מראשית ימיו הקצרים, המשרד לנושאים אסטרטגיים הוא פרס הניחומים של פוליטיקאים שחזו לעצמם גדולות אך קלפיהם הפוליטיים עיכבו את התקדמותם. הוא הוקם ב-2006 כסידור עבודה לאביגדור ליברמן, לאחר מכן שימש סידור עבודה ליובל שטייניץ ולמשה יעלון, החליף שמות ותחומי עיסוק – עד שבשנת 2015 נמסר לשר הנוכחי, גלעד ארדן.

מבחינת ארדן, המשרד נועד כנראה גם לשמש מעין שכפ"ץ מפני הסיכון הצפוי לקריירה שלו בשל מינויו הנוסף כשר לבטחון הפנים, האחראי על משטרת ישראל הבעייתית – אחריות שחיסלה את הקריירה הפוליטית של אחרים. כך, בין החבטות הציבוריות שחטף בתפקידו כשר הממונה על המשטרה – פרשיות המין שבהן הסתבכו קציני משטרה בכירים, "טרור ההצתות", אום אל-חיראן ועוד – ארדן יכול להתנחם קצת באהבת הציבור והתקשורת בעת שהוא חובש את מגבעת השר לנושאים אסטרטגיים. שם קשה לציבור לבקר אותו על תפקודו, מאחר שלא ידוע לציבור מה בדיוק הוא עושה.

על-פי דו"ח מבקר המדינה משנת 2016, משרד החוץ והמשרד לנושאים אסטרטגיים התווכחו ביניהם על הקצאת הסמכויות לטיפול ב"דה-לגיטימציה" נגד מדינת ישראל בחו"ל, ועל האחריות לקשר עם ארגונים לא-ממשלתיים – קבוצות ויחידים מרחבי העולם שתומכים במדינת ישראל ובמדיניותה. מבקר המדינה קבע שפעילותם של שני המשרדים בתחום זה אינה יעילה ואפקטיבית.

אף שיש להניח שלמבקר ניתנה גישה לחומרים שלא נחשפו לציבור, מקריאת הדו"ח מסתמן שהוא עצמו התקשה להבין מה באמת עושים שם. לאחר פרסום הדו"ח קיימה ועדת השקיפות של הכנסת ישיבה שניסתה לרדת לעומק הסוגיה, אך גם בסופה קשה היה להבין מה בדיוק עושה המשרד עם תקציב העתק שקיבל – למעלה מ-150 מיליון שקל בשנת 2016 בלבד.

ייתכן שבשנים האחרונות מוקם במחשכים גוף מודיעיני חדש הפועל בישראל ובחו"ל, ללא כל דיון ציבורי או משפטי רציני

פרט לחוסר הבהירות, גם הטרמינולוגיה של בכירי המשרד מעוררת דאגה. באותו דיון בכנסת הסבירה מנכ"לית המשרד, תא"ל (מיל') סימה וואקנין-גיל, שלדידה המאבק באזרחים זרים שמבקרים את מדינת ישראל שקול למערכה צבאית. היא השוותה את עבודתה במשרד האזרחי לפעילותה בתפקידיה בצבא, והעידה שהיא משתמשת בעבודתה בלוגיקה מחיל האוויר: איסוף מודיעין, הסברה והתקפה. וואקנין-גיל לא פירטה מה בדיוק כוללת ה"התקפה". בכירי המשרד משתמשים באותה טרמינולוגיה צבאית כמעט בכל הראיונות והפרסומים שלהם.

הטרמינולוגיה הצבאית כרוכה במאבקו של המשרד לנושאים אסטרטגיים בתוך מדינת ישראל, הנסוב סביב תדמיתו הציבורית ומעמדו בין משרדי הממשלה וזרועות הביטחון האחרות. משרד החוץ ונציגיו בחו"ל אינם שבעי רצון מכך שנציגי המשרד של ארדן מסתובבים להם בין הרגליים ופועלים מאחורי גבם. אין זה מקרה שאחד המאבקים שניהל המשרד היה מאבק לצירוף שמו לרשימת הארגונים הבטחוניים המוחרגים מתחולת חופש המידע – יחד עם המוסד, הוועדה לאנרגיה אטומית והשב"כ.

הקמפיין התדמיתי של המשרד לוקה בסתירות קשות. מחד, לא פשוט לשכנע את הציבור בצורך להקצות תקציבי עתק לפעילות שאי-אפשר לגלות מהי. מאידך, הסודיות האופפת את הפעילות היא חלק אינהרנטי מה"קסם" של המשרד, וגם כלי ההרתעה המרכזי שלו במאבקו בפעילי ה-BDS. כדי להתגבר על הבעיה בחר המשרד בפתרון קל לכאורה: מימון קמפיינים בתקשורת הישראלית והכנת כתבות "משותפות" עם ניחוח אנכרוניסטי, המזכירות כתבות תיירות ישנות, במימון המדינות המזמינות את העיתונאים לבקר אצלן.

עד כה, להתרשמותי, הקמפיין התדמיתי נכשל. יש להניח שאם מחר בבוקר ייסגר המשרד מטעמי תקציב, לרוב הציבור כלל לא יהיה אכפת, ולא מעט גורמים במשרדי ממשלה אחרים ינשמו לרווחה.

השר גלעד ארדן (צילום: יונתן זינדל)

יש המתייחסים למשרד לנושאים אסטרטגיים בזלזול. ישנם פעילי BDS שמגדילים וטוענים שארדן והמנכ"לית וואקנין-גיל נמנים עם התורמים הגדולים להצלחת תנועת החרם העולמית. אך החשאיות שבה המשרד פועל, לצד הטרמינולוגיה הצבאית הרווחת בצמרתו, עלולים להתגלות כמסוכנים ולגרום למדינת ישראל להסתבכות בינלאומית. מדאיגה גם שאיפתם של עובדי המשרד להתמצב כאגף חדש בממסד הבטחוני והמודיעיני של מדינת ישראל.

כמו מדינות רבות אחרות, גם מדינת ישראל נמנעה במשך שנים מלהסדיר בחקיקה את פעילותם של השב"כ והמוסד, מתוך תפיסה שפעילותם אינה מתאימה לחוקים הרגילים. רק בשנת 2002, בעקבות תהליך שהחל לאחר פרשת קו 300, נחקק חוק השב"כ. ייתכן שבשנים האחרונות מוקם במחשכים גוף מודיעיני חדש הפועל בישראל ובחו"ל, ללא כל דיון ציבורי או משפטי רציני: משרד קטן, שהחל כסידור עבודה פוליטי אך חודר לתחומי הפעילות של משרדי ממשלה אחרים, מכתיב מדיניות, קובע את יחסיה של מדינת ישראל עם מדינות אחרות ועם הקהילות היהודיות בחו"ל, ומבצע "תקיפה" של אזרחים – כפי שאפשר להסיק מדבריה של וואקנין-גיל.

רק לאחרונה גרם המשרד לשני סקנדלים בחו"ל, כאשר שגרירות ישראל בלונדון הזהירה שפעילותו עלולה לגרום לארגונים יהודיים לעבור על החוק הבריטי, וכאשר מנע המשרד את עלייתם למטוס לישראל של אזרחי ארצות-הברית, ביניהם גם כמה יהודים. כעת, עם חשיפתם של פרטים חדשים על האופן שבו הוא מפעיל ומממן ארגוני חברה שלישית, ייתכן שנחזה בסקנדל נוסף.

תמרור אזהרה עולה גם מתוך סיפורו של משטר האפרטהייד בדרום-אפריקה, שלמדינת ישראל היו קשרים בטחוניים ודיפלומטיים הדוקים עמו. כשם שהכיבוש הישראלי של השטחים הפלסטיניים אינו בר-שיווק (Marketable) בחו"ל, כך גם ממשלת דרום-אפריקה התקשתה לשווק את משטר האפרטהייד ופתחה במבצע תעמולה סודי שחשיפתו הובילה לפיטוריו של ראש הממשלה, ג'ון פורסטר, בשנת 1978, כשנתיים לאחר ביקורו הדרמטי בישראל.

משטר האפרטהייד סבר שמתנהל נגדו מסע "דה-לגיטימציה" בינלאומי שנועד להכפיש ולחסל אותו. כדי להיאבק בקמפיין הזה, אנשי המשטר ניסו להשפיע על דעת הקהל העולמית באמצעות הקמת עיתונים פיקטיביים, רכישת מניות בעיתונים ובמגזינים זרים, מימון פרסומים אוהדים ותשלומי שוחד. לצד זה, הם גם מימנו שורה ארוכה של פעילויות של ארגונים אוהדים, שחלקם היו מעורבים בעצמם בהפרות חמורות של זכויות אדם.

פעילי אנטי-אפרטהייד לא סבלו רק מהשמצות מצד גורמים שמומנו על-ידי פרטוריה – רבים מהם נרצחו ומשרדיהם פוצצו, גם בבירות אירופה. אף שמדינת ישראל היתה אחת המדינות הבודדות בעולם שהפרו את אמברגו הנשק על דרום-אפריקה, ישראל ותומכיה החלו לראות בפעילות נגד משטר האפרטהייד ובביקורת על הקשרים הצבאיים בין המדינות מסווה לפעילות דה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל עצמה. כך הסתבך הארגון האמריקאי "הליגה נגד השמצה" בחקירה פלילית ותביעה אזרחית בגין הפרת זכויותיהם של פעילים נגד האפרטהייד בארצות-הברית.

לאחרונה, מסמכים שהתקבלו במענה לבקשת חופש מידע חשפו שמשרד המשפטים, בתיאום עם המשרד לנושאים אסטרטגיים, התקשר עם משרדי עורכי-דין בינלאומיים בעלות של מיליוני שקלים כדי שיבצעו עבור ישראל פעילות חשאית נגד פעילי חרם באירופה. שמות המשרדים ומהות פעילותם מוסתרים מהציבור, אך במסמכים צוין שאחד ממשרדי עורכי-הדין הוחלף בשל חשש לניגוד עניינים.

זה מידע חדשותי חשוב ביותר, במיוחד לנוכח מאבקה של ממשלת ישראל במימון הזר שמקבלים ארגוני זכויות אדם, אולם התקשורת הישראלית התעלמה ברובה מהסיפור החמור. וזה לא מפתיע: כשהמשרד משלם למערכות עיתונאיות כדי לסקר אותו באור מחמיא, קשה לצפות מהמערכות הללו לסקר אותו באור ביקורתי כשמתגלה מידע חדש ומדאיג בעניינו.

מי שבוחרים לשתף פעולה עם המשרד לנושאים אסטרטגיים, לסייע לו בבניית ההילה הבטחונית שלו ולחזק את עמימותו, צריכים לזכור שההגדרות בחוק ובמשרדי הממשלה ל"חרם" ול"דה-לגיטימציה" נזילות ואינן ברורות. ייתכן שמי שנחשב היום בעיני ארדן ואנשיו כשותף לדרך, בעתיד ייחשב לבוגד ויצורף לרשימות השחורות. דרכה של ההיסטוריה לחזור על עצמה, וטיבן של רשימות שחורות להתרחב ולהתארך. הגולם שהתקשורת הישראלית מסייעת ליצור עלול יום אחד לקום ולתקוף גם אותה.

עו"ד איתי מק הוא אחד ממגישי בקשת חופש המידע שבעקבותיה נחשפה ההתקשרות של המשרד לנושאים אסטרטגיים עם משרדי עורכי-דין בחו"ל