויזיה, אבל איפשרה למונופול שבעה ימים לשמר את הלקוחות שלו. זה היה אסלי בשביל שלא ניתן יהיה לשכנע אף אחד לעבור ל-yes". לדבריו, כשניסה לשכנע חברי-כנסת לשנות את החוק, נתקל בהתנגדות. "אני זוכר שהיה חבר-כנסת אחד, מהמפד"ל", אומר לירן, "שישבתי איתו אחרי ישיבה של ועדת הכספים והוא אמר לי 'תשמע, מומו, שכנעת אותי. אתה צודק, זה פשוט לא הגיוני. אבל אני לא אוכל לתמוך בך'. למה? 'בגלל שאם אני תומך בך או שאני לא מופיע יותר ב'ידיעות אחרונות' וב'גלובס', או שיראו את השם שלי רק בהקשרים השליליים. אני לא צריך את זה'. העוצמה של 'ידיעות אחרונות' ו'גלובס' אז היתה עצומה. אני לא יכול להגיד לך שמישהו איים עליו באופן מפורש, אבל כך הוא הרגיש".

מנגד, אפי לנדאו, שסיקר את תחום התקשורת ב"גלובס" בסוף שנות ה-90 ותחילת שנות האלפיים, אמר בשיחה עם "העין השביעית" כי קיבל יד חופשית לכתוב על-פי שיקול דעתו המקצועי. לדבריו, אף שבעל השליטה בעיתון היה בעל אינטרס ברור בתחום, מעולם לא קיבל הוראה כיצד לפעול.

חברת הלוויין yes הפסידה מאות מיליוני שקלים בשנותיה הראשונות, ונעשתה תלויה בהזרמות כספים מחברת האם בזק. כיוון שבזק היתה אז עדיין חברה ממשלתית, ההליך היה מורכב יחסית, ופומבי. בכל פעם שביקשה בזק להזרים כספים היה צורך לקבל את אישור ועדת השרים לענייני הפרטה. היה זה תהליך שהזמין ביקורת, וב"גלובס" אכן סיקרו אותו בביקורתיות. גם כלי תקשורת אחרים לא נטו חסד לחברה ששורפת מאות מיליונים, אולם נראה כי בעמודי "גלובס" היה קל לקבל באותה תקופה אינצ'ים רבים לסיקור הצרות של yes.

כך, לדוגמה, בשנת 2001, על רקע דרישה להזרים כסף מבזק ל-yes, הקדיש "גלובס" לסוגיה כותרות ראשיות ושלל טורי ביקורת, כגון: "שר התקשורת – לא לאשר הזרמה נוספת ליס ללא פתרון מבנה האחזקות", "ועדת השרים אישרה את ההזרמה. אלי ישי: אם יס במצב כה קשה – למה להשקיע?", וכן "עימות חריף בוועדת הכלכלה – האם יס משרתת את עצמה או אינטרסים של בזק".

כשאילן בירן, מנכ"ל בזק, העניק באותה שנה ראיון למגזין "פירמה" של "גלובס" הוא נשאל על-ידי ורד רמון-ריבלין, האם ייתכן שלנוכח חוסר הסיכוי של הלוויין להרוויח כסף, כל ייעודו הוא למעשה "לגרום ללקוחות לנטוש את הכבלים".

בינואר 2003, לפני קבלת אישור להזרמה נוספת של מאות מיליונים, פרסם ציפורי, אז עורך מדור "שוק ההון", מאמר ביקורתי ביותר שבו יצא נגד ההזרמות של בזק ל-yes, וקרא להוביל את החברה לפירוק והסדר נושים. עורך "גלובס" חגי גולן מסר אז לעיתונאי אביב הורביץ כי בשל "שיכחה" לא ניתן גילוי נאות לאינטרס של פישמן בקריסת yes.

חודשיים מאוחר יותר, כשציפורי הקדיש מאמר נוסף לכישלון הניהולי המפואר של yes, שוב נשכח הגילוי הנאות. שמו של הטור של ציפורי, אגב, היה ועודנו "גילוי נאות". במרץ 2004, לפני עוד אחת מההזרמות, כותרת מוסף "שוק ההון" קראה "בואו נוסיף עוד קיסם למדורה". הכתב גיא הדס תיאר "כיצד קרה שבזק, שאמורה להתנהג כמו תאגיד עסקי, שרפה עד עתה כ-1.2 מיליארד שקל בחברת הלוויין, למה היא עומדת לשרוף עוד כמה מאות מיליונים מכספי משלם המסים [...] ולמה שליחתה של יס לבית-המשפט לפירוק הליכים דווקא תשרת את בזק הכי טוב".

הדס, כיום סמנכ"ל תקשורת תאגידית בבזק, האמון בין היתר על הקשר של החברה עם העיתונות, התייחס לאחרונה בחשבון הפייסבוק שלו לטענות בדבר סיקור מוטה בעיתון. "גם כשסיקרתי תקשורת ב'גלובס'", כתב, "הפעמים הבודדות שפישמן דיבר איתי היו כשהוא התרגז על משהו שכתבתי ואז דיברתי איתו כמו כל מנכ"ל או בעלים בשוק. לא יותר ולא פחות".

סוגיה אחרת הקשורה לחברות הכבלים ועמדה בלבו של מאבק בין הבעלים לבין המדינה היתה לגבי העברת אינטרנט על גבי תשתית הכבלים. גורם בכיר שהיה מעורב בהתנהלות המדינה מול פישמן אומר כי "ציפורי נכנס" בכל מי שהיה מעורב בסוגיית התשלום עבור אינטרנט בכבלים.

דוד מילגרום, שכיהן כממונה על התקציבים במשרד האוצר בסוף שנות התשעים, נזכר בהתמודדות ההיא. במשרד האוצר דרשו אז מבעלי חברות הכבלים לשלם תשלום נוסף על דמי הזיכיון כדי שיתאפשר להם להעביר על גבי התשתית שלהם את הטכנולוגיה החדשה ולגזור רווחים חדשים. בעלי החברות, מספר מילגרום, ובתוכם גם פישמן, חשבו שאין מקום לתשלום נוסף עבור מתן השירות.

"רצינו להשיג שני יעדים", נזכר מילגרום בשיחה עם "העין השביעית". "מצד אחד לא למנוע התפתחות טכנולוגית שמשפרת את רווחת הצרכנים. מנגד ראינו בכך הטבה לא מתוכננת, וגרסנו שאם מאפשרים זאת בעל הזיכיון צריך לשלם על כך תמלוגים. על כך היתה מחלוקת". לדברי מילגרום, הוא לא זוכר האם ב"גלובס" היה סיקור חריג של אותה מחלוקת, אולם הוא בהחלט זוכר "לחצים שהופעלו עלי ועל שר האוצר דאז [יעקב נאמן] מצד בעלי חברות הכבלים, שטענו שאין הצדקה לתשלום תמלוגים, אבל כפי שמצופה מאיתנו עמדנו בלחצים ולא הסכמנו לכך".

עד כמה העובדה שלאחד מבעלי החברות היה עיתון השפיעה עליך כמקבל החלטות?

"בפרספקטיבה של עשרים שנה אני יכול להגיד שהיינו הרבה פחות רגישים לסיקור בתקשורת ולעיתון כזה או אחר. כדרג מקצועי ראינו את עצמנו משרתי ציבור, בלי חישובי חישובים של יחסי-ציבור ומה יכתבו עלינו".

מילגרום מוסיף כי לאורך השנים, כשעבר לתפקידים אחרים, לא הרגיש מסומן לרעה ב"גלובס" בתור מי שפעל נגד האינטרסים של בעל השליטה בעיתון. "כעשור אחרי המחלוקת הזו יצא לי להיפגש עם פישמן והוא הביע איזושהי הערכה לכך שהבין שייצגנו עמדה מקצועית. לא שהוא אהב את העמדה הזו או שחשב שהיא היתה נכונה, אבל לפחות הבין מאיפה באנו".

"גלובס" מציג: שיטת הזימבור

בשער "גלובס", תחת הכותרת "חבורה של בריונים", פורסמה ב-12 בינואר 2017 פסקה מאת סגן העורך ציפורי ובה התייחסות לאופן שבו לדעתו העיתונות בישראל פועלת. "פרשת נתניהו-מוזס", כתב ציפורי, "רק חשפה, המחישה וחידדה עוד יותר את השיטה שבה עובדים כל המו"לים בישראל – ממוזס, דרך עמוס שוקן ועד שלדון אדלסון: שיטת הליטוף והזימבור, שבה כל פוליטיקאי שאיתך מלוטף ומי שלא איתך מזומבר – פוליטיקאים, רגולטורים וגם חוקרי משטרה ופרקליטים. זו שיטה שבה עיתונאים, שחוששים למקום עבודתם, הפכו כלי שחמט ופיונים לטובת גחמותיהם של המו"לים שיכורי הכוח ושל אנשי אמונם, שטועים לחשוב שהם מנהלים את המדינה".

ציפורי כתב על עיתונים אחרים, אבל במידה רבה אפשר להפנות את דבריו גם ל"גלובס" של אליעזר פישמן. משיחות שקיימנו עם פקידים בכירים ורגולטורים לשעבר, שקיבלו החלטות המנוגדות לאינטרס העסקי של פישמן, עולה כי לא כולם חשו כמו מילגרום, והיו ביניהם גם מי שהרגישו שמפעילים עליהם את "שיטת הזימבור".

"לאורך השנים הגחיכו את האנשים שפעלו נגד פישמן, יוסי בכר למשל", אומר גורם בכיר לשעבר בשירות הציבורי, "בהתקפות ובהגחכות האלו 'גלובס' מאותת לאחרים – אם אתם תלכו נגדנו סופכם יהיה כמו אלה. פישמן זה לא עיתונות, פישמן זה מערך כוחות של קבוצה כלכלית שאחד מהעמודים שלה זה תקשורת. באמצעות התקשורת היא מבצרת את כוחה בתחומים האחרים בהם היא פועלת. 'גלובס' שירת את השחקנים הקיימים, את אליעזר פישמן וממלכתו, ואת המערכת הבנקאית. לכן התנגדו לכל מה שעלול לפגוע בבנקים, החל בוועדת בכר וכלה בוועדת הריכוזיות".

דרור שטרום, שכיהן כממונה על ההגבלים העסקיים בתחילת שנות האלפיים, ספג סיקור שלילי מ"גלובס" בכלל ומסגן העורך אלי ציפורי בפרט גם שנים אחרי שהחלטותיו התנגשו עם האינטרסים של בעל השליטה ב"גלובס" אליעזר פישמן. בשנה שעברה חזר שטרום לשירות הציבורי ועמד בראש ועדה של משרד האוצר ובנק ישראל ("הוועדה להגברת התחרותיות בשירותים בנקאיים ופיננסיים נפוצים"). יישום המלצותיה של הוועדה צפוי לפגוע בשורת הרווח של הבנקים.

"כממונה היתה לי חתימת מגע מאוד גבוהה עם ענייניו של פישמן", נזכר שטרום בשיחה עם "העין השביעית", ומונה חלק מההחלטות שקיבל והסבו נזק לאינטרסים העסקיים של בעל השליטה ב"גלובס": הוא אישר לבעלי חברות הכבלים, ופישמן ביניהם, להתמזג לחברה אחת אך רק בתנאי שיכניסו שירותי טלפונייה ויתחרו בבזק, הוא חייב את פישמן עצמו למכור אגרות חוב של חברת ברק כדי שיוכל למזג בין מוניטין לקווי-זהב, ובהזדמנות אחרת פעל לחייב את פישמן למכור חלק ממניותיו ב"ידיעות אחרונות". ההחלטה האחרונה, אומר שטרום, "כנראה מאוד כאבה" לפישמן, שכן שנים אחר כך פנה בניסיון לבטל אותה, ונכשל. גם במבט לאחור, אומר שטרום, ההחלטה היתה מוצדקת, "עובדה שזמן לא רב אחרי כן חנכה 'ידיעות אחרונות' את העיתון 'כלכליסט' שנמצא היום בתחרות ישירה מול 'גלובס' של פישמן".

מאז שקיבל את ההחלטות הללו, וביתר שאת מאז שעזב את תפקיד הממונה על ההגבלים העסקיים, מסקר "גלובס" את שטרום באופן שלילי, בעיקר ברצף של טורים ארסיים מאת סגן העורך ציפורי. סגן עורך "גלובס" כינה את שטרום "אדריכל שוד הפנסיה הגדול" (יחד עם דידי לחמן-מסר), ש"מצחצח את המוניטין שלו". בטור אחר כתב ציפורי על "שטרום ולהקת העיתונאים שלו", ש"יצרו את הריכוזיות בשוק הביטוח והפנסיה והובילו לעליית מחירים בדמי הניהול ולנזק של מיליארדים לצרכנים".

בהזדמנות אחרת כתב ציפורי כי אנשים מסוגו של שטרום "מתקשים להחיל על עצמם אותם כללים של קדושים שהם מטיפים לאחרים" וכי הוא טהרן, צבוע ודו-פרצופי. לפני כשנה, כעשור לאחר ששטרום עזב את תפקיד הממונה על הגבלים, כתב עליו ציפורי תחת הכותרת "עוד בלוף של דרור שטרום" כי "רגולטורים מסוגו של שטרום מתנהגים הרבה יותר גרוע מפוליטיקאים. הם לא משרתים את הציבור, הם משרתים בעיקר את עצמם". הטור אף לווה בקריקטורה שבה נראה שטרום דורך על אדם המתחנן לנפשו.

באחת ההזדמנויות ציפורי אפילו הודה בטיפול המיוחד שהוא מעניק לשטרום וכתב: "שטרום, כפי שאתם כבר בוודאי יודעים, הוא 'חביב' הטור הזה, ותמיד לא בהקשרים חיוביים. אנחנו לא רוצים להיחשד באובססיביות, אבל שטרום הוא דוגמא מצוינת לפער העצום בין המציאות למראית העין".

"ב'גלובס' היה בהחלט קמפיין נגדי", אומר שטרום, "חלק מהעיתונאים ב'גלובס' גם מסרו לי ששמי עולה כ'טאבו' בישיבות שם. הקמפיין הזה כלל פרסום של עובדות שקריות לגמרי, ללא שביקשו ממני שום תגובה לפני הפרסום: היה ניסיון לטעון שתפרו לי או שתפרתי לעצמי ג'וב (ראש ועדת היישום של רפורמת הבנקאות) שלא היה ולא נברא – אבל זכה לכותרת בלי שום פניה לקבלת תגובה, וזו רק דוגמה אחת מרבות. היו שם כינויים כמו 'שודד' או 'מאכער'. היתה טענה שפעלתי בניגוד עניינים – הכל שטויות, אבל הכל בלי שפעם אחת הרימו טלפון לקבל תגובה – בניגוד לחובה העיתונאית הבסיסית.

"זו בעיני עיתונות לא הגונה, ומאחר ואני לא מאמין שכל העיתונאים ב'גלובס' הם לא הגונים, הרי שאין לזה הסבר אמיתי למעט אינטרסים. השיא היה בכותרת שפרסמו לפיה אני עומד לדין בכתב אישום יחד עם נוחי דנקנר, דבר שתוקן רק אחרי שהרמתי טלפון לעורך 'גלובס' ושאלתי אותו אם לא הגזימו קצת.

"כממונה על הגבלים עסקיים ספגתי ביקורות ואני סופג גם היום וזה בסדר גמור. אבל עיתונאים כלכליים מקצועיים, גם כאלה שאני לא אוהב את הביקורת שלהם, מרימים טלפון, שואלים להסבר ואז מקבלים או לא ומפרסמים – בחירה לגיטימית שלהם. ישפוט הציבור. ב'גלובס', מאז ההחלטות שלי בענייני פישמן, בעניינים הנוגעים לי יש קו אחר. שיאם בטור של סגן העורך אלי ציפורי, שמעולם לא ביקש תגובה לשום פרסום שלו על דברים שעשיתי והפרסומים שלו גבלו בהאשמות 'דר שטירמריות', היסטריות, מסומאות משנאה. האיש מעולם, במשך שנים, לא פנה לבקש תגובה. הוא גם מעולם לא ביקש להתעמת איתי – דבר שהייתי מסכים לו בשמחה מעל כל במה. קטונתי מלחלק ציונים לרמת העיתונאות אבל ברור שהתנהגות חריגה כזו היא אחד משניים: פחדנות נטו או אג'נדה קבועה מראש, כי ממילא מה שנכתוב ידוע מראש".

הסיקור המוטה שאתה מתאר שספגת מ"גלובס" השפיע על ההחלטות שלך כרגולטור?

"אני לא שיניתי מהחלטותי או מהתנהגות שלי בגלל 'גלובס', אבל אני יכול לתאר לעצמי אנשים שונים, כולל מקבלי החלטות שהכרתי, שדברים כאלה כן היו משפיעים עליהם. עיתונות מכפישה בלי זכות תגובה היא בעיני שימוש פחדני ונואל בכוח. לי נראה שהכוונה מאחורי קמפיין כזה היא שאנשים יהססו לעשות צעדים רפורמטיביים, ובעידן שבו עיתון נשלט על-ידי הבנקים שיחרצו את גורלו, יש בעיה בהתנהלות כששופכים הוקעות והשמצות על רפורמה שמבקשת לעשות שינוי בבנקאות. כשזה כך, צריך לראות את זה כמו שזה – עיתון מטעם קבוצת אינטרס".

לפי שטרום, היחס העוין של "גלובס" כלפיו התמקד, אך לא התמצה, בטורים הפובליציסטים של ציפורי. גם בעמודי החדשות ספג לא אחת מעיתונאיו של פישמן. כך, למשל, בידיעה שהופיעה ב"גלובס" לפני כשנה תחת הכותרת "הג'וב הבא של דרור שטרום" (בגרסה המקוונת הכותרת היתה "ועדת שטרום תפרה את הג'וב הבא של דרור שטרום?"), ידיעה שלדבריו לא היה בה כל ממש. לפני כחמש שנים דווח בעיתון על כך שסידר לעצמו לקבל 40 אלף דולר עבור חוות דעת שיכתוב לרשות החשמל, מידע שגם כן לדברי שטרום לא היה נכון עובדתית.

שטרום מספר כי מעולם לא ניצל את הפגישות שלו עם פישמן כדי לדבר על הסיקור החריף שהוא מקבל מ"גלובס". לדבריו, הוא גם לא ניסה לפנות לציפורי כדי להבין מדוע הוא כותב עליו כפי שהוא כותב, למעט אותה פעם שבה נכתב על חוות הדעת לרשות החשמל. בעקבות הפרסום הזה שלח מכתב ובו הסביר מדוע לא היו דברים מעולם. בתגובה פרסם ציפורי טור שלם שבו התייחס לחלק מהמשפטים במכתב של שטרום תוך שהוא שוב מציג אותו באור שלילי. מאז ויתר שטרום על כל ניסיון לדיאלוג עם ציפורי. כעת, לאחר סיום עבודת הוועדה שבראשה עמד, מתכוון שטרום להתייעץ עם מומחה לדיני לשון הרע ולבדוק אפשרות להגיש תביעה נגד "גלובס" בגין הסיקור שספג.

מטרה קבועה נוספת של ציפורי, לצד שטרום, היא דידי לחמן-מסר, לשעבר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה בתחום הכלכלי-פיסקלי. בשנות כהונתה בתפקיד, משלהי שנות ה-90 ועד לפני קרוב לעשור, קיבלה גם היא כמה וכמה החלטות שלא עלו בקנה אחד עם האינטרסים הכלכליים של אליעזר פישמן. בין היתר פעלה לחייב את פישמן, ובעלי יתר חברות הכבלים, לשלם למדינה עבור האפשרות להעביר אינטרנט על התשתית שלהם, ובהמשך פעלה במרץ להכניס את חברת yes כדי שתתחרה בטלוויזיה בכבלים. בנוסף יצאה לחמן-מסר נגד בעלויות צולבות בתקשורת והובילה את התיקון לחוק שמגביל אותן. פישמן היה אחד הנפגעים מהחוק.

כמו שטרום, גם לחמן-מסר ספגה ביקורת חריפה, ואישית, בטורים על גבי טורים שפרסם סגן העורך ציפורי. בין היתר טען סגן עורך "גלובס" כי ה"פרנויה" של לחמן-מסר "פגעה בזכות הציבור לדעת", הקדיש טור לתהייה כיצד צברו לחמן-מסר ובן זוגה אורי מסר נכסים רבים, טען כי אין לה זכות לדבר על הון-שלטון לנוכח קרבתו של בן-זוגה לאהוד אולמרט, הזכיר לה מעל העיתון כי "הכסף מעוור עיני חכמים וצדיקים", תיאר אותה כ"אדריכלית שוד הפנסיה הגדול" (יחד עם דרור שטרום), קרא לגופים אחרים לבקר את הצביעות של לחמן-מסר ודרש ממנה לקרוא לוועדת חקירה על רפורמת בכר שבה תמכה.

כמו במקרה של שטרום, כך גם לגבי לחמן-מסר כתב ציפורי באחד הטורים כי "לחמן-מסר היא אורחת קבועה בטורים שלנו, ולמרבה הצער, לא תמיד בהקשרים חיוביים. כדי שלא נואשם בהגזמה פרועה ובהיטפלות אליה, אנחנו חייבים להודות כי ניסינו להתאפק ולהימנע ממאמר נוסף עליה, אבל לא עמדנו בפיתוי".

"הרדיפה האישית של ציפורי אחרי במהלך כהונתי בשל עמדותי והחלטות מקצועיות שקיבלתי הפכה להיות התקפה אישית שלא פסקה עד היום", אומרת היום לחמן-מסר, "התקפות אישיות אלה במהלך כהונה, לרבות קריקטורות, עלולות ליצור אפקט הרתעתי לפקידים אשר אינם מעוניינים במתקפות שלוחות רסן של עיתונאי, המשתמש בבמה של מאמר דעה, ללא מתן אפשרות לתגובה עניינית".

"בעניין אלי ציפורי, סגן עורך העיתון ועורך החדשות", נמסר בתגובה רשמית מ"גלובס", "ציפורי הינו עורך ועיתונאי ותיק, אמיץ, רב זכויות ובעל הישגים מוכחים למען האינטרס הציבורי – שטורו הפופולרי 'גילוי נאות' זוכה להערכה מקצועית רבה. הניסיון להציגו כמי שכתיבתו מונעת משיקולים שאינם עיתונאים – משוללת כל יסוד, מופרכת ושקרית – ויעידו על כך מגוון הטורים והנושאים בהם עסק טורו לאורך השנים. בין הנושאים ניתן למנות את השכר הקפוא במשק הישראלי, העלאת שכר המינימום, תמיכה בעבודה המאורגנת בישראל ככוח מאזן להנהלות כוחניות, הורדת דמי הניהול המופרזים לגופים המנהלים את החיסכון ארוך הטווח של הציבור, חשיפת הטבות מס של חברות הענק, התנגדות להורדה משמעותית של מס חברות, התנגדות לתכנוני מס חוצי הגבולות של תאגידי ענק ונישומים עשירים, תמיכה בהגבלת שכר הבנקאים וריסון שכר הבכירים, הצעת פתרונות למרווחי הריבית הגבוהים בבנקים ועוד".

משפחת פישמן במערכת "גלובס"

באופן טבעי, גם הסיקור של עסקי משפחת פישמן עצמה היה מוגבל ב"גלובס", לפחות עד שהתרסקותו העסקית הפכה פומבית. עיתונאית שעבדה ב"גלובס" מספרת כי בכל הקשור לחברות של פישמן, "היינו חייבים לכתוב רק דברים טובים". לדבריה, "כשהיינו קולטים סימני אזהרה בחברות אחרות היינו מבליטים, אבל אם ראינו אצל פישמן לא כתבנו". עורך לשעבר בעיתון טוען מנגד כי מעולם לא קרה שנחשפה פרשה משמעותית הקשורה לפישמן ולא היתה לכך התייחסות בעיתון, אך מוסיף כי לעסקיו של בעל הבית התייחסו "בדחילו וברחימו".

עורך מוסף הנדל"ן של "גלובס", דרור מרמור, פרסם בסוף 2016 מאמר בעיתון ובו סיפר כי רק פעם אחת בכל שנות עבודתו התבקש על-ידי פישמן לצנזר פרט מידע. מרמור כתב כי בעל השליטה בעיתון התחרט על משפט בודד שאמר באירוע פומבי, וביקש ממנו שלא לפרסמו.

"אני לא אוהב שום נכס. מדובר בעסקים ולא באהבה. אפילו את הילדים שלי אני לא אוהב – בשביל זה יש נכדים", ציטט מרמור את הדברים שאמר פישמן, והמשיך: "ככה הוא אמר בחיוך, ונבהל ממה שאמר. זה המשפט היחיד שצנזר לי פישמן". לדבריו, העובדה שפישמן מעולם לא התערב בעבודתו על אף שהיה בעל נכסי נדל"ן רבים ומגוונים, מעידה על כך כי העיתונאים ב"גלובס" פעלו באופן עצמאי. לא היתה "רוח מפקד", כתב מרמור, לכל היותר "בריזה קלה".

"המדיניות שלי", מספר העיתונאי החוקר משה ליכטמן ומי שייסד את מוסף הנדל"ן ועמד בראשו בשנותיו הראשונות, "היתה שבכל פעם שאני מדווח על אחת הפירמות של פישמן יהיה לזה כיסוי מאוד יבש וענייני, בלי ליקוק ובלי כיסוח. מה שכן, לא ידעתי בעוונותי כמה עמוקה הבעיה האישית של פישמן, וזה נו"ן שלי".

לדברי ליכטמן, בכל השנים הארוכות שבהן עבד ב"גלובס" היו רק כמה מקרים בודדים שבהם התנגש בבעל השליטה. פעם אחת, אחרי פרסום תחקירים על אריאל שרון והקרקעות בכפר מל"ל, אמר לו פישמן כי הכתבות הללו גרמו לשרון "נזק בריאותי", אולם לדברי ליכטמן בעל השליטה לא ניסה לחסום את הפרסומים. במקרה אחר התקשר פישמן אל ליכטמן וסיפר לו שמכר שלו, איש עסקים, טוען שהוא רודף אותו אישית. פישמן ביקש מליכטמן להיפגש עם האיש, וכך היה. מקרה אחר אירע כשליכטמן היה עורך מוסף הנדל"ן ופורסמה בו "שגיאה כבדה" בנתוני אחת החברות שבשליטתו של פישמן. "הוא אמר לי 'אם בחברה שלי אתם עושים כאלה טעויות ולא מסוגלים להוציא מספר נכון מהדו"חות הכספיים, איך אני יכול לסמוך על הדיווחים שלכם כשאתם מדווחים על חברות אחרות?'", נזכר ליכטמן. "זו היתה עקיצה שמאוד הכאיבה לי", הוא מוסיף, "וגרמה לי להקפיד עוד יותר על נכונות הנתונים".

פעם נוספת אירעה לפני שנים אחדות, אחרי שליכטמן פרסם כמה תחקירים על מעלליו של שר החקלאות דאז שלום שמחון. חלק מממצאיו של ליכטמן לגבי שמחון הגיעו לידי ביטוי בדו"חות מבקר המדינה והובילו לזכיית העיתונאי באות אביר איכות השלטון, אולם את פישמן, כך נראה, הם דווקא הטרידו. לדברי ליכטמן, בעל השליטה בעיתון פנה אליו במסר ברור – די, הפסק לכתוב על שמחון. למזלו, כך אומר ליכטמן, שמחון פרש זמן קצר לאחר מכן מהחיים הציבוריים, כך שהוא לא נאלץ להתמודד עם מצב שבו קיבל מידע חדש ובעל ערך על השר לשעבר שבעל השליטה חפץ ביקרו.

מקור במערכת טוען כי המנכ"ל איתן מדמון נתקל רק פעם אחת בדרישה של משפחת פישמן להתערבות בתוכן שנתפסה בעיניו כפסולה, אך לאחר שהמנכ"ל איים בהתפטרות הם נסוגו.

פישמן עצמו, כך עולה מעדויות העיתונאים ששוחחו עם "העין השביעית", גם אם היה מעורב באופן שוטף בנעשה בעיתון "גלובס", לא נהג להפוך את המעורבות לגלויה. אחד העיתונאים מספר כיצד בשנים האחרונות היה רואה את בעל השליטה מגיע מדי פעם למערכת ויושב לשיחה עם העורך הראשי חגי גולן, ולאחריה יוצא לעשן במרפסת.

בעבר היו לפישמן גם פגישות בפורומים נרחבים יותר ב"גלובס". באמצע העשור הקודם, מעט אחרי ההסתבכות בהימור על הלירה הטורקית, הגיע פישמן ל"גלובס" ושוחח עם כתבים ועורכים בכירים בעיתון. בשנת 2009, על רקע משבר האשראי וחובותיהם של הטייקונים, הגיע פעם נוספת בעל השליטה לפגישה, שבה השתתפו לצד גולן גם עורכי העיתון וכתבי שוק ההון. בין היתר שוחח פישמן עם העיתונאים על תוכניתו לפריסת חובות של חברות שנקלעו לבעיה תזרימית. חברות כמו אלו שבבעלותו. ב"גלובס" תמכו בסופו של דבר בתוכנית דומה, גרסה אחרת של תוכנית חילוץ לטייקונים.

עם זאת, בשנים האחרונות אליעזר פישמן לא היה החוליה היחידה, וגם לא הבולטת, של "גלובס" אל עסקי משפחת פישמן. מי שהתערבה בפעילות העיתון באופן גלוי ושיטתי היתה בתו של פישמן, ענת מניפז-פישמן.

מניפז-פישמן מונתה ליו"ר דירקטוריון "גלובס" בסוף שנת 2005, במקומו של אביה, וכבר בשנת 2008 דיווח "מעריב" כי במערכת העיתון לא רואים בעין יפה את התערבותה בתכנים. אחד העובדים סיפר אז ל"מעריב" כיצד במהלך הכנת פרויקט "אנשי השנה" של "גלובס" לשנת 2006 נערכה ישיבה שבה התלבטו כיצד לדרג את פישמן לאור הפסדיו העצומים בהימור על הלירה הטורקית. לחדר הישיבות נכנסה מניפז-פישמן, והדיון על אביה נפסק.

בסופו של דבר פישמן האב הוצב במקום העשירי בדירוג של העיתון והוצג כמי שהצליח להתאושש באופן מפתיע מהמכה שספג. "למרות שבתקשורת הצטייר פישמן כאחד המפסידים הגדולים של 2006 בגלל ההשקעה בלירה הטורקית", כתב עליו רועי מלצר במוסף אנשי השנה של "גלובס", "הרי שבפועל נראה שחשבון הבנק שלו דווקא תפח השנה".

מניפז-פישמן עצמה דחתה באוזני "מעריב" את הטענות להתערבות. "אני לא מתעסקת בכותרות או בכתבות פרטניות", אמרה בתגובה לאותו דיווח, "ולא נכחתי בשום פורום שמחליט מי יהיה ברשימת אנשי השנה. אני אפילו לא יודעת באיזה מקום אבא שלי שובץ ברשימה הזו. דווקא בגלל המעורבות המשפחתית אני משתדלת לא לעסוק בזה".

גם אם נניח שלפני עשור הטענה הזו היתה כנה, בשנים האחרונות חל שינוי. מניפז-פישמן החלה להשתתף בישיבות העורכים השבועיות. לא רק כמקשיבה מהצד לעמדות של עורכי החלקים השונים אלא גם כמי שתורמת את דעתה, מתווכחת ואף מחלקת הוראות.

במכתב שהוציא בסוף 2016 ועד עיתונאי "גלובס", ואשר נחשף על-ידי נתי טוקר ב"דה-מרקר", נטען כי בעלת השליטה הקודמת בעיתון נהגה "להיכנס לישיבות עורכים, להעיר הערות, לנזוף בכתבים ובעורכים ולקיים עימם פגישות אישיות". במערכת "גלובס" מתארים אותה כ"עושת דברו" של פישמן. גורם בעיתון טוען כי המנכ"ל מדמון והעורך הראשי גולן לא מנעו ממנה להשתתף ולהשפיע על התוכן בעיתון בהסתמך על כך שהפסיקה עומדת לצדה.

"ענת מניפז ניהלה את העיתון בשביל אבא שלה, וזו אשה שלא מבינה כלום בעיתונות, באמת כלום", אומרת עורכת לשעבר בעיתון. לדבריה, "היו לה החלטות הזויות ברמת התוכן", כגון הגדלת מדור התרבות ב"גלובס הערב", ביטול מדורים, שינויים בעיצוב, ערבוב של תכנים, ממש כאילו היתה עורכת ראשית ולא בעלת השליטה בעיתון. "היא לא הקשיבה לאנשי המקצוע", מסכמת העורכת. "היא חשבה שכך 'גלובס' ייראה יותר טוב, אבל זה היה חסר בסיס מקצועי".

כתב לשעבר בעיתון מוסיף כי מניפז-פישמן התערבה עד לרמת גודל הגופנים בטקסטים שפורסמו, או שדרשה להפוך רשימה שנועדה להתפרסם כטור לכתבה.

מי שראה בעין שלילית ביותר את ההשתתפות של מניפז-פישמן בישיבות המערכת, כך מספרים גורמים המכירים את מערכת "גלובס" מקרוב, היה סגן העורך ציפורי. חלק מהערותיה בישיבות כוונו לציפורי אישית, ולדברי גורמים שנכחו בישיבות ציפורי תפס את התערבויותיה כניסיון להשפילו.

מרגע שפישמן התרסק כלכלית וחדל להיות גורם משפיע ב"גלובס", ציפורי ניצל את ההזדמנות כדי להיפרע מבתו של בעל השליטה פושט הרגל, וגייס לשם כך את דפי העיתון. בחודש ספטמבר האחרון, אחרי שהבנקים הצטרפו לבקשת רשות המסים לפשיטת רגל של פישמן, פרסם ציפורי טור שבו קרא לחשוף את נכסי ילדיו של פישמן. מניפז-פישמן לא אהבה את הטור, וכמוה גם המנכ"ל מדמון והעורך הראשי גולן.

מאז הרחיק לכת עוד יותר ובדצמבר האחרון קרא במפורש לבנקים לדרוש את הנכסים ש"הוברחו" לדבריו לילדי טייקונים עתירי חובות כפישמן. בהמשך החודש ליווה את טורו של ציפורי תצלום שבו נראה פישמן מועד במדרגות בית-המשפט. הנקמה נמשכה גם בגיליון שראה אור ביום פרסום כתבה זו: תחת כותרת שהאשימה את פישמן בהברחת נכסים לילדיו פורסמה תמונתה של מניפז עם אביה, אחותה ואחיה. בטור הפרשנות שנדפס במקום בולט כרגיל הדגיש ציפורי כי "מעולם לא אכל מכף ידו" של פישמן.

העמדות שהביעה מניפז-פישמן בישיבות העורכים, כך מספרים ב"גלובס", כללו רתיעה עקרונית מסוגיות של זכויות עובדים או העלאת שכר המינימום, שעליהן כתבו לא אחת סגן העורך ציפורי והכתב שי ניב כשהיה כתב לענייני תעסוקה ורווחה.

לפני כשנה, כשהנהלת "גלובס" וארגון העיתונאים הגיעו לבית-הדין לעבודה על רקע תוכנית קיצוצים אכזרית, טען בא כוח ארגון העיתונאים כי מניפז-פישמן אמרה במפורש לשי ניב כי היא מסתייגת מקיומו של ועד עיתונאים ב"גלובס". בוועד העיתונאים תפסו אז את מדמון כשלוחה של מניפז-פישמן, שעשה ככל שביכולתו כדי למנוע את הקמת הוועד. תנאי העסקתו של מדמון, שנחשפו במהלך המגעים למכירת העיתון, סיפקו לכאורה המחשה לכך.

מניפז-פישמן לא הסתפקה בהבעת עמדות עקרוניות. כאמור, היו לעמדותיה השלכות על הנעשה ב"גלובס". בחודש אוגוסט 2014 הועבר העיתונאי ניב מתפקידו ככתב התעסוקה והרווחה של העיתון והחל להתמקד בתחקירים בנושאי בריאות. גם אם המעבר תאם את רצונו של ניב לעבור לתפקיד בעל אופי תחקירי יותר, את האחריות לשינוי מטילים במערכת "גלובס" על מניפז-פישמן, ועוד יותר מכך את העובדה שמאז לא נכנס אף כתב בעיתון לנעליו של ניב. כשיומון ואתר כלכליים מתנהלים במשך שנים בלי כתב המסקר את תחום התעסוקה והרווחה ישנן שתי אפשרויות: או שמדובר בהחלטה של המערכת העיתונאית, ואם כך הרי שזו החלטה אומללה, שלא לומר תמוהה ממש, או שמדובר בהנחתה מלמעלה של בעלי השליטה – ואם כך הרי שזו התערבות יוצאת דופן בעבודה העיתונאית של המערכת.

בדיקה שנערכה על-ידי "העין השביעית" בלמעלה מ-500 שערים של העיתונים המרכזיים בישראל בשלושה חודשים נפרדים במהלך 2016 מצביעה על מה שיכול להיות תוצאה של ההחלטה הזו: "גלובס" הוא כיום העיתון שמעניק את הבולטות הנמוכה ביותר לנושאי רווחה במובנם הרחב (כולל ענייני תעסוקה ועבודה): כמחצית מהנהוג בעיתוני קבוצת "ידיעות אחרונות" וכרבע מעיתוני קבוצת "הארץ".

לא רק ניב והאג'נדה החברתית שלו היו על הכוונת של מניפז-פישמן, גם התחקירן הבכיר משה ליכטמן, שהציק דרך קבע לבעלי כוח והון. כלפי חוץ היה ליכטמן מקור לגאווה לעיתון, אולם בישיבות הוועד המנהל הביעה מניפז-פישמן, יותר מפעם אחת, חוסר שביעות רצון מהעיתונאי החוקר. בין היתר דרשה להפחית את שכרו. רק בהתערבות של אלונה בר-און נשמר מעמדו של ליכטמן בעיתון, והוא המשיך בעבודתו. "מאז שהתחילו הצרות של פישמן", מתנחם גורם במערכת, "ענת מניפז כבר לא מראה את עצמה בעיתון".

"אני לא יודע אם היתה רוח מפקד, אני לא נכנס לראש של אנשים", אומר מנכ"ל "גלובס" איתן מדמון ל"העין השביעית" בתשובה לשאלה על החופש העיתונאי ששרר במערכת תחת שליטת פישמן. "יכול להיות שדברים שנוגעים ישירות לבעל השליטה הושפעו. לו פישמן לא היה בעלים של 'גלובס' הלירה הטורקית היתה מסוקרת אחרת. אני לא יודע להגיד אם זו רוח מפקד. לא היתה הנחיה, אבל סביר שהעובדה שהוא הבעלים קיננה בראשי העיתונאים".

"גלובס" מסכל רפורמות מבניות

יותר מסוגיות נקודתיות שנגעו לעסקיו של פישמן, ולצד היחס המיטיב לבנקים ולבעלי חוב אחרים, יש הרואים בטיפול שהעניקו ב"גלובס" לרפורמות במשק את הנזק הציבורי היותר משמעותי שגרמה העיתונות המוטה בעיתון העסקים של פישמן. חלק מהמוטיבציה לעמדות של "גלובס" בנושאים הללו יכול להיות מוסבר בזהות בעל השליטה בעיתון.

התנגדות לרפורמות במערכת הבנקאית שעלולות להסב הפסדים לבנקים הגדולים, כמו רפורמת בכר או הפרדת חברות כרטיסי האשראי מהבנקים, יכולה לנבוע מהרצון לשרת את האינטרסים של הבנקים, הנושים הגדולים של פישמן. רפורמות מבניות אחרות עלולות לפגוע במארג העסקים של פישמן או של בעלי הון שעימם יש לו קשרים עסקיים או חבריים.

בשנים האחרונות עלו לסדר היום הציבורי בישראל כמה רפורמות משמעותיות. "העין השביעית" ערכה בדיקה באשר לסיקור ב"גלובס" של שתיים מהן, הרפורמה בשוק הסלולר שקידם שר התקשורת משה כחלון והטיפול בריכוזיות של הוועדה להגברת התחרותיות במשק. הבדיקה נסובה סביב אירועי מפתח וכללה השוואה לעיתונים כלכליים אחרים, במטרה להבין כיצד "גלובס" תופס את תפקידו ביחס לשינויים מבניים במשק – שינויים שיש להם השפעה מכרעת על הציבור, ולא פחות מכך על בעלי ההון הבולטים במדינה.

רפורמת הסלולר נועדה להגביר את התחרותיות בשוק הסלולר, שנשלט על-ידי שלוש חברות גדולות והתאפיין במחירים גבוהים וקשיי ניוד, וזאת על-ידי הכנסתם של מפעילי רשתות סלולר וירטואליים וחברות סלולר נוספות. קדמה לרפורמה הפחתה משמעותית בדמי הקישוריות ורפורמה בניוד המספרים, והיא כללה גם הטלת איסור על חיוב הלקוחות בגין עזיבת תוכנית.

הרפורמה אכן הובילה להגברת התחרות בשוק ולירידה חדה ומורגשת במחירים לצרכן, והצלחתה זכתה לקונצנזוס רחב בישראל. זכורה קריאתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לשריו, "תהיו כחלונים", בעקבות הרפורמה. הצלחתה אף הזניקה את שר התקשורת דאז לתפקידו כיו"ר מפלגה עצמאית ושר האוצר. הרפורמה היתה גם אחד המהלכים המזוהים ביותר עם העיתון "דה-מרקר", שדחף אותה מראשיתה בקמפיין עיתונאי מתמשך ואגרסיבי.

מבדיקה שערכנו בתאריכי מפתח בשנים 2007–2013 עולה כי "גלובס" מיעט לעסוק ברפורמת הסלולר ביחס ל"דה-מרקר" וביכר להתמקד בהשפעתה על המגזר העסקי, ולא על הציבור הרחב. כך, גם מספר הידיעות וגם מספר האינצ'ים שפורסמו ב"גלובס" בנושא היה נמוך בכשליש ממספר הכתבות שפורסמו בנושא ב"דה-מרקר" (ודומה למספר ב"כלכליסט").

חרף ההשפעה הדרמטית על ציבור הצרכנים ועל המשק, רוב הידיעות שפורסמו ב"גלובס" באותם תאריכים ועסקו ברפורמת הסלולר התמקדו בהשפעתה על המגזר העסקי, לעומת מיעוט ידיעות שמוענו אל ציבור הצרכנים הפרטיים. "גלובס" גם הקפיד לנטרל מהסיקור אמירות ביקורתיות כלפי חברות הסלולר.

בשוק הסלולר, כמו במקרים אחרים, מצא סגן העורך אלי ציפורי מקום לנגח את השואפים לקדם רפורמה. בעוד כתב התקשורת של "גלובס" גד פרץ הביע תמיכה עקבית ברפורמה בטוריו, ציפורי הביע בטוריו עמדה משתנה. עוד בסוף מאי 2007 לעג ציפורי לשירה מרגלית, שיצאה אז בגלוי נגד סלקום, ורמז כי יש קשר בין הביקורת שלה על חברות הסלולר לבין "קמפיין עיתונאי שמתנהל במדיה מסוימת [...] נגד השוק הלא-תחרותי כביכול בישראל" (ובמלים אחרות: כי היא מזדהה עם עמדות שהובעו בעיתון "דה-מרקר").

במאי 2010 ציפורי יצא במפורש נגד הטריאופול בשוק הסלולר, ש"עושק" את הצרכנים, קרא להכנסת מתחרים חדשים לשוק וחודש אחר כך חזר על עמדה זו. אבל ביולי באותה שנה המנגינה השתנתה. ציפורי עדיין תמך בהכנסת מפעיל חדש לשוק, אולם חדל להפנות אצבע מאשימה לטריאופול ש"עושק" את הצרכנים. תחת הכותרת "אל תירו בחברות הסלולר" הוא כתב כי משרדי האוצר והתקשורת הם שנתנו לחברות הסלולר להפוך לטריאופול חסר מעצורים, ואליהם צריך לבוא בטענות – קביעה שמזכירה את הטענה שהטיח בממונה על ההגבלים בתקופה שניסה להכניס לשוק מתחרה לחברת הכבלים שבשליטת פישמן.

לעומת הרפורמה בסלולר, שעסקה בתחום נקודתי והיתה בעלת השפעה ישירה וברורה על קהל רחב של צרכנים, הרפורמה בריכוזיות מתפרשת על פני ענפים רבים, קשה יותר להבנה ובעלת השפעות משמעותיות אך עקיפות על הארנק הפרטי של כל אחד ואחת. ככזו, היא עוררה מחלוקת עזה ביותר בעיתונות הכלכלית במשך שנים, כש"דה-מרקר" בהובלת העורך דאז גיא רולניק חורת את התמיכה בה על גליונותיו, ואילו "גלובס" מציב קמפיין אגרסיבי נגדי.

את הבדיקה לגבי אופי הסיקור של "גלובס" את הסוגיה מיקדנו בפעילותה של הוועדה להגברת התחרותיות במשק ("ועדת הריכוזיות"), שנתניהו הקים לתחייה אחרי המחאה החברתית של קיץ 2011. פעילות הוועדה לוותה ב"גלובס" בקו מערכתי ביקורתי ביותר, בניצוחו של סגן העורך אלי ציפורי: "פופוליזם הריכוזיות"; "לוקש הריכוזיות"; "פסטיבל הריכוזיות הוא הולכת השולל הגדולה ביותר של העשור האחרון" – דוגמאות מייצגות ליחסו של ציפורי לוועדה. קמפיין "פופוליזם הריכוזיות" ליווה את העיתון לאורך תקופה ארוכה.

כמו בסיקור הסלולר, גם כאן הסיקור של "גלובס" התאפיין במיעוט יחסי של כתיבה על הנושא, בנטרול השיפוטיות כלפי התופעה מהידיעות החדשותיות ובהעדפה של הקהילייה העסקית כקהל יעד על פני הציבור הרחב. כך, במרבית הידיעות הקשורות לרפורמת הריכוזיות שהתפרסמו סביב עבודת הוועדה, העיתון בחר להתמקד בניתוח השפעתה של עבודת הוועדה על הסביבה העסקית, ורק במקצת מהידיעות תיאר לקורא הישראלי כיצד הריכוזיות משפיעה על חייו וכיצד מסקנות הוועדה עשויות לשנות את מצבו הכלכלי. הפערים בכמות הסיקור בין "גלובס" ו"דה-מרקר" היו גדולים עוד יותר מאשר אלו של רפורמת הסלולר. כמות הדיווחים על סוגיית הריכוזיות ב"גלובס" היתה קטנה פי 4.3 מזו שב"דה-מרקר", וכמות העמודים שהוקדשו לנושא היתה קטנה פי 5.5.

"גלובס" מקדם את מתווה הגז

נושא כלכלי כבד ומרכזי שעמד בלב הדיון הציבורי במשך תקופה ארוכה וש"גלובס" נקט לגביו קו מערכתי ברור היה זה של מתווה הגז. המתווה, הסכם שנכרת בין מדינת ישראל לבין החברות המרכיבות את מונופול הגז, נועד להסדיר את שוק הגז הטבעי לשנים קדימה.

לקראת גיבושו החל "דה-מרקר" בקמפיין שהתריע, בין היתר, מפני הנצחת מונופול הגז ומפני התנאים שהוענקו לו במסגרת המתווה, כמו המחיר שנקבע למכירת הגז בישראל. ב"גלובס" נקטו עמדה הפוכה, התומכת במתווה הגז וקוראת לחתימה עליו וליישומו.

בסדרה של כותרות ראשיות, מאמרים בולטים וידיעות חדשותיות הסביר "גלובס" מדוע ההתנגדות למתווה ופירוק המונופול אינם מוצדקים, ומדוע גם אם יצליחו לא בטוח שהציבור הישראלי הוא שירוויח. במטה המאבק במונופול הגז, אומרים כי "גלובס" היה יוצא דופן בקרב כלי התקשורת בישראל בכך שעיתונאיו כלל לא פנו אליהם ולא טרחו ליצור עימם קשר, וזאת אף בניגוד לעיתונאים מכלי תקשורת אחרים שתמכו במתווה.

חן מענית, כתב המשפט של "גלובס", קובע כי בניגוד למה שנראה: "לא הייתה רוח המפקד סביב מתווה הגז". לדבריו, עמירם ברקת, כתב התשתיות שהוחלף קצת לאחר פרוץ העניין הציבורי המחודש בסוגיית הגז, אך המשיך לכתוב טורי פרשנות בנושא - "הציג עמדה מורכבת, לעומת 'דה-מרקר'", שהתנגד למתווה לכל אורך הדרך. הוא עצמו, אגב, מספר שדעתו האישית דומה לזו שהובעה "דה מרקר".

עם זאת, עיון מתמשך באופי הסיקור של "גלובס" את מתווה הגז, מונופול הגז והחברות המרכיבות אותו, מעלה כי למרות שבפנים העיתון אכן הובעו לעתים גם דעות שלא תמכו במובהק במתווה, הרי שהקו העריכתי של עמודי החדשות, שעליהם שלט סגן העורך אלי ציפורי, נטה באופן מובהק לצד אחד.

"היתה רוח מפקד סביב מתווה הגז, מכיוון ציפורי", מעיד גורם במערכת, "הכתבים רואים את מה שהוא כותב". אותו גורם מצביע על החלפתו של ברקת, שסיקר במשך שנים את תחום התשתיות, דווקא בעת שהנושא הפך לאחד המדוברים ביותר בתקשורת, בכתבת חסרת ניסיון – לא רק בתחום הגז אלא בעיתונות בכלל – כסימן לעמדה המערכתית. "ברור שכשלוקחים עיתונאים חדשים, תוכל להשליט עליהם את עמדתך", הוא אומר.

"האינטרס הציבורי הוא לא רק שמחיר הגז יהיה נמוך", אמר בעבר עורך "גלובס" חגי גולן בתשובה לשאלה על יחסי הידידות בין פישמן לאיל הגז יצחק תשובה והשפעתם על סיקור המתווה בעיתון. "אולי האינטרס הציבורי הוא גם האם הסכמים עם מדינת ישראל זה משהו שאפשר לחזור בו?". ואמנם, לתומכים במתווה היו טענות רבות, בהן כאלה המשרתות לכאורה את האינטרס הציבורי הכללי. אולם קשה היה שלא להבחין כיצד "גלובס", ובמיוחד ציפורי, תוקפים את כל מי שהתנגד למתווה.

כך, לדוגמה, היה במקרה של השר להגנת הסביבה אבי גבאי. כשגבאי הביע את התנגדותו למתווה הגז, ציפורי הקדיש לו טור. "אפשר היה לכבד את משנתו של גבאי", כתב עליו סגן עורך "גלובס", "[...] אלמלא אבי גבאי, השר להגנת הסביבה, היה לא אחר מאשר אותו אבי גבאי, מנכ"ל בזק לשעבר, מונופול התקשורת האימתני שעשק וממשיך לעשוק צרכנים במחירים מנופחים". ציפורי הזכיר בטורו כי בתקופת גבאי היתה הפעילות הנייחת של בזק "מכונה מונופוליסטית מהגדולות והמשומנות שצמחו פה", "מכונה מונופוליסטית ששומרת על שיעורי רווחיות לא מהעולם הזה, כנראה אחד משיעורי הרווחיות הטובים ביותר בתחום התקשורת העולמית", "והכל 'בזכות' מחירים מנופחים ועושק צרכנים". ציפורי לא הסתפק בכך וציין כי בזק, "במיוחד בתקופתו של גבאי", "חנקה כל תחרות [...] מרחה את הרגולטורים, דרסה את הצרכנים וגררה רגליים בבתי-משפט".

בתחילת 2017, בעקבות ראיון שהעניק גבאי ל"עובדה", שב ועסק בו ציפורי. פעם נוספת הוזכרה כהונתו כמנכ"ל בזק ושוב הודגשה "היכולת המונופוליסטית" של החברה, שהביאה לה רווחים קלים. הפעם גם העניק סגן עורך "גלובס" לשר לשעבר את "פרס יחסי-הציבור, אחיזת העיניים וגניבת הדעת של השנה". לפי ציפורי, "אבי גבאי לא ישר, לא ערכי ורחוק מאוד מלהיות אמיץ".

טקטיקה זו, של השלכת בוץ אישית במקום עיסוק בטיעונים, מאפיינת רבות מההתקפות של ציפורי על עיתונאים ועובדי ציבור שאינם מוצאים חן בעיניו. במקרה של גבאי היא גם עומדת בסתירה למה שכתב הוא עצמו על בזק קודם לכן. גבאי היה מנכ"ל בזק משנת 2007 ועד ינואר 2013. בזמן אמת, לציפורי דווקא היו מלים טובות על בזק של אותן השנים. במאי 2009 פרסם טור תחת הכותרת "חופש הפרגון" ובו החמיא לשניים, נוחי דנקנר ושלמה רודב. דנקנר היה דנקנר. רודב, ידידו הטוב של פישמן, היה יו"ר בזק בשנים 2007–2010, ממש בתקופת גבאי.

במקום "מכונה מונופוליסטית" של "מחירים מנופחים ועושק צרכנים", או חניקת תחרות, מריחת רגולטורים ודריסת צרכנים, כשציפורי כתב על רודב הוא תיאר בזק אחרת. לפי ציפורי של 2009, רודב, יחד עם גבאי ומנהלים אחרים, עשה בבזק "עבודה שקטה וטובה", שהובילה ל"מעט תקשורת, והרבה יצירת ערך". כמה ערך? "החברה הרוויחה 1.5 מיליארד שקל בשנת 2008", ציין ציפורי, "וצפויה להרוויח קרוב ל-2 מיליארד השנה". כיצד? על חשבון מי? ציפורי לא כתב. מכל מקום, יצירת הערך הזו לא סייעה לגבאי כשהחליט לצאת פומבית נגד מתווה הגז.

"גלובס" קורץ למשפחת נתניהו

התמיכה במתווה הגז לא היטיבה רק עם יצחק תשובה, בעל השליטה בדלק, השותפה הישראלית הבכירה במונופול הגז. מי שהציב את מתווה הגז כמטרה עליונה ונלחם למענו בכל כוחו היה ראש הממשלה בנימין נתניהו. מהבחינה הזו השתלבה התמיכה במתווה במגמה כללית שמאפיינת את "גלובס" מ-2015 לערך.

"'גלובס' לא בדיוק עושה צרות לביבי", אומר גורם במערכת, שנתן את סיקור מתווה הגז כדוגמה. עורך שעזב לאחרונה את "גלובס" מעיד גם הוא כי "בחודשים האחרונים לעבודתי בעיתון, הסיקור של ביבי ומשפחתו היה יותר רגיש. היתה פעם שהגיעה הוראה שכל דבר שקשור לאיזושהי פרשה שקשורה למשפחת נתניהו – לא להעלות ישר חומרים לאתר אלא שזה יעבור דרך דרגים גבוהים יותר". כמו אחרים, גם העורך לשעבר השתמש בביטוי "רוח המפקד".

מנגד, חן מענית, כתב המשפט של העיתון, שכיסה את הפרשיות המשפטיות המתוקשרות בכיכובה של משפחת נתניהו, מעיד כי "כרגע יש לי חופש עיתונאי במערכת הנוכחית, בעמדה שלי ככתב משפט. אם נדרשתי לסקר את ענייני שרה נתניהו מהזווית שלי, הדבר קיבל ביטוי מספק בעיתון. מעולם עורכים לא שינו לי שום דבר גם לגבי מני נפתלי, דו"ח מבקר המדינה על מעונות ראש הממשלה או בדיקת היועץ המשפטי על ביבי. הדברים האלה סוקרו בהרחבה על-ידי ולא היתה התערבות של עורכים. אלי ציפורי, למרות שאני חלוק עליו, לא קורץ לביבי. הוא מביע עמדה".

גם עובדים אחרים מעידים כי לא חוו הכתבה מלמעלה או צנזורה בכל הנוגע לסיקור ראש הממשלה. "לחץ מנתניהו או מקורביו? לא ראיתי שום לחץ כזה", אומר ליכטמן. עורך לשעבר אומר כי לא ראה סיקור מוטה בעניין נתניהו. לדבריו, "ציפורי עשוי להיראות כביביסט, אבל הוא כותב משנאת השמאל, פחות מאג'נדת פרו-ביבי". עובדת לשעבר שפרשה לאחר מספר שנות עבודה בעיתון מחדדת: "לציפורי יש אג'נדות משלו מול 'דה-מרקר', זה לא כקריצה לביבי".

אך נראה שהדברים שונים בכל מה שקשור לליבת הסיקור הפוליטי של "גלובס". מי שהיתה עד תחילת 2016 הכתבת הפוליטית של העיתון, לילך ויסמן, כתבה במהלך השנים האחרונות רבות על נתניהו ובני משפחתו. בשנת 2011, במהלך טיסה ממלכתית, תקפה שרה נתניהו בחריפות את ויסמן. לפי דיווח מאת איתמר אייכנר ב"ידיעות אחרונות", במהלך הטיסה "איבדה שרה נתניהו שליטה, התפרצה בצעקות והטיחה עלבונות אישיים בעיתונאית לילך ויסמן על רקע כתבות שלא נשאו חן בעיניה".

לאחר התקרית יצאה ויסמן לעוד טיסה אחת, שממילא שולמה מראש, ובהמשך לא נשלחה יותר להתלוות לטיסות של ראש הממשלה, בתירוץ של קיצוצים כלכליים בעיתון. הטור המרכזי של ויסמן, שהתפרסם בגליון סוף השבוע, החל להיות מנוטר על-ידי העורך הראשי, שהיה מנכש מתוכו תיאורים לא מחמיאים כלפי נתניהו. גורמים בעיתון גם טוענים שפרסומים שלא היו נוחים לנתניהו הוצנעו באתר האינטרנט של העיתון או נעלמו ממנו לגמרי – ובהוראה מלמעלה.

כשראש הממשלה נתניהו תכנן להעניק שורה של ראיונות לכלי התקשורת הוטל על ויסמן וטו. כלי תקשורת אחרים, כמו ערוץ 10, סירבו לתכתיב כזה. ב"גלובס" הסכימו לשלוח עיתונאים אחרים לבצע את המשימה. בסופו של דבר בוטל סבב הראיונות כולו.

"בעניין הראיון של ראש הממשלה", מוסרים באופן רשמי מ"גלובס", "מלכתחילה הובהר כי הראיון יתמקד בנושאים כלכליים בלבד. משכך הוחלט כי את הראיון תבצע סטלה קורין-ליבר. נציין כי הראיון לא התקיים בסופו של דבר".

יותר מעיתונאי אחד ב"גלובס" מצביע על סמיכות הזמנים בין שינוי הסיקור של נתניהו בעיתון לבין המגעים עם "וואלה" בנוגע לשיתוף פעולה מסחרי גדול או אפילו רכישה של העיתון. שאול אלוביץ', בעל השליטה בבזק וב"וואלה", הוא חבר אישי של נתניהו, חברות שהביאה את היועץ המשפטי לממשלה להורות לנתניהו, בשבתו כשר התקשורת, להימנע מטיפול בחברת בזק. מנכ"ל "וואלה", אילן ישועה, מיודד עם מנכ"ל "גלובס" היוצא מדמון.

"הציר בין איתן מדמון לאילן ישועה ידוע ופתוח", מספר גור מגידו, "חברים טובים ואנשי אמון. במהלך סכסוך העבודה ב'גלובס' איתן היה מצלצל כל שנייה לאילן ומעדכן אותו. הוא גם אמר לנו שהם חברים טובים. כשאיתן היה צריך להתנגח בנו, חברי הוועד, הוא שלח את אילן להגיד שאנחנו יורים בנגמ"ש".

במקביל, השתנה גם הטון כלפי נתניהו בטוריו של סגן העורך ציפורי. מבדיקת "העין השביעית" את טוריו של ציפורי בשלוש השנים האחרונות עולה כי חל מפנה ביחסו לנתניהו בתחילת 2015 ולמעשה – חדל לבקרו מאז.

בתחילת תקופת הבדיקה, מדצמבר 2013, לא חסך ציפורי ביקורת מראש הממשלה: סביב אחריותו למשבר בשוק הדיור, על חיבתו היתרה למיליארדרים, על "התרפסותו בפני משקיעים זרים", על אחריותו להגדלת הפערים החברתיים בישראל ועל עוד נושאים רבים אחרים. ביקורות אלו לא היו חריגות אצל ציפורי, הן באו בהמשך לקו ביקורתי מתמשך כלפי נתניהו עוד קודם לכן.

כאשר פישמן היה בשיא כוחו, ציפורי היה מגדולי מבקריו של ראש הממשלה. אלא שבתחילת 2015 קרה משהו. בזמן שהידרדרותו של אליעזר פישמן הפכה גלויה לציבור, והיקף חובותיו האישיים של בעל השליטה החל להיחשף ב"דה-מרקר", השתנתה הנימה שעלתה מטוריו של סגן העורך והוא החל למצוא נקודות זכות אצל ראש הממשלה נתניהו. כשבעל השליטה בעיתון דעך, ראש הממשלה החל לזרוח.

בדיקת ה"עין השביעית" העלתה 36 טורים של ציפורי הכוללים התייחסות לנתניהו בשלוש השנים שבין דצמבר 2013 לדצמבר 2016. עד תום 2014 פרסם ציפורי 14 טורים הכוללים ביקורת מפורשת על נתניהו, בשלל נושאים שפורטו לעיל (וגם טור אחד בעל עמדה ניטרלית כלפיו).

במחצית הראשונה של 2015 השתנתה המגמה באופן הדרגתי, עד כדי עצירה מוחלטת של הביקורת על נתניהו בטוריו של ציפורי: מתוך 21 הטורים שפורסמו מראשית 2015 ועד דצמבר 2016, רק 3 טורים כללו נימה ביקורתית, וגם היא כללית או מרומזת בלבד (ובשום מקרה לא ביקורת אישית מפורשת).

שאר הטורים לא כללו ביקורת כלל, והתאפיינו לעתים בנימה מאוזנת, לעתים בנימה חיובית-קלה, ולעתים אף בשבחים אישיים לנתניהו. השבחים החלו להפציע במחצית השנייה של 2015 ואילך, במקביל לכשלונות הסדרתיים של בנק לאומי למצוא רוכש לחברת האחזקות של פישמן, שמניותיה הועמדו כבטוחה לחוב העתק שלו.

בחודשים האחרונים של 2016 אף הדהד ציפורי את המסרים של נתניהו בצורה גלויה, סביב המאבק של ראש הממשלה באמצעות שלוחיו בכנסת ובתקשורת לסגירתו של תאגיד השידור הישראלי, גוף השידור שאמור להחליף את רשות השידור. ביולי האחרון פתח ציפורי את אחד מטוריו בביקורת על ציוץ גס של שאול אמסטרדמסקי, רכש בולט של התאגיד. בתדרוכים שערך לעיתונאים לאחר מכן, נתניהו הבליט גם הוא את הפרט הזה.

בהמשך הגיע תורו של יו"ר הקואליציה ח"כ דוד ביטן לבקר פומבית את אמסטרדמסקי (או "אמסטרדם, משהו כזה", ביתר דיוק) בשל אותו ציוץ. בהזדמנות אחרת הקדיש ציפורי את טורו להטלת ספק בנחיצותו של תאגיד השידור הישראלי בפרט ושל שידור ציבורי בכלל, כשהוא משתמש בטענות שפורסמו באותו היום על-ידי אוהדי נתניהו ב"ישראל היום" וב"מקור ראשון".

"גלובס" קונה זמן יקר

האם הצליח פישמן לממש ב"גלובס" את שאיפתו ש"יהיה לי פעם עיתון... ואוכל גם להגן טוב יותר על עצמי"? למרות הטענות, חלקן כנות, של אנשי "גלובס" לחופש עיתונאי ועבודה מקצועית, אפשר לקבוע שהתשובה חיובית. "גלובס" סיפק לפישמן חומת הגנה מול הבנקים שמהם לווה מיליארדים וכלי עבודה מול הרגולטורים והפקידים בעלי ההשפעה המכרעת על שורת הרווח של עסקיו. בסופו של דבר, גם האחזקה בעיתון לא עזרה. פישמן כרע תחת עומס חובותיו הבלתי פרועים. אבל העיתון בהחלט קנה לו זמן יקר. לפחות עשור שבו המשיך להיות חבר של כבוד ברשימות המשפיעים.

הביטוי "זמן יקר" אינו בגדר מליצה בעלמא. ביום ראשון, 22 בינואר, הגיש עו"ד יוסי בנקל, שמונה על-ידי בית-המשפט למנהל מיוחד של נכסי פישמן, בקשה דחופה שבה טען בין היתר כי פישמן ומשפחתו ניצלו את הזמן כדי להתכונן לקריסה צפויה: "מהתמונה הראשונית והחלקית, לעת הזו, ההולכת ומצטיירת בפני, נראה כי החייב ובני משפחתו נערכו, משך שנים לא מעטות, ל'יום הסגריר', שבו ייתכן ויקרסו עסקי קבוצת פישמן ויהיה צורך 'לחלץ' חלק מנכסיהם לשם הבטחת רווחת משפחתו המורחבת של החייב".

לפי עו"ד בנקל, "אליעזר פישמן ובני משפחתו משכו מחברות הקבוצה (הפרטיות והציבוריות) לאורך השנים סכומי כסף בהיקפים של מאות מיליוני שקלים, בין השאר באמצעות משכורות, דמי ניהול, שכר דירקטורים  ודיבידנדים [...] במהלך עשר השנים האחרונות שבהן שלטה משפחת פישמן בכלכלית-ירושלים, הם משכו ממנה לעצמם דמי ניהול, משכורות ותקבולים נוספים בסך של לא פחות מ-85 מיליון שקל, ובנוסף הם וחברות בקבוצת פישמן קיבלו ממנה דיבידנדים שהסתכמו בכ-556 מיליון שקל".

העורך הראשי: חגי גולן

מי שאמור לחצוץ בכלי תקשורת בין האינטרסים הזרים של בעל השליטה לבין המערכת העיתונאית הוא העורך הראשי. במקרה של "גלובס", חגי גולן. אולם גולן, לדברי עיתונאים רבים מ"גלובס" בעבר ובהווה, כמעט שלא תפקד בשנים האחרונות כעורך.

גולן, שהחל את דרכו העיתונאית כמגיה בעיתון הכלכלי "מבט", התקדם במעלה פירמידת העיתונות הכלכלית בישראל עד שלפני עשרים שנה נעשה לעורך "גלובס" במקומו של אדם ברוך. לדברי גורמים ותיקים שהיו עדים למהלך, היה זה חיים בר-און שהחליט למנותו לעורך ראשי. כשהשמיעו דברי פליאה באוזני בר-און, מה פתאום הוא בוחר באדם כגולן לתפקיד עורך "גלובס" ואיך יוכל להיכנס לנעליים הגדולות של ברוך, מהדמויות הבולטות בהיסטוריה של העיתונות הישראלית, הרגיע אותם מייסד העיתון והבהיר כי הוא יפקח ממעל.

מי שהכירו את בר-און אומרים כי תפיסת עולמו והאופן שבו ראה את תפקיד המוציא לאור הלמו סיטואציה כזו. מבחינתו, מו"ל לא היה רק איש עסקים המנהל חברה מסחרית, אלא אדם בעל שליחות ציבורית, המנווט את כלי התקשורת שתחתיו גם מבחינה ערכית. "אל תדאגו, אני פה", אמר בר-און למי שפקפק בבחירת גולן לתפקיד עורך "גלובס", אך זמן קצר לאחר מכן חלה והותיר את שותפו פישמן לפקח על גולן לבדו.

פישמן, להבדיל מבר-און, היה קודם כל ולפני הכל איש עסקים, מי שהתייחס גם לחברות הבורסאיות שבשליטתו כאל פרות חולבות. כך ראה את עצמו וכך ראה גם את תפקידו כמו"ל (יש לציין כי למרות הפער שמייחסים לתפיסת העולם העיתונאית של שני השותפים, בר-און ופישמן, גם בתקופה שבר-און עוד היה מו"ל העיתון עלו טענות לצנזורה ב"גלובס". יואב יצחק טען בעבר כי נוני מוזס ביקש מפישמן ובר-און שלא יתנו ליצחק לפרסם בעיתון ידיעות לא נוחות מבחינתו, והללו הסכימו. יצחק גם טען בהמשך כי פישמן פסל לפרסום את החשיפה בדבר קשריו של נשיא המדינה דאז עזר ויצמן עם המיליארדר אדוארד סרוסי).

עיתונאי "גלובס" שעבדו בעיתון בשנים האחרונות מתארים את גולן כאדם עצל ומנומנם, כבוי, כנוע וצייתן, שמגיע לשעות מועטות אל מערכת העיתון וגם אז כמעט שאינו מורגש. כשגולן בכל זאת נוכח בעבודת המערכת, הם מוסיפים, תרומתו מתמצית בדרך כלל בהנחתות, עיכובים, התערבויות לא ענייניות וריכוך של התייחסויות ביקורתיות. יותר מגורם אחד במערכת "גלובס" הגדיר אותו "אנטי-עיתונאי".

כדי להבין את היחס של עיתונאיו אליו אפשר לקרוא ציוץ שפרסם לאחרונה העיתונאי שי ניב, מעין פרפראזה על המשפט המפורסם של וינסטון צ'רצ'יל שתיאר כיצד "מכונית ריקה עצרה ליד רח' דאונינג 10, וממנה יצא קלמנט אטלי". ניב צילם את גולן מראיין את סמי סגול מעל בימת ועידת "גלובס" לעסקים, ונתן לתצלום את הכותרת "מימין: איש השנה של גלובס, סמי סגול. משמאל: ".

"חגי הוא עורך רק לענייני מה לא לכתוב", טוען עיתונאי לשעבר ב"גלובס", "הוא רק מפריע". "חגי גולן הוא תמונה על הקיר", מגדירה זו עיתונאית אחרת, "כל בוקר חדר כושר, מגיע לשעה-שעתיים והולך". עורך לשעבר בעיתון נדיב יותר בתזמון שהותו היומית של גולן במערכת ונוקב בארבע שעות. גם לדבריו גולן כמעט ולא מורגש מבחינה עיתונאית. "הוא מגיע כל יום באיזה 11–12, או אפילו באחת, עם שיער שטוף מהחדר כושר. כולם צוחקים על זה, מצלמים אותו ישן, צוחקים עליו שהוא כל הזמן רואה סרטוני יוטיוב".

"חגי גולן הוא לא עורך עם משקל סגולי", אומר עורך ותיק ב"גלובס". "לא ברור איך הוא הצליח כל-כך הרבה שנים. אני עובד שם עשר שנים ולא הרגשתי אותו". המקום שבו בכל זאת גולן הורגש והשפיע, כך נטען במערכת "גלובס", הוא מוסף "שוק ההון", שנערך על-ידי מי שנחשב למקורב אליו, שי שלו, ובו התפרסמו ידיעות שנגעו בחברות שבבעלות פישמן.

כמה מהעיתונאים ששוחחו עם "העין השביעית" העלו את הסברה כי חוסר נוכחותו של גולן היא-היא שהבטיחה את המשך העסקתו כעורך ראשי. "משאירים אותו דווקא כי הוא לא מעורב, כי הוא לא דעתן. כי הוא עושה מה שהפישמנים רוצים", אומרת עורכת ותיקה בעיתון, "זה עצוב כשיש עורך שאתה לא לומד ממנו כלום".

"הוא כנראה נשאר הרבה שנים ב'גלובס' כי הוא משרת את האינטרסים של משפחת פישמן", מסכים גורם אחר במערכת, "הוא מאוד מחובר אליהם".

בתוכנית "עובדה" נחשף לאחרונה כי פישמן ערב לגולן על חוב של 1.5 מיליון שקל מבנק איגוד, שנלקח לצורך בניית ביתו. גולן מסר בתגובה ל"עובדה" כי "מדובר בהלוואה ששימשה לרכישת ביתי, המוחזרת לבנק כדין על-ידי ממקורותי העצמיים. עצם העיסוק בנושא הוא פגיעה חמורה בפרטיותי". באופן מעניין, כך נודע ל"העין השביעית", גולן ניהל משא-ומתן לרכישת פנטהאוז עם נוף לים בהרצליה במחיר של 4.5 מיליון שקל. היכולות הכספיות הללו נראות יוצאות דופן עבור רוב השכירים בנוף העיתונאי של ימינו.

בעבר, כשנשאל על עצמאות עיתונאי "גלובס", טען גולן כי היא שרירה וקיימת: "אנחנו לא קמים בבוקר ומקבלים הוראות מהמו"ל על מה לכתוב ועל מה לא לכתוב". עם זאת, באותה הזדמנות הוסיף כי התלות הכלכלית בבעלי השליטה בעיתון אכן טומנת בחובה בעייתיות. "אתה מכיר את המשפט שאומר שכל חומה סינית נופלת באיזו ארוחה במסעדה סינית", התלוצץ.

ההתערבויות של גולן, אומרים במערכת, קשורות פחות ללחצים מכיוונים פוליטיים ויותר ללחצים מכיוון מחלקות יחסי-הציבור. כמה וכמה מהעיתונאים ב"גלובס" מתארים את גולן כאדם לחיץ. מי שפונה אליו ומתלונן, הם אומרים, יקבל בסוף את מבוקשו. "כתבות צונזרו כל הזמן", אומרת עורכת לשעבר בעיתון. "לא בגלל פישמן. בגלל יחצנים. בגלל שהמערכת היתה חלשה, בגלל שמושאי סיקור התלוננו".

"אתן לך דוגמה", אומרת עיתונאית לשעבר ב"גלובס". "פעם היה לנו סקופ על טבע, שהיא עומדת לרכוש את חברת באר. מנכ"ל טבע התקשר לגולן וביקש לחכות עם הידיעה כי זה יוציא את החברה לא טוב. לא הכחיש, לא אמר שזה לא נכון, רק ביקש לדחות. חגי הסכים וירדנו מזה. איזה עיתון עושה דבר כזה? עיתון דרדלה. בסוף זה פורסם ב'דה-מרקר'".

בשנת 2010 הכינו במוסף "פירמה" של העיתון כתבה על העימות בין קשת ל"ידיעות אחרונות", שנגנזה ברגע האחרון בהוראה מלמעלה. ההוראה להסיר את הכתבה מהגיליון באה מכיוונו של גולן, לאחר שדבר קיומה של הכתבה נודע לאנשי "ידיעות אחרונות".

עיתונאים אחרים טוענים כי גולן מקדיש תשומת לב מיוחדת למדור הרכילות העסקית בעיתון, שבאמצעותו ניתן לקדם מקורבים ולהחמיא למי שהעורך חפץ ביקרו. "זה העמוד הכי חשוב לגולן", אומר עורך לשעבר בעיתון. "הוא הראשון בעדיפות מבחינתו, הוא עושה בו הכי הרבה תיקונים".

לדברי מקורות במערכת, גולן היה מוריד אייטמים ממדור הרכילות ומכניס אחרים במקומם. "זה היה פתטי", אומרים מי שראו זאת. לדבריהם, אם אנשי יחסי-ציבור ניסו להכניס אייטם למדור וקיבלו תשובה שלילית מעורכיו, הם היו מתקשרים לגולן והוא היה דואג למלא את רצונם. לאחר ועידת "גלובס", כך מספרים, המחלקה המסחרית, בין אם דרך גולן ובין אם ישירות, היתה מנחה את המערכת לקדם אנשי עסקים מסוימים שהשתתפו בוועידה.

"מבחינתי, חגי הוא לא עורך", אומרת אלונה בר-און, בעלת מניות המיעוט בחברה השולטת ב"גלובס", בשיחה עם "העין השביעית". "הוא תיפקד בפועל כנציג בעל השליטה". לדעת בר-און, גולן "שירת את האינטרסים של בעל השליטה, לא שלי ולא של הקוראים או העיתון. אני לא אומרת שאין תפקיד כזה, 'נציג בעל השליטה', אבל מקומו בהנהלה, בדירקטוריון, לא כעורך ראשי".

גולן, כמובן, רואה את הדברים אחרת. מבחינתו הקשר שהיה לו עם פישמן היה קשר בלתי רציף, וממילא לא השפיע על שיקול דעתו. הוא מחזיק בדעה עקרונית שלפיה אל לכלי תקשורת לעסוק בבעליו מעבר למינימום הכרחי, וחושב שהשתתפות בתו של בעל השליטה בישיבות העורכים היא לגיטימית, שכן הפסיקה בישראל מכירה בזכותו של המו"ל להשפיע על תוכן כלי התקשורת שבבעלותו. את עצמו הוא תופס כתומך גדול בחופש הביטוי, המאפשר לעיתונאים שתחתיו לכתוב את אשר על לבם.

אף שהוא העורך הראשי הוותיק ביותר בקרב כלי התקשורת המרכזיים בישראל, ובפער ניכר, בשנים האחרונות גולן כמעט שלא תרם מפרי עטו לעיתון שאותו הוא עורך. בעוד לגיא רולניק טור שבועי ב"דה-מרקר", וב"כלכליסט" מתפרסמים מדי פעם טורים של העורכת הראשית גלית חמי ושל המו"ל יואל אסתרון, במדור הדעות של אתר "גלובס" מופיעים רק שבעה טורי דעה מאת העורך הראשי: שלושה העוסקים בציוני דרך הקשורים ל"גלובס" עצמו, אחד המשבח את מנכ"ל דיסקונט הפורש גיורא עופר, אחד המביע אכזבה מהתפטרותו של שר האוצר בנימין נתניהו על רקע "ההתנתקות", מכתב גלוי לרשות השנייה לקראת ההכרעה במכרז השני לזיכיון על ערוץ 2, וטור אחד, משנת 2004, שבו יצא נגד הרגולציה העודפת על חברות הסלולר ("הטעות הגדולה של חברות הסלולר היא אחת: הן הרוויחו – והרבה"), כשהטריאופול היה בשיא כוחו.

סגן העורך: אלי ציפורי

בהיעדר דמות דומיננטית בעמדת העורך הראשי נוצר ואקום. ברבות השנים התמלא הריק על-ידי שניים: מבחינה עיתונאית הפך סגן העורך ועורך עמודי החדשות אלי ציפורי למי שעורך בפועל את העיתון. מכל הבחינות האחרות תפס המנכ"ל איתן מדמון עוד ועוד כוח והשפעה, גם על התכנים הרואים אור בעיתון.

את ציפורי, שהגיע לפני עשור לתפקיד עורך החדשות וסגן עורך העיתון אחרי שהיה עורך מוסף "שוק ההון" ועורך מוסף "כסף" (המוסף השבועי שקדם ל-"G"), מתארים כמעט כולם כעוף מוזר. מתבודד, וכחן, אדם הנוטר טינה, פרנואיד, בעל רגשי נחיתות, הרואה עצמו קורבן ומקופח תמידי. יחד עם זאת רבים מתארים אותו כעיתונאי מקצועי ויעיל, ולעומת חגי גולן – כזה שאינו חושש להתעמת עם בעלי שררה. גולן עצמו רואה את ציפורי כאדם נטול מזג עריכתי, שנוטה לאבד פרופורציה ולהבליט יתר על המידה פרסומים שלו עצמו או פרסומים אחרים שלדעתו הם בעלי משקל.

"אלי ציפורי הוא אדם נקי כפיים, לא מושחת ולא בעל קשרים, למרות שיש לו בעיות רבות", אומר עורך לשעבר ב"גלובס". עיתונאית לשעבר בעיתון מתארת את ציפורי במלים קשות ומוסיפה: "כולם שונאים אותו". יחד עם זאת, גם היא מודה כי ציפורי הוא "עיתונאי, חכם, מקצועי, שמבין מעולה כל מה שצריך".

"הרבה פעמים הייתי משתמש בציפורי", נזכר כתב לשעבר ב"גלובס". "נניח שהיה סיפור, פרשה שקשורה לפוליטיקאי, שמישהו, איתן או חגי, עצר לי למשך חודשים. פעמיים זה כבר ירד מהדפוס, אחרי שהעמוד עבר גרפיקה ועריכה. אחר-כך אתה רואה שהגרפיקאית מוחקת ומכניסה משהו אחר, דוחפים מודעה או משהו. פניתי לציפורי והוא נלחם עליו והסיפור פורסם, ובחוסר פרופורציה מוחלטת, בענק, רק כדי להראות לחגי ואיתן ש'זובי עליכם, אני עושה מה שאני רוצה'".

ציפורי עצמו עצר לך משהו?

"ציפורי קורא את מה שנראה לו חשוב, אבל הוא לא מצנזר. יכול לא לתת הפניה, לא להבליט, אבל מעולם לא ניסה להוריד אותי מסיפור. הפוך. הוא נלחם בעד סיפורים. הוא עיתונאי". גורם אחר במערכת מעניק הסבר אחר לכך שציפורי נתפס כמי שאינו מכתיב את התכנים בעיתון: "דרך הטור השבועי שלו הוא מביא עמדה שמצטיירת בחוץ כעמדה הרשמית של 'גלובס'. בגלל שיש רוח מפקד מהצד של ציפורי, אז לא הרבה כתבים כותבים בניגוד לעמדתו, ולכן גם אין כל-כך התערבויות מצדו".

"ציפורי שולט בעיתון", אומרת עיתונאית אחרת, שעזבה את העיתון, "הוא מנהל את ישיבות הבוקר ומחליט מה לשים איפה". עורך ותיק בעיתון טוען כי "ציפורי הוא הדמות המשפיעה מבחינה עיתונאית. מבחינתי 'גלובס' זה אלי ציפורי". אם כך אכן הדבר, האחריות לכל ההטיות שהוזכרו לעיל בסיקור של פישמן, הבנקים, הרגולטורים ובעלי החוב הגדולים, מוטלת קודם כל לפתחו.

עיתונאים מ"גלובס" שעימם שוחחנו טוענים כי המלחמה שאסר "גלובס", בייחוד בעמודי החדשות, על נסיונות לרפורמות מבניות במשק, לא היתה רק בגדר שירות לפישמן, אלא גם ואולי בעיקר, פרי גחמה של עיתונאי אחד – סגן העורך ציפורי, מתוך תיעוב עמוק לקולגות מהעיתון המתחרה. ציפורי, כך הם טוענים, נטען חדווה מיוחדת בתקיפת רפורמות שעמיתיו בעיתון "דה-מרקר" שאפו לקדם.

סגן העורך, כך נטען, רדוף בשנאה ל"דה-מרקר", ובעיקר למייסדו גיא רולניק, ולכן לאורך השנים תפס פעם אחר פעם עמדה לעומתית לזו של העיתון המתחרה. "דה-מרקר" אמר אל"ף, ציפורי אמר בי"ת. "דה-מרקר" הוביל קמפיין למען שינוי בשוק מסוים, ציפורי הוביל את "גלובס" לקצה השני של הסקאלה. "דה-מרקר" שיבח רגולטור או נבחר ציבור, ציפורי סימן אותו כמושא למתקפות חוזרות ונשנות.

די היה בכך שציפורי יחשוד בקרבה או קשר חיובי של מאן דהוא ל"דה-מרקר" או לרולניק כדי להפוך אותו למטרה לביקורת משולחת רסן. כך למשל קרן נויבך ספגה טור משמיץ אחרי טור משמיץ משום שאירחה בתוכניתה ברשת ב' פרשנים מ"דה-מרקר", ודורון צברי ספג ביקורת ארסית משום שביים סדרה שרולניק כיכב בה.

"אלי רדוף", קובע כתב בכיר לשעבר בעיתון, "במיוחד כשהוא נכנס לטורים הברנז'איים. המרירות נגד האליטות התקשורתיות סו-קולד נראית כמנוע העיקרי. זה סטייט אוף מיינד נפשי. כל הטורים ההזויים על התאגיד/שוקן/רולניק זה בגלל יצר התחרות".

ציפורי "פיתח רגש נחיתות", אומר כתב אחר שעבד בעבר עם ציפורי, "בא הילד החצוף של ה'מרקר', רולניק, וגנב את ההצגה. מאז, חבר של האויב שלי הוא האויב שלי. יש לו כעס על התקשורת ומערכי הכוחות בתוכה ולא בלי סיבה. ידיעה טובה ב'גלובס' לא מקבלת הד".

דברים דומים אפשר לשמוע שלא לציטוט מדמויות אחרות בעיתון. ביטוי גרוטסקי לרגשות הקיפוח הגיע כשציפורי החל לנהל מלחמה נגד עיתונאים שלדעתו הגיעו לתפקידם בשל "פרוטקציה" ומשום שבאו מרקע מיוחס – גם אם מדובר בעיתונאים ותיקים ובעלי הישגים שמאחוריהם עשרות שנות עבודה (בטור כזה אף ייחס בטעות קרבה משפחתית לכתב גלי-צה"ל בעל שם משפחה זהה לזה של כתב ותיק ב"ידיעות אחרונות" – קרבה שלא היתה ולא נבראה, עדות לאופן שבו הוונדטה מחליפה עבודה עיתונאית). הדברים הגיעו עד כדי כך שגורמים בוועד עיתונאי "גלובס" שוחחו עם המנכ"ל איתן מדמון וביקשו להתערב ולהפסיק את ההשתלחויות של ציפורי בעמיתים מכלי תקשורת אחרים.

השנאה לקולגות לא רק מניעה את כתיבתו של ציפורי באופן כללי, אלא תופסת חלק נכבד מטוריו באופן ישיר. כך, רק בשנתיים האחרונות, כלל ציפורי ביקורת על התקשורת בלא פחות מ-46 מתוך 139 טוריו – כשליש. לא מדובר בהרגל חדש. כבר בסוף שנות התשעים נהג ציפורי לתקוף דרך קבע את עמוס שוקן ואת "הארץ". כך למשל, כתב על העיתון באוגוסט 1999: "כשמדובר בכסף, כל המלים היפות, המופרחות ממרום הקתדרה ומטיפות לעיתונות 'נקייה' ו'טהורה', כל עקרונות המופת, כל אבירי האתיקה, כל יפי הנפש, וכל אותם דברי הגות ופואטיקה הנשמעים מתוך כורסתנו הנוחה, כולם-כולם, מתקשים לסחוב בעלייה".

גם בהתנהלות העקבית הזאת ניתן למצוא דפוס התפתחות בעל עניין. הטינה האובססיבית של ציפורי לרולניק ול"דה-מרקר" לובשת צורה ממוקדת ככל שעסקיו של בעל השליטה ב"גלובס" אליעזר פישמן הולכים ומידרדרים. כך, בתקופה הנבדקת שבין דצמבר 2014 לאמצע 2015 הדביק ציפורי למושאי הביקורת שמות וכינויים לעגניים אך כלליים, למשל "חבורה של צדקנים, מתחסדים וטהרנים", "מייסדי ואבירי ועדת הריכוזיות", "אבירי הצדק וטהרני התקשורת", "חברתיים בתחפושת", "כת הטהרנים של ישראל", "חבורה יהירה-כתית-דתית-משיחית, החבורה של עיתונאי מדינת תל-אביב", או "החונטה התקשורתית [...] התקשורת המפא"יניקית מצליחה לשלוט בשיח הציבורי, מגוננת על אנשי שלומה ומאדירה את עצמה".

בחלוף החודשים, לתארים הכלליים המובנים ליודעי ח"ן התווספו רמזים עבים באשר למושאי הביקורת הקונקרטיים, כשמתחילת המחצית השנייה של 2016 מתקפותיו של ציפורי עוברות לפסים אישיים באופן הגלוי ביותר. סגן עורך "גלובס" החל למעשה לסמן, אחד-אחד, את האנשים שלדעתו מרכיבים סוג של אגודת סתרים השולטת מאחורי הקלעים בתקשורת הישראלית ובסדר היום הציבורי באמצעים דיקטטוריים ובאופן מתוזמר.

בגרסה של ציפורי ל"פרוטוקולים של התקשורת הישראלית" מככבת ערבוביה של עיתונאים מ"הארץ", "דה-מרקר", ערוץ 10, גלי-צה"ל, רשת ב', תאגיד השידור הישראלי ו"העין השביעית", שהמשותף להם, לפי התיאוריה שטווה ציפורי, מלבד אחיזת הברזל שלהם בחברה הישראלית, הוא היותם אשכנזים, שמאלנים וממשפחות מקושרות.

המנכ"ל: איתן מדמון

הקודקוד השלישי במערכת "גלובס", למרות שעקרונית אמורה השפעתו להגיע רק עד לסף המערכת ולא מעבר לו, הוא מנכ"ל העיתון איתן מדמון. כמו ציפורי, גם מדמון הגיע לתפקידו הנוכחי ב"גלובס" לפני כעשור. ככל שחלפו השנים, מספרים עיתונאים במערכת, הפך יותר ויותר דומיננטי, באופן המזכיר לחלקם את השליטה של חברו הטוב אילן ישועה, מנכ"ל "וואלה", במערכת העיתונאית של האתר, שאותו הוא מנהל עבור בעל השליטה שאול אלוביץ'.

"עד גל הפיטורים האחרון", אומר איש מערכת ותיק לשעבר, "הנאמנות של מדמון לפישמן היתה עיוורת. היתה סימביוזה מוחלטת. זה היה מדהים". ועד העיתונאים של "גלובס" תיאר לאחרונה את מדמון כ"עורך על" של העיתון, כלומר מי שמתערב גם בתכנים המתפרסמים. כמה מהעיתונאים ששוחחו עם "העין השביעית" חוו זאת על בשרם.

"'גלובס' אף פעם לא היה עיתון חופשי באמת, בכל הקשור למקורבים לעורך ולמנכ"ל", אומר עורך לשעבר. "היו דברים שהיו יורדים מיד אחרי שעלו לאתר". בין המקורבים למנכ"ל מדמון ולעורך גולן מונים גורמים במערכת את גדעון סער ואת גלעד ארדן. לטענתם, במשך תקופה ארוכה הלוביסט תומר עמיר היה חבר של איתן מדמון. לקוחותיו וחבריו, ובהם סער וארדן, היו מוגנים, הם טוענים.

"יש התערבויות בעיתון כל הזמן, של גורמים פוליטיים", טוען עורך אחר לשעבר. כדוגמה הוא נותן את הטענות שהיו, או לא היו, לקשר רומנטי בין גדעון סער לעובדת בלשכתו.

"פעם אחת הפרשה הזו הושתקה לגמרי, ואחרי כמה זמן כשזה פורסם – זה היה מאוד תחת פיקוח", אומר העורך לשעבר. "ההוראה הגיעה מחגי גולן, אבל גם מדמון היה מאוד מעורב. ההוראה התקבלה בעל פה, ההוראות האלה תמיד היו בעל פה. העורך היה מראה את העמוד והם משנים כותרות. אני ראיתי את חגי גולן ומדמון עומדים מאחורה ומשנים כותרות. גולן עשה לי את זה באופן אישי. אלה, אגב, דברים שאלי ציפורי לא נוגע בהם כי זה מגעיל אותו". גם גורמים אחרים במערכת מספרים על מסרים ישירים וברורים מצד מדמון שלא לכתוב על סער.

"באשר לטענותיכם בדבר התערבות מנכ"ל 'גלובס', איתן מדמון, בפרסומים הנוגעים לגדעון סער – שקר וכזב", מוסרים בנוגע לכך מ"גלובס", "מעולם לא התערב או פיקח המנכ"ל על כל עבודה עיתונאית, על אחת כמה וכמה זו הקשורה לסער, ארדן או תומר עמיר. עוד נציין כי גם בשימוע שנערך ללילך ויסמן, טענה זו כי זכתה ב'גלובס' לחופש פעולה מלא. טענה זו שלכם תמוהה כפליים לאור כך שאת פרשת המכתב שכלל תיאור של מעשים לא ראויים לכאורה הנוגעים לגדעון סער והסעיר את המערכת הפוליטית, חשפה הכתבת לילך ויסמן ב'גלובס'. אנחנו מפנים אתכם לידיעה ב'עין השביעית' מתאריך ה-11 בפברואר, בה טענתם אתם בכתבה של שוקי טאוסיג כי 'גם היום 'גלובס' הוא העיתון היחיד העוסק ב'סערת גדעון סער', ככותרת טורה של הכתבת הפוליטית של העיתון, לילך ויסמן'. עוד הוסיף טאוסיג כי 'נראה כי מחסום הצנזורה הפנימית שמנע כביכול תחקירים על סער בכלי תקשורת אחרים (המכתב חוזר על טענתו של אלדד יניב שלפיה תחקיר על סער צונזר ב'ידיעות אחרונות'), לא קיים ב'גלובס''".

נציין כי בניגוד למה שנמסר מ"גלובס", לא מדובר בידיעה של "העין השביעית" אלא בסקירת עיתונות המגיבה על הנכתב בעיתון ולא מתיימרת להתחקות אחרי המסלול שעובר על התכנים עד שהם מגיעים לפרסום בין דפיו. גורמים נוספים בעיתון, שאיתם דיברנו לאחר שהגיעה תגובת "גלובס", מאשררים את הטענה שלפיה מדמון היה נכנס למערכת יחד עם העורך גולן, עומד מעל הגרפיקאים, מסתכל על האייטמים ומתערב בתכנים.

סער לא היה הפוליטיקאי היחיד שנהנה מאוזן קשבת אצל בכירי "גלובס". במדור הברנז'ה של אתר "וואלה" פורסם בעבר כי שיחה שקיים נשיא המדינה דאז שמעון פרס עם העורך הראשי חגי גולן הביאה לצנזור טור של הכתבת הפוליטית דאז לילך ויסמן ולהשמטת דברים שאמר פרס בגנות יאיר לפיד. למרות שהמקור של ויסמן היה מוכן לגבות אותה בפני גולן, ולהתחייב כי פרס אכן אמר לו על לפיד את אשר הוא טען שאמר ("הוא כמו מים רדודים בים, אבל גם ים צריך עומק"), המשפט על לפיד לא הופיע ב"גלובס". על כך מגיבים ב"גלובס": "לעניין הציטוט על יאיר לפיד, הוא נבדק והוכח כלא נכון".

פוליטיקאים נוספים שנחשבו למוגנים בעיתון, לפחות לתקופות מסוימות, היו יעקב ליצמן, מירי רגב ואראל מרגלית. זה האחרון, אומרים בעיתון, נהנה מתמיכת העיתון לאחר ששילם עבור הוצאת מהדורה מיוחדת של "גלובס" שהופצה בקרב חברים במפלגת העבודה לקראת הפריימריז.

את עיקר האחריות לצנזורה ב"גלובס" מפנים במערכת למדמון. הוא זה שפוסל יותר מגולן, אומרים בעיתון, הוא "מעורב עד הצוואר בתוכן, העורך האמיתי של העיתון". באופן סמלי, בשנים האחרונות שמו של מדמון גם הופיע ראשון בשורת הקרדיטים המתפרסמת בעיתון, לפני שמו של העורך הראשי גולן – וזאת בניגוד למקובל בעיתונות הישראלית. לא תמיד היה זה כך ב"גלובס".

מדמון, יש להבין בהקשר זה, נחשב לבעל חיבורים וקשרים משמעותיים יותר מגולן. בין ידידיו פוליטיקאים ולוביסטים, ועל כן אוזנו כרויה לתלונות מצדם. "מפעילים עליו לחצים והוא אומר על מי לכתוב ועל מי לא", אומרים במערכת. "איתן בלי שום בושה התערב בתוכן", אומר עיתונאי לשעבר בעיתון. "בהתחלה היה מעביר מסרים דרך חגי, אבל בהמשך הוריד את המסכה. היו מקרים שהיה מעיר הערות לפני הפרסום, נניח כתבה עם אפשרות לדיבה. אני הייתי כותב מייל לעורכי-הדין שלנו ואולי גם לציפורי, ובמקרה חריג הייתי מכתב גם את חגי. זה היה מגיע ישר לאיתן. גם חגי יכול להתקשר לעורכים באתר ואחר-כך אתה מגלה ששינו נוסח. אבל בשורה התחתונה הם לא באמת מתערבים, רק מרככים. משהו עלוב ומאכערי".

מדמון, מצדו, מכחיש כל התערבות פסולה. לדברי גורם במערכת, המנכ"ל היוצא מעולם לא אמר לעיתונאים מה לכתוב ואיך, אבל כן בדק חלק מהפרסומים מבחינה משפטית, כדי לראות שאין בהם עילה לתביעת דיבה. בנוסף, כשהגיעה אליו תלונה ממושא סיקור, הוא אכן ביקש את התייחסות העיתונאים לתלונה, "אבל בלי להפעיל לחץ ובלי להביע עמדה". גם כמה מהעיתונאים ששוחחו עם "העין השביעית" העידו כי בכל הקשור לעבודתם מעולם לא נתקלו בהתערבות מצד מדמון.

אינטרסים קטנים

התמונה העולה משיחות עם שלל עיתונאי "גלובס" היא כי אף שההתערבויות הגלויות למען האינטרסים של פישמן היו המשמעותיות ביותר מבחינה אתית, הן היו נדירות יחסית. ביומיום, במערכת העיתונאית שפעלה תחת עורך ראשי ומנכ"ל שאיבדו את אמון העיתונאים, רוב ההתערבויות היו לטובת אינטרסים קטנים, אישיים. אחד הכתבים לשעבר ב"גלובס" ששוחח עם "העין השביעית" מספר כיצד פעם אחת, כשכתב ידיעה ביקורתית על ראש עיריית רמת-השרון, יצחק רוכוורגר, קיבל ממנו טלפון. ראש העירייה הודיע לכתב שהוא חבר טוב של העורך שלו, שבמקרה גם מתגורר ביישוב. למרות הטלפון, כשהכתב הכין ידיעת המשך היא פורסמה, אם כי בהצנעה יחסית ורק לאחר שגולן עבר עליה במיוחד.

גולן, אגב, מחזיק בדעה שלפיה בעלי הכוח האמיתי בכלי התקשורת שהוא עורך הם העיתונאים והכתבים בדרגים הנמוכים. לפי תפיסתו, הם אלה שפעמים רבות נתקלים בלחצים ונכנעים להם בלי בכלל ליידע את הדרגים הבכירים יותר, שלא לדבר על העורך הראשי בעיתון. לדעתו, מידת חופש העיתונות הכללית ב"גלובס" אינה פחותה מזו השוררת בכל כלי תקשורת אחר בישראל.

מ"גלובס" נמסרה התייחסות נרחבת באשר לטענות בעניינו של המנכ"ל מדמון: "מגוחכת הטענה כי ישנה התערבות של מנכ"ל העיתון או גורמים זרים בתכניו, כאשר בראש מערכת החדשות עומד עיתונאי דעתן ובלתי מתפשר המבצע באופן יומיומי עבודה עיתונאית חשובה, נטולת מורא ופחד", נמסר מ"גלובס", "'גלובס' הקפיד מאז ומתמיד על החופש העיתונאי של עורכיו וכתביו, ויעידו על כך העשייה העיתונאית האיכותית המבוצעת מדי יום והאמון הרב שרוחשים לעיתון קוראיו.

"עוד נוסיף בכדי לסבר את האוזן כי במספר דיונים בנושא אתיקה שהתקיימו במסגרת המשא-ומתן על ההסכם הקיבוצי ב'גלובס' הצהירו במפורש חברי ועד העיתונאים, כי 'כל זמן שאתה איתן מדמון המנכ"ל, וחגי גולן העורך הראשי, אין לנו שום טענות ובעיות בעניין האתיקה, אבל מי ערב לנו כי תישארו כאן לנצח'. הדיונים הללו, והצהרות אלו, התקיימו גם בנוכחות יאיר טרצ'יצקי (יו"ר ארגון העיתונאים) והדר קנה (נציגת הארגון דאז)".

בנוגע לקביעה זו אומר גורם שנכח בפגישות כי "איתן מגזים". לדברי הגורם, "איתן הוא זה שלחץ לשמוע שהוא בסדר, ורוב הנוכחים אמרו שעליהם ספציפית אין לחצים. אבל זה לא שהם פיארו אותו. הוא היה מפאר את עצמו בשיחות האלו, מספר על כך שהוא מקבל פניות ולחצים ועומד בהם בכבוד ועוצר את ההתערבויות. מדובר היה בשיחות של ועד מול מנכ"ל, של 'פנינו לשלום', לפני שנחתם ההסכם הקיבוצי. אז לא כל הלכלוך יוצא החוצה. פה ושם דווקא כן אמרו לו שהוא מנכ"ל ולכן לא אמור להתערב בתכנים".

לפי אותו גורם, מדמון הגיע לישיבות מעטות בלבד מול הוועד. חילופי הדברים שמדמון מתייחס אליהם נאמרו בישיבה שבה נידונה הכנסת תקנון האתיקה לחוזה. "הוא אמר על עצמו שהוא לא מתערב וביקש אישור מהנוכחים. זה היה יותר הוא אומר והם מאשרים, ההשוואה היתה לעומת 'ישראל היום', ובהשוואה כזו באמת מצבנו מצוין. הרפש יצא רק אחר-כך, אחרי שההסכם הקיבוצי נחתם והתברר הבונוס".

בכיר נוסף במערכת "גלובס" שמחזיק בתפקידו ברציפות במשך שנים רבות יותר מכל מתחריו הוא דורון אביגד, עורך אתר האינטרנט של העיתון. אביגד התמנה לעורך אתר "גלובס" בשנת 2001, כמעט פרה-היסטוריה במונחים דיגיטליים. מאז הוביל את האתר במהלך כמה שדרוגים טכניים וגרפיים, ובמקביל איפשר חדירה מאסיבית של הודעות יחסי-ציבור, פרסום סמוי ובעיקר ניסה למשוך גולשים כמעט בכל מחיר, ובכך שיווה לאתר צביון צהוב והמוני, שונה באופן מובהק מזה של מתחריו, "דה-מרקר" ו"כלכליסט".

"דורון נותן לקליקים לשלוט", אומרת עליו עיתונאית לשעבר ב"גלובס". כך לדוגמה, המרדף אחר הטראפיק הוביל בעבר את אתר "גלובס" להקדיש כותרות ראשיות לאמירה גסה שכוונה כלפי אשת עסקים מצודדת ולברווז עיתונאי על סרטון פורנוגרפי.

אחד המאפיינים הבולטים של אתר "גלובס" הוא הפרסום של סרטוני רשת ויראליים שאינם קשורים כלל לנושאים כלכליים. בין הכותרות שהוצגו באתר בבולטות רק בשנה-שנתיים האחרונות: "סרטון ויראלי שמרגש את הגולשים ברשת", "הסרטון המצמרר שגרם למיליונים ברשת להזיל דמעה", "סרטון ויראלי פרובוקטיבי מעורר זעם ברשת", "סרטון ויראלי ישראלי עם פאנץ' מצמרר", "סרטון אקסטרים מרהיב שהפך ללהיט ויראלי", "הסרטון על תל-אביב ששובר את הרשת" ו"סרטון שישאיר אתכם פעורי פה". פן נוסף של עומס הסרטונים באתר "גלובס" הוא העובדה שהם מתנגנים אוטומטית עם הגלישה לדף, מנהג טורדני שאינו מקובל באתרים רבים אחרים. בנוסף, הסרטונים משובצים בידיעות גם אם אין להם שום ערך מוסף או אפילו קשר ישיר לתוכן הידיעה. ההתנהלות הזאת, שניתן להניח שדווקא מרחיקה גולשים במקום למשוך אותם לאתר, יכולה להיות מוסברת על-ידי המחיר הגבוה של פרסומת מקוונת בסרטוני וידיאו ביחס למחיר המשולם עבור באנרים.

דירוג הפרסום הסמוי ברשת, שבוצע על-ידי "העין השביעית" לפני כשנתיים ובדק את אתרי החדשות המרכזיים ("הארץ", "דה-מרקר", ynet, "כלכליסט", mako, "גלובס" ו"וואלה") מיקם את "גלובס" במקום גרוע מאוד, שני רק ל-ynet במידת הזיהום של האתר. לפי בדיקת כתב "העין השביעית" איתמר ב"ז, באתר "גלובס" נמצא אז שילוב של "הטעיית גולשים כנוהג קבוע, גיוס של אנשי מערכת לייצור והפצה של מידע פרסומי סמוי וקידום שירותים עם פוטנציאל הרסני". באתר אף התגאו בעבר בפני מפרסמים פוטנציאליים כי עיתונאי המערכת הם שאחראים על הכתבות השיווקיות המתפרסמות בו.

הנטייה להתמסחרות מאפיינת לא רק את האתר של "גלובס". במשך שנים חולק יחד עם העיתון מוסף ManTalk, מוסף מסחרי בעריכת ובהשתתפות עיתונאים שעבדו במקביל במערכת "גלובס". טשטוש הגבול בין פרסומים של המחלקה המסחרית לאלה של המערכת העיתונאית הוא אחד הסימנים המובהקים לכלי תקשורת שבו התפוררה החומה שאמורה להבדיל בין המסחר לתוכן. ואכן, גורם במערכת העיתון מספר כי המרדף אחר הכנסות נוספות חרג מהמחלקה המסחרית והגיע גם לאנשי התוכן.

כדוגמה מציין הגורם יוזמה להפקת מהדורות מיוחדות של מוסף "גלובס הערב" בתחומים שונים, עם שיתופי פעולה "כאילו עיתונאיים" שהיו בפועל "מסחריים לגמרי". "זו היתה דרך נוספת להכניס כסף עבור העיתון", אומר הגורם ומוסיף: "בכלל, כל הזמן ישב לנו בראש – איך להכניס כסף לעיתון".

ועידת גלובס לעסקים, הכנס המרכזי שמפיק העיתון מדי שנה, הביאה גם היא להתנגשויות תכופות בין שיקולי המערכת העיתונאית לשיקולים כלכליים שאמורים להישאר נחלתה של המחלקה המסחרית בלבד. בדומה למתרחש לעתים בכנסים, גם כאלו שמארגנים כלי תקשורת אחרים, ארגונים שהעניקו חסות לאירוע נהנו מהזכות לקבוע את זהות המשתתפים בפאנל שעסק בתחום פעילותם.

כך למשל בכנס שנערך ב-2016, שגוגל היתה נותנת החסות הראשית לו, הצליחה גוגל להכווין את הדיון על פרסום דיגיטלי בוועידה באופן שיהיה נוח לה ולהימנע משאלות קשות. מקורות במערכת מספרים כיצד פאנל בוועידת העסקים שלא היתה לו שום הצדקה עניינית, התקיים, בהנחיית אחד העיתונאים, ובהרכב שהתבקש על-ידי נותני החסות, רק משום שהם "שפכו שם מלא כסף".

מ"גלובס" נמסר באופן רשמי ביחס לדברים כי "הפקת מהדורות נושאיות של מוסף 'הערב' היו החלטה של עורכי המוסף. התוכן של מהדורות אלו נקבע באופן בלעדי על-ידי עורכי וכותבי המוסף. ועידות 'גלובס' מארחות מדי שנה אלפי משתתפים הנהנים מתוכן איכותי ומדיונים פורים, בהשתתפות צמרת המשק הישראלי. בכל גוף המקיים ועידות בארץ ובעולם נכללים גופים שונים כנותני חסות. לעתים, חלק מהחסות כוללת גם משתתפים פעילים בדיוני הוועידה, לצד דמויות רבות מעולם העסקים, הכלכלה, האקדמיה והפוליטיקה. אנחנו גאים מאוד בוועידות 'גלובס', המציבות במרכז השיח נושאים חשובים ומכנסות לדיונים אקטואליים נושאי משרה בכירים בישראל וכן אורחים רבים מחו"ל.

"זרוע האונליין של 'גלובס' – אתר האינטרנט, האפליקציות והאתר המותאם (ווב-מובייל) – פלטפורמות המספקות חדשות כלכליות מיידיות ועדכניות ככל שניתן לכ-300 אלף משתמשים מדי יום ולכ-4 מיליון משתמשים בחודש. ככל הגופים האחרים, גם מערך מיידי זה מסתמך בנוסף לכתבי העיתון על עבודת עורכי האתר, התרים אחר מידע חדשותי בטלוויזיה, רדיו, טוויטר, פייסבוק, מיילים, אתרים בארץ ובחו"ל, הודעות בורסה וגם הודעות לעיתונות. ידיעות אלו מוחלפות לעתים בהמשך, בידיעות נרחבות ומעמיקות יותר של כתבי 'גלובס'. בדומה לכלל אמצעי התקשורת, ב'גלובס' ישנה חטיבה מסחרית של תוכן שיווקי, שעובדת בהפרדה מוחלטת ממערכת האתר ומסמנת דרך קבע כל אייטם שהיא מעלה כתוכן ממומן".

כשבא כוחה של אלונה בר-און, בעלת מניות המיעוט ב"גלובס", פנה בנובמבר 2016 לכונסי הנכסים של פישמן, נכללה במכתבו הבעת מורת רוח של בר-און על התגמולים הנאים להם זכה מנכ"ל "גלובס" איתן מדמון ממשפחת פישמן. לדברי בר-און, לא ראוי היה לשלם למנכ"ל העיתון, לדוגמה, דמי הסתגלות בהיקף של כחצי מיליון שקל, לאור הנסיבות שבהן הוא צפוי לעזוב את העיתון (פשיטת רגל של הבעלים) ואחרי שנים ארוכות שבהן העיתון "מפסיד סכומי כסף משמעותיים" תחת ניהולו. בר-און הוסיפה כי הניהול של מדמון בשנים האחרונות היה "כושל" וכי היא התריעה על כך פעם אחר פעם בפני הנהלת העיתון ויתר חברי הדירקטוריון.

לדברי גורם ב"גלובס", מדמון ראה במכתב הזה מעשה בגידה מצד בר-און. אותו גורם טוען כי בר-און מעולם לא התלוננה בפני מדמון, ואפילו שיבחה את עבודתו, אלא שעל רקע הסכסוך שאליו נקלעה עם בני משפחת פישמן הפכה את מנכ"ל העיתון לכלי ניגוח. כך או אחרת, מדמון הודיע בסוף 2016 כי יעזוב את תפקידו עם חילופי הבעלים.

גם אם מדמון עשה כל מאמץ ניהולי להביא את העיתון לאיזון, כפי שטוען גורם ב"גלובס", אין ספק שניהול המערכת העיתונאית של "גלובס" על-ידי העורכים הבכירים היה במקרה הטוב בעייתי. ציפורי, שגם בין אוהדיו יש מי שמציין את יחסי האנוש הבעייתיים שלו, בלשון המעטה, היה בנתק ארוך שנים עם העורך הראשי גולן. הם היו משתתפים בישיבות משותפות אבל לא מחליפים מלה, ומתקשרים, במקרה הצורך, רק באמצעות מיילים.

גולן היה רוצה להיפרד לשלום מסגנו כבר מזמן, אבל הדבר לא הסתייע בידו. מבחינת ציפורי, מספרים גורמים במערכת, גולן היה רק יריב אחד שעמו חלק מקום עבודה. לאורך השנים לא היה ביחסי דיבור, לפחות לתקופה מסוימת, עם עורכת מוסף "הערב" גתית פנקס, עורך מוסף "G" אייל אברהמי, עורך מוסף "שוק ההון" שי שלו, העורכת הקודמת של מוסף "שוק ההון" איילת כרמל, עורך מוסף הנדל"ן דרור מרמור ועורך אתר האינטרנט דורון אביגד. "היחסים האישיים של ציפורי הם קטסטרופליים", מגדיר זאת איש מערכת ותיק לשעבר. "עם חצי מהאנשים הוא לא מדבר, ועם החצי השני הוא פשוט לא הספיק עדיין להסתכסך".

כתוצאה מהעימותים האישיים של ציפורי עם עמיתיו מחד, והיעדרותה של יד מכוונת מצד גולן מאידך, נוצר עם הזמן פיצול פנימי בתוך "גלובס" למעין מיני-מערכות נפרדות, כאשר כל חלק בעיתון מתפקד באופן עצמאי. זהו סגנון עבודה בזבזני, המייצר כפילויות מיותרות, ואשר בוודאי אינו הולם עיתון הנמצא בהפסדים מתמשכים. עם זאת, לפיצול הזה יש גם יתרון. לעתים נובע ממנו חוסר פיקוח וחוסר התערבות המאפשר כיסים של עיתונות חופשית לחלוטין. כך, לדוגמה, לא היה אף עיתונאי שעובד במוסף השבועי "G" שדיבר עם "העין השביעית" וסיפר על התערבות בעבודתו ממניעים זרים.

יותר מעיתונאי אחד ב"גלובס" דימה את המצב בעיתון למצב ששרר במשך שנים ברשות השידור: הנהלה שמונתה בשל נאמנותה, ומסיבה זו גם נותרה בתפקידה למרות הכישלון המתמשך ולמרות שבמשך זמן רב מדי נמנעה מלבצע את השינויים הנדרשים בגוף שבאחריותה. הנהלה כזו, אומרים ב"גלובס", משדרת אל כל מי שתחתיה רוח של "שב ואל תעשה".

"'גלובס' הוא כלוב של זהב עבור עיתונאים", מודה עיתונאית לשעבר בעיתון. "באיזה עוד מקום אתה אתה מסיים לעבוד בארבע?". עיתונאים אחרים דימו את האווירה ב"גלובס" לזו של "ההסתדרות" – שעות נוחות, בלי לחץ של ממש להגיע להישגים. אחרים ציינו כי בשנים האחרונות ההרגשה היתה של ספינה טובעת, כשהמערכת מתרוקנת מעוד ועוד אנשים, והשולחנות שבה נותרים ריקים.

אחד מאנשי המערכת לשעבר פחות סלחן כלפי הנעשה בעיתון. "'גלובס' הוא מקום רקוב, שלא מנוהל", הוא אומר. "כל הכיווץ שנעשה בעיתון נועד לשמר אותו באופן מינימלי כדי להחזיק את המותג, כדי לשמר את הפלטפורמות שמכניסות כסף כמו הוועידות, הכנסים, המכרזים. העיתון, למרות שאני אסיר תודה לו, כל יום שעובר הוא מרגיש כמו מקום שפחות ופחות מתעניין בשליחות שלו. העיתון עצמו הפסיק לעניין את הבכירים, פחות רלבנטי להם איך הוא ייראה ובאיזו רמה זה ייכתב, וכמה עיניים יעברו על הטקסטים.

"בשנים האחרונות היה קיצוץ של עשרות אחוזים בכוח האדם. כתוצאה מכך היתה הרבה יותר עבודה להרבה פחות אנשים. הבכירים התחילו להתעניין פחות ופחות באיכות, בבחירה של החומרים, בכתיבה, בהגשה, בהקפדה שלא יהיו טעויות. דברים שלא היו נכנסים ב-2008 נכנסו ב-2012. דברים שלא נכנסו ב-2012 נכנסו ב-2015 וכן הלאה. זו מגמה מכוונת מלמעלה.

"היו מנטרות של סוף היום של עורכי החלקים שאומרים לכותבים: 'תחפפו'. זה משהו בלתי נסבל. המנטרה היא לא לשאוף למצוין אלא להתפשר. כל זה ניכר בתוצר של העיתון. זה עיתון שהבכירים שבו זלזלו באיך הוא נראה, אין מלה אחרת לתאר את זה. זה פשוט הפסיק לעניין אותם. החשוב היה לעמוד ביעדי ההתייעלות". וההתייעלות הזו היתה, לעתים, אכזרית. "למרות הדיבור של מדמון על 'משפחת גלובס', 'גלובס' אף פעם לא הצליח לייצר אצלי גאוות יחידה", אומרת עורכת ותיקה לשעבר.

"היחס לעיתונאים ב'גלובס' הוא כאל פועלים שחורים שעושים את העבודה ויכולים ללכת הביתה", אומרת דפנה הראל-כפיר, לשעבר עורכת מדור הצרכנות בעיתון. "התחושה היא שהייצור של התוכן כמעט נתפס כמעמסה על העיתון. פיטרו כל הזמן עיתונאים, ולא העלו את המשכורות – להפך. שידרו כל הזמן מסר שאין כסף ושלא ניתן לשפר את התנאים, ולכן הידיעה שהמשכורות של הבכירים, ובפרט של המנכ"ל מדמון, עלו, בזמן שהחלק המערכתי סבל מאוד, משקפת את תפיסת הבכירים שלפיה לא חשוב לעשות תוכן איכותי, מתוחכם ויסודי. מי שנלחם עליו הם העיתונאים עצמם ולא ההנהלה. התחושה היא שתוכן איכותי איננו אינטרס משותף לעיתונאים ולהנהלה".

את עינב בן-יהודה, סגנית עורכת מוסף "הערב" של העיתון, פיטרו בצורה מכוערת במיוחד. לדברי גורמים במערכת, אחרי שחזרה בן-יהודה מחופשת לידה היתה מוגנת מפני פיטורים, אולם ההנהלה חיכתה עד תום תקופת ההגנה הקבועה בחוק ופיטרה אותה מיד לאחר מכן. כיוון שהיתה חברת ועד, היו מי שראו בכך מהלך להחלשתו.

עובדת לשעבר בעיתון מספרת כיצד לפני שנה, לקראת ועידת העסקים השנתית של העיתון, החלו להתרוצץ שמועות על גל פיטורים שבדרך. בהנהלה, כך היא אומרת, השהו את הפיטורים כך שייערכו רק לאחר הוועידה, ואכן, כשבוע וחצי לאחריה החל גל הפיטורים, כולל של עובדים שהשתתפו בוועידה עצמה. "ההנהלה שיחקה בעובדים, אנשים שעבדו 27 שנים פוטרו במייל", אומרת העובדת.

"טענתכם בדבר היחס לעובדים הינה מקוממת ובלתי נכונה בעליל", מגיבים על כך רשמית ב"גלובס", "היחס לעיתונאים וגם למפוטרים לאורך הדרך הינו יחס מכבד ומלא בהוקרת תודה לפועלם. לצערנו, נאלצנו לבצע לאורך הדרך תוכניות התייעלות שכללו מהלך קשה ומורכב של פיטורים. זאת, בדומה לכלל גופי התקשורת הפועלים בתעשייה קשה ומאתגרת שהתכווצה רק בשנה האחרונה ב-12%.

"כל פיטורים כאלו או אחרים שנעשו ב'גלובס' היו אך ורק לעצם העניין עצמו, ולא נבעו משום שיקול אחר. נכונה העובדה כי חברת ועד פוטרה בעבר, כמו גם שנכונה העובדה שחברי ועד קודמו הן בתנאי עבודה והן בתפקידם. תוכנית ההבראה של שנת 2016 אושרה בדירקטוריון החברה (את מועדיה לא קובע המנכ"ל), בתאריך 10.12.15. ועד העיתונאים ידע כבר ביולי 2015 על עיקרי תוכנית ההבראה הזו, והם עודכנו והיו שותפים לאורך הדרך בנעשה. עוד נוסיף כי גם כיום, אנחנו מלאי הערכה ותודה לעיתונאים שנאלצנו להיפרד מהם, שלאורך שנים רבות ביצעו עבודה עיתונאית מצוינת ומעוררת הערכה".

פישמן מתמוטט, עיתונאי "גלובס" מביטים לעתיד

במהלך 2016, מאז התברר לבכירי המערכת באופן סופי כי פישמן בדרכו החוצה, הוחרף הקרע בין הבכירים ו"גלובס" נחלק למחנות באופן ברור ומובהק עוד יותר. מצד אחד היו המנכ"ל מדמון והעורך הראשי גולן, ומנגד סגן העורך ציפורי ואנשי ועד העיתונאים. לדברי מקור בעיתון, עם קריסת פישמן הודיע ציפורי למדמון ולגולן שמעתה והלאה לא ידברו עימו כלל. הנתק הוביל לעימות חריף שאף דלף אל עמודי העיתון עצמו, כשהסגן ציפורי מזכיר במאמרו את חשיפת "עובדה" בדבר הערבות שנתן בעל השליטה לעורך הראשי גולן.

בקיץ 2016 החליט ציפורי כי אלונה בר-און תפרסם טור בעיתון. עד אז היתה בר-און כותבת לעתים רחוקות, וגם אז – על אביה, שייסד את "גלובס". הפעם הטור היה עסקי. לדברי גורם במערכת, ציפורי יידע את העורך גולן והמנכ"ל מדמון כי למחרת יתפרסם טור מאת בר-און. השניים ניסו להניא אותו מכך, שכן היא בעלת מניות בעיתון ועדיין עשויה להיות בעלת השליטה בו, אך ציפורי לא התרשם מדעתם. בשבועות שלאחר מכן פורסמו עוד שני טורים פרי עטה.

בהמשך, בלי ליידע את העורך הראשי גולן או את המנכ"ל מדמון, מינה ציפורי את שי ניב לתפקיד הכתב הפוליטי. המהלך, שבימים כתיקונם היה מוביל לפיצוץ, הוכל על-ידי העורך הראשי והמנכ"ל, שאינם מעוניינים ליצור זעזועים בתקופה הרגישה של טרום מכירת העיתון.

בתקופה שבה עבר העיתון לכינוס נכסים ראו אנשי מחנה ציפורי והעיתונאים את מדמון וגולן כעושי דברם של הפישמנים וכמי שלאו דווקא ידאגו לאינטרסים של המערכת במקרה של החלפת הבעלות. במחנה מדמון-גולן רואים את ציפורי ואת ועד העיתונאים כמי שחברו לבר-און, בעלת מניות המיעוט ב"גלובס", שלה זכות סירוב לכל עסקה למכירת מניות החברה השולטת בעיתון, וזאת מתוך תקווה כי תצליח בסופו של דבר לגייס את המשקיעים שיאפשרו לה להשתלט על העיתון שייסד אביה. לדעתם, במקרה כזה מצפה ציפורי להישאר בעמדת ההשפעה שיש לו היום, ואולי אף להתקדם סוף-סוף לעמדת העורך הראשי באופן רשמי.

במשך חודשים ארוכים ניסו במחנה מדמון-גולן לגייס לשורותיהם את עובדי העיתון שאינם עיתונאים, דהיינו עובדי המחלקה המסחרית והמנויים, שבאופן טבעי היו קרובים יותר להנהלה. ואכן, עובדים אלה ראו בוועד העיתונאים ארגון הפועל למען סקטור אחד בלבד של עובדי העיתון והאמינו לדברי המנכ"ל כשסיפר כיצד נאבק בדם לבו למענם.

ואולם, בשבועות האחרונים נוצרה לרגע סולידריות בין הסקטורים השונים של העובדים. זה קרה אחרי שוועד העיתונאים הפך לצד בהליך כינוס הנכסים של פישמן והמכירה של העיתון, וכך נחשפו באי כוח הוועד למכתב ששיגרה אלונה בר-און אל הכונסים ובו ציינה בין היתר כי בשנת 2012 קפץ שכרו של המנכ"ל מדמון לכ-80 אלף שקל בחודש, וכי בשנה האחרונה הוחלט להעניק לו דמי הסתגלות במקרה שיעזוב את עבודתו בסכום של כחצי מיליון שקל.

בעקבות החשיפה לנתונים החדשים כינס הוועד אסיפת חירום במערכת, ובמהלכה הודיע סגן העורך ציפורי כי הוא המום מהגילויים החדשים ודרש כי המנכ"ל ובעל השליטה ישיבו לעיתון את כל הכסף שלקחו בתקופת המשברים של השנים האחרונות, וכי סכום זה ייועד לקרן פיצויים לעובדים. אולם הסולידריות הזו לא החזיקה מעמד זמן רב. קבוצה של עובדים ב"גלובס", שאינם עיתונאים ואינם מאורגנים בהסתדרות, פנתה באופן עצמאי לבית-המשפט וביקשה שגם קולה יישמע, בנפרד מקולם של העיתונאים.

אחד מאנשי המערכת הוותיקים מספר כי בתקופה שבה העיתון מתנהל תחת כינוס נכסים, "גלובס עובד מכוח האינרציה". לדבריו, "יש אדישות מוחלטת בקרב העובדים לגבי עתיד 'גלובס'. אם כבר, עובדים מדברים על העתיד האישי שלהם ועל לקיחת קורסים להסבת מקצוע ליום שאחרי".

האדישות הזו, מדגיש אותו עיתונאי, שונה מאוד מהרוח שנשבה במסדרונות המערכת במאבקים קודמים שהתנהלו בשנים האחרונות. "אנשים ב'גלובס' מסתכלים די באפאטיות על מה שקורה כרגע, אחרי כל מה שעברו", הוא מסביר. "מבחינתי שאקבל את הפיצוי ואסתלק. אחרי שפיטרו פה חצי מהעיתון במאבקים הקודמים, אנשים בקושי מזיזים שריר בפנים כשהוועד מדבר על משבר חדש. רק מקווים שהוועד ישיג את התנאים הטובים ביותר". הוועד, אומר אותו עיתונאי, דווקא אינו שותף לאדישות. "הם רוטוויילרים", הוא אומר, ומוסיף: "כולם סומכים על הוועד ומקווים שישיג את התנאים הכי טובים. כולם כרגע מלוכדים סביבו".

החטא הקדמון של "גלובס" היה בעלים שהחזיק בו למרות ההפסדים הכרוניים, ומי שהיה אדיש לשליחותו העיתונאית ותפקידו הציבורי. כעת, כשהעיתון עומד למכירה, ישנה לכאורה הזדמנות לגאול את "גלובס", העיתון הכלכלי הוותיק בישראל, מהחטא הזה. אלא שהסיכוי לכך נראה נמוך: הזוכה בהתמחרות על העיתון הוא אוליגרך רוסי בשם דוד דוידוביץ', שמדבר גבוהה על חופש העיתונות וטוען כי ברצונו לרכוש את העיתון לשם הבראתו, אך אין היגיון בכך שאוליגרך זר, שהונו נאמד בכמיליארד דולר, ייכנס לשוק העיתונות הישראלית המוכה והמפסיד כדי להרוויח ממנו באופן ישיר. המטרה האמיתית היא מן הסתם, שוב, הרווח העקיף שבאחזקת עיתון.

קבוצה נוספת שהביעה עניין בעיתון, המיוצגת על-ידי העיתונאי והסופר האמריקאי דן סינור, מורכבת ממשקיעים זרים שזהותם ומניעיהם אינם ידועים. די בעובדה זו כדי להטיל צל כבד על כוונותיהם. בעלת מניות המיעוט, אלונה בר-און, הביעה בעבר רצון לתפוס את השליטה בעיתון שייסד אביה, אולם עד כה לא הציגה הצעת רכש, ובכל מקרה תיאלץ לגייס משקיעים חיצוניים כדי לעמוד במחיר המבוקש.

האם יימצא ל"גלובס" בעלים שמוכן להחזיק בו למרות הסיכוי הנמוך לרווח, בלי לנצל אותו באופן ציני ומושחת? לעיתונאים ב"גלובס" מגיע בעל בית כזה, שיאפשר עיתונות עצמאית וחופשית, שתשרת את הציבור בכל עמודי העיתון ולגבי כל מושאי הסיקור שלו, בעל בית שיעודד עיתונאים ערכיים ומוכשרים וישכור בכירים הרואים בעבודתם שליחות ולא מכשיר לקידום עצמי.

תגובת "גלובס"

מ"גלובס" נמסרה תגובה באורך של כאלף מלה, בשמם של המנכ"ל מדמון והעורכים גולן, ציפורי ואביגד. "אוסף השאלות שנשלחו על-ידיכם לגורמים שונים במערכת 'גלובס' מבוסס על שקרים, חצאי אמיתות ורכילות הנובעת מאינטרסים", כך תגובת "גלובס", שאינה מפרטת מה הם אותם אינטרסים. "חלוקת העבודה בין נושאי התפקידים ב'גלובס' ברורה – איתן מדמון הוא המנכ"ל, חגי גולן העורך הראשי, אלי ציפורי סגן העורך ועורך החדשות ודורון אביגד עורך האתר, וכל אחד פועל על-פי תפקידו וסמכותו. כל מה שהתפרסם או לא התפרסם ב'גלובס' נבע משיקולים עיתונאיים בלבד, וכל טענה אחרת היא השמצה החוטאת למציאות". המשך התגובה משולב במקומות הרלבנטיים בכתבה שקראתם.

עוד נמסר מ"גלובס" כי "ההתעניינות בדבר רכישת 'גלובס' והתמורה המוצעת יעידו על כך ש'גלובס' שיפר באופן משמעותי את מצבו הפיננסי בעקבות תוכנית ההבראה שבוצעה בתחילת 2016. תנאי העסקתו של מנכ"ל 'גלובס' עומדים בהלימה לתפקידו, לנסיונו ולמקביליו בענף. על כן, הטענה בדבר תגמול יתר אל מול אינטרסים אינה עומדת במבחן המציאות. חגי גולן, העורך הראשי של 'גלובס', מסר כי אין בכוונתו להגיב בנושאים אישיים המהווים חדירה ופגיעה חמורה בפרטיותו. יודגש כי אם יתפרסמו דברים בהקשר של נכסיו ומקום מגוריו, בכוונתנו לפעול נגדכם בכל האמצעים המשפטיים העומדים לרשותנו".

נוסף לכך מכילה תגובת "גלובס" חלק ובו הכפשה חלולה, ריקה מתוכן או עובדות, שבחרנו להביא כאן משום שהיא ממחישה יפה את אופי הכתיבה של ציפורי: "למרבה הצער, מסוקרים שלא היו מרוצים מהביקורת של ציפורי עליהם, כולל מתחרים של 'גלובס', עשו כמיטב יכולתם כדי להכפיש אותו באמצעות אתר 'העין השביעית' בצורה שיטתית ורבת שנים. אנו מצרים על כך שאתם בוחרים לקחת חלק בהטלת הרפש הזו, כי הניסיון לייחס מניעים נסתרים ואינטרסים זרים לכתיבתו של ציפורי מנותק מכל היגיון או מציאות – בניגוד מוחלט לדרך הפסולה, המכוערת והלא הוגנת שבה מתנהלים ב'העין השביעית', כשאינם נותנים גילוי נאות לאינטרסים הזרים שלהם".

אליעזר פישמן ובתו ענת מניפז-פישמן העדיפו שלא להגיב לבקשת התגובה שהועברה אליהם באמצעות אשת יחסי-הציבור שרון צ'צ'יק-מרקוביץ' ממשרד שרף תקשורת.