בספרו האוטוביוגרפי "The times of my life and my life with the Times" מתאר מקס פרנקל, עורך ה"ניו-יורק טיימס" לשעבר, את מלאכת העורך הראשי. "רוב הזמן סחבתי את הפסנתר, לא ניגנתי בו", הוא מצטט, כרוצה לומר - תפקיד העורך הראשי אינו לעסוק בעצמו בעבודה העיתונאית, אלא לנהל בצורה נכונה את הביצוע, הנעשה בידי אחרים. העורך הראשי אפוא, ככל מנהל, חייב להכיר היטב את התחום, אבל הכישור העיקרי הנדרש ממנו הוא ניהולי ומנהיגותי. לפחות לשיטתו של פרנקל.
אי-אפשר לדעת אם ארנון (נוני) מוזס, המו"ל ובעליו של "ידיעות אחרונות", הושפע מספרו של פרנקל כשבחר ברפי גינת לעורך הראשי של העיתון, משום שלא ממנהגו להשיב לפניות אליו. הוא שומר את מחשבותיו לעצמו ונימוקיו עמו. אבל המינוי המפתיע, מהלך בלעדי של מוזס, שופך אור על תפיסתו ומניעיו ומזמין בירור על הדרך החדשה שאליה יוצא העיתון.
1. נוני מוזס.
מינויו של גינת, הגם שנבט במוחו של מוזס זה מכבר, לא היה מובן מאליו. מוזס הוסיף להתלבט גם אחרי שדלף דבר המינוי. בשלושת הימים הראשונים אחרי כניסתו של יואל אסתרון לתפקיד עורך המשנה, ישב מוזס בישיבות העורכים וניסה לנהל אותן כעורך ראשי בפועל. מעדויות הנוכחים עולה שהניסיון לא היה מוצלח. מוזס, למרות מקומו בראש השולחן, לא השתלב בדיון ולא תרם לו. אסתרון, לעומתו, החליק בטבעיות פנימה. לישיבה ביום הרביעי מוזס כבר לא הופיע ובכך פסל את האפשרות, שאולי נבחנה, לקחת על עצמו את התפקיד.
במשך זמן הדמדומים הזה ולאחריו נחשב גינת למועמד, אולי מועדף ואולי לא, מתוך רשימה של כמה מועמדים. ההודעה הרשמית על זכייתו בתפקיד בוששה לבוא. רק אחרי שגינת צלצל בזעם לחברתו תמי מוזס-בורוביץ', אחותו של המו"ל, והרעים בדרישה להפסיק מיד את הביזיון ולהצהיר ללא דיחוי שהוא המועמד היחיד, יצאה ההודעה המתקנת. אחדים מבכירי העיתון שהתנגדו למינויו הצפוי של גינת, ההמוני והעממי לטעמם, ניהלו קרב מאסף. חלקם, העורך הכלכלי סבר פלוצקר למשל, הגיעו עד כדי איומים שלא יעבוד תחת גינת אם ימונה. המו"ל לא התרשם ופרסם את החלטתו. המחאה נאלמה מיד.
המו"ל אף פעם לא מתרשם ודלתו בדרך-כלל אינה פתוחה. מקורבים שמוזס משתף בהחלטותיו המקצועיות לא קיימים, גם בתוך משפחתו הקרובה, אבל מכרים קרובים יש ויש. אחותו, תמי, היא חברה ותיקה של גינת. מדי שבת בצהריים מתכנס בביתם של תמי מוזס ודדי בורוביץ', מבעלי חברת התעופה אל-על, פורום קבוע של ידידים: רפי ונאוה גינת, סמי יחיא בעליו של הלונה-פארק, ז'קלין ואביגדור ליכטנשטיין, העיתונאית איילה חסון-נשר ובעלה מפיק הטלוויזיה שי נשר, שר החוץ סילבן שלום ואשתו ג'ודי, אחותם של נוני ותמי, ומוזס וזוגתו. שם, בסעודות השבת הכמו-משפחתיות שמוזס משתדל לא להחמיץ, התקרבו בשנה האחרונה מוזס וגינת, ובישלו ביחד את המינוי.
שתקנותו של מוזס, מספרים אלה שמשוחחים עמו, אינה בהכרח חיפוי מסתורי לניווט מתוחכם וערמומי של כלי התקשורת המרכזי במדינה. לא מן הנמנע שמוזס ממעט להתבטא, משום שלא תמיד הוא מרגיש שיש לו מה להגיד. בשנים האחרונות הוא נואש מהשאיפה להתחבב על האליטה התקשורתית, שהוא נוהג לכנות "עגולי המשקפיים". הוא מרגיש שנושב מהם אליו משב קל וחמקמק של התנשאות. לתחושה הזו שותפים גם אחרים במשפחתו, הרואים את עצמם כאריות עסקים בעבודה ואנשים פשוטים וחמים בבית. הם לא אוהבים להימצא בחברת אנשים שמדברים בעיקר על ספרים, קונצרטים ועניינים שברומו של עולם. בשיחה הקולחת מעל לתבשיל החמין המהביל מדי שבת, אף אחד לא מנסה לעשות רושם או להתחכם "כמו איזה צנון", כלשונם. לסועדים, שרובם ככולם עשו חיל בתחומיהם, תחושת ביטחון עצמי מול אלה שרואים את עצמם כאליטות תקשורתיות ואינטלקטואליות, והם מאוד מחשיבים את החברות והנאמנות.
זו סביבתו החברתית והמעמדית של נוני מוזס. מאליו מתברר שתדמיתו העממית של גינת בעיני כל "עגולי המשקפיים" לא עמדה לו לרועץ, אלא להפך. מרמת-גן זה נראה אחרת: רפי הוא בן-אדם מקסים ועיתונאי מעולה שמביא רייטינג פיצוץ בכל דבר שהוא נוגע בו כבר 25 שנה. לרפי יש חוש ריח של חיית טרף לסיפור טוב. רפי הוא מהמשפחה. מתקיימת איתו האינטימיות ההכרחית כשצריך להרים טלפון ולבקש לפסול כתבה או לקבל מישהו לעבודה. רפי בחיים לא יתנשא, למרות שהוא רחוק מלהיות פראייר. רפי הוא קונסנזוס, בדיוק כמו העיתון. הוא לידר טבעי, מנהל כריזמטי ואנשים ילכו אחריו. השורה התחתונה של הצלחת העסק הזה, "ידיעות אחרונות", היא אך ורק העלאת התפוצה ואת זה רפי יעשה מצוין.
2. רפי גינת.
רפי גינת הוא איש חברה אוהב חיים. עבודתו כמגיש "כלבוטק" וכרוז הבית של קבוצת הכדורסל של מכבי תל-אביב מותירה לו זמן פנוי, המוקדש לטיפוח תחביבים. הוא מחזיק ביאכטה ואוהב לבלות עם חבריו הקרובים בארץ ובחו"ל. תפקידו החדש יחייב אותו לשעות אינסופיות של עבודת מערכת שגרתית ומייגעת - מנת חלקם של סוחבי הפסנתרים. מהסיבה הזו בעיקר התלבט אם להיענות להצעתו של מוזס. הוא ידע שצפויה לו ירידה ברמת החיים, אבל רצה את הלגיטימציה וההכרה שיביא לו התפקיד נוסף על האתגר המקצועי הגדול.
אלא שבתוכנית התחקירים "כלבוטק" מוכיח גינת שלא חייבת להיות התאמה בין ההשקעה שלו כעורך להצלחת המוצר העיתונאי שלו. "כלבוטק", המזוהה איתו יותר מכל, נעשית במידה רבה על-ידי עורך התוכנית גולן יוכפז. תפקידו של גינת, המיומן והמנוסה בהופעה בטלוויזיה, מצטמצם לשעות מעטות מדי שבוע, שבהן הוא מגיע לאולפן ומקריא את הטקסטים שנכתבים בשבילו תוך תיקון דקויות פה ושם. גינת לא סר למרותו של יוכפז, שהוא מכיר ומעריך זמן רב, אלא להפך: הוא סומך עליו שיכין את התוכנית בהתאם ל"רוח המפקד" ואינו מתאכזב.
לפי גרסת גינת, הוא שבחר ביואל אסתרון לתפקיד עורך המשנה, ונתון זה מחזק את ההשערה שיכול להיווצר דפוס עבודה דומה גם בעיתון: גינת יהיה הטלנט, מפצח התעלומות של המשטרה, אריזתו הנוצצת של העיתון, בעוד שאת עבודת הנמלים היומיומית יעשה אסתרון. בכך יחפה אסתרון על גינת ומוזס פעמיים: עמדתו הבכירה תנטרל את הביקורת על פנייתו של העיתון אל המכנה המשותף הפופולרי ותפטור את גינת מהעבודה הפרטנית על ההפקה היומיומית. כך יוכל גינת להתפנות להרכיב את נוסחת הפלא המנוסה שלו לקליעה לטעם הציבור, הפעם בעיתון. אסתרון, למרות תדמיתו האליטיסטית, חייב לגינת ולמוזס את משרתו החדשה והבכירה בעידן שבו עיתונאים ותיקים מובטלים. הוא לא יוכל להוביל סדר יום עצמאי וסופו שיירתם גם הוא ל"רוח המפקד".
גינת הוא הראשון שדוחה את ההשערה הזו, בהצהרה על התמסרות מוחלטת לתפקיד החדש. הוא מתכנן לבלות בעיתון 16 שעות ביממה ולרדת לפרטי הפרטים. חבריו חלוקים בדעתם אם אכן יתמיד בכוונתו או ישאיר את העומס לאסתרון היעיל והעמלני. אם יערוך גינת את "ידיעות אחרונות" כפי שערך את "העולם הזה" לפני כ-15 שנים, יהיה זה עיתון אחר. תחת עריכתו היה "העולם הזה" שבועון סנסציות צהוב ורווי סקופים. זירת הפעילות שלו, שנחל בה הצלחה בחשיפות בלעדיות, היתה בעיקר ענייניהם האישיים של אנשי ציבור. הוא שחשף, למשל, את בקשתו הסודית של הרמטכ"ל דאז, משה לוי, מיצחק רבין ויצחק שמיר שלא למנות את סגנו דן שומרון לרמטכ"ל בגלל השמועות שהוא הומו, או את המשבר בחיי הנישואים של הזמר מתי כספי.
השבועון פרסם תמליל שיחת טלפון חשאית בין שרת החינוך דאז, שולמית אלוני, לרב עובדיה יוסף, או את פרטי המריבות הקשות בין אריה דרעי לרבנית יוסף. אורנה גאון, גרושתו של הזמר יהורם גאון, קראה בו איך שלחה חסידי חב"ד לאמו של בעלה לשעבר, כדי שישפיעו עליו להתחתן איתה פעם נוספת, וח"כ יוסי שריד קרא על "סוד אפל מעברו", ולפיו הוא "תקף וחנק את אהובתו על רקע רומנטי" (כל הדוגמאות הללו שאובות מסריקה אקראית של סיפורי השער).
כל מי שעבד עם גינת, לרבות עובדי "העולם הזה", מסכימים שסגנון העבודה שלו הפוך מריכוזי. הוא בונה צוות נאמן, מאציל סמכויות בנדיבות, ומעניק גיבוי כשיש תקלות. כך למשל, כשבתקופתו כעורך ניסתה כתבת של השבועון לסלק מבית-החולים תינוק שזה עתה נולד כדי להדגים את הפרצה באבטחה. הכתבת נעצרה על-ידי המשטרה, אבל גינת נטל אחריות ושחרר אותה בערבות.
"אפשר ללעוג על הדיאטה שעשה לפני כולם בטלוויזיה, או להזכיר שוב את הקוליפורמים בחומוס", אומר בכיר בתקשורת הישראלית, "אבל האמת היא שזה לא רלבנטי. הוא הגיש את 'יומן הערב' בגל"צ במשך שנים וטיפל במקצועיות במגוון רחב של נושאים, שמהם מורכב היומן. ב'כלבוטק' הוא עושה תוכנית מעניינת, חשובה, פיקנטית, לגיטימית לעילא, עם שליחות ותחושה של תיקון עולם. זו תוכנית הישגית, מקורית, בלעדית ולטובת הציבור. כמעט כל פרמטר עיתונאי נמצא שם. יחד עם זאת, מייקל ג'ורדן, למשל, היה מעולה בכדורסל, אבל חלש מאוד בבייסבול כשניסה לעשות שינוי. ההצלחה ב'כלבוטק' או ביומן ברדיו לא מחייבת הצלחה גם ב'ידיעות אחרונות'".
גינת, בעיני עצמו ובעיני חבריו, הוא עיתונאי מצליח. קשה למצוא מי שבאמת מכיר אותו ומדבר בגנותו. בעיתונים ובתוכניות שלו יש הישגים, חשיפות, תחקירים ורייטינג. כך היה תמיד ואין סיבה שבעיתון תשתנה המגמה; ודאי כשהגדרת ההצלחה בשולחן השבת של מוזס היא, "אך ורק העלאת התפוצה".
3. "ידיעות אחרונות".
על דעת המו"ל מתכנן העורך החדש שתי מהפכות. באנרגיה ובכיוון. גינת ואסתרון חשים שהעיתון עייף וזקוק לניעור. עיתונאים מבוגרים רבים, שתועלתם לדעת גינת מועטה, ייאלצו לפנות מקום לסקופרים ולתחקירנים צעירים ורעבים שיזרימו במערכת דם חדש. העיתון לא יראה עוד את עצמו כמתחרה בעיתונים האחרים, אלא ישאף לנתח גדל מתשומת לבו של הצרכן גם על חשבון הטלוויזיה. עם קליטת האנרגיה החדשה ישאף גינת להגדיל את נפח העיסוק בצרכנות, חשיפות ותחקירים, על חשבון כיסוי הפוליטיקה והחדשות הקשות. שעתו של מרדכי גילת חוזרת.
גינת אומר בשיחות פרטיות שהתחקירים על האי היווני ועל אריה דרעי היו פסגות הישגיו של העיתון. הוא רואה בהם פנסי מגדלור של העידן החדש. במשפחת מוזס רווחת גם תחושה שאחת הסיבות להיחלשות העיתונים היא שהציבור מאס בפוליטיקה ובחדשות קשות, בניגוד לחשיפות ותחקירים. אבל דווקא טיפוח מחלקת התחקירים יכול להוביל בסופו של דבר לפיצוץ. בצמרת העיתון טוענים שהעורכים הבכירים מחזיקים ברשימה קצרה של אישים, חלקם במרכז התעניינותו של הציבור, המקורבים למוזס מענייניו האישיים וחסינים מביקורת. עד היום חבו עורכי העיתון בשנים האחרונות את תפקידם למו"ל שמינה אותם. אם היה מפטר אותם, לא היה להם לאן ללכת. גינת, למרות החברות, לא חייב למוזס כלום ו"ידיעות אחרונות" אינה הצלחתו היחידה בחיים. לפי ההערכה, אם יגיע סיפור קשה וטוב על אחד המחוסנים, גינת לא יסכים לוותר על הפרסום, גם במחיר עימות עם המו"ל.
על הפסנתר שגינת העמיס על גבו פורטים נגנים רבים. לא בטוח שכולם יתרשמו ממנהיגותו הטבעית. הוא הראשון להבין שדווקא אליטת הכותבים, זו שהסתייגה ממינויו, חיונית להמשך ההצלחה. אם יצליח לרתום גם אותם למאמץ החדש שהוא מפנה אליו את העיתון, יוכיח את הכושר המיוחס לו בניהול יחסי אנוש. "הוא אולי לא אינטלקטואל ואיש ספר ותרבות גבוהה, כמו עורכים ראשיים אחרים", אומר עורך בכיר שמכיר אותו מקרוב, "אבל מי קבע שזה מה שעורך צריך להיות. יותר חשוב שיהיה חכם, אחראי, מאופק ומרוסן. הוא לא חייב בשביל זה להיות איש רוח".
גיליון 56, מאי 2005