המוסד, שירות הביטחון הכללי או אמ"ן – כך רואה את עצמו היום המוסד, סליחה, המשרד לנושאים אסטרטגיים והסברה כפי שעוצב בידי ממשלת נתניהו הרביעית. בשקט-בשקט, בחשאי, קם למדינת ישראל מוסד חדש לתפקידים מיוחדים. מי שעומד בראשו הוא השר לבטחון הפנים, גלעד ארדן, ועכשיו הוא פועל להתאמת המצב החוקי לצרכיו.

בחודשים האחרונים, ארדן ועובדי משרדו מנסים ללכת נגד הזרם ולהעביר חוק שייקח כמעט את כל פעילותם ויחריג אותה מחוק חופש המידע: המאבק נגד נסיונות הדה-לגיטימציה ותנועת החרם על ישראל. על-פי הצהרות המשרד, הממשלה הקצתה לפעילות הזאת יותר מ-150 מיליון שקל בשנת 2016, וכמעט כפול מזה לשנת 2017.

רוב הכסף הזה מועבר לארגונים חוץ ממשלתיים הפועלים במסגרת מה שבמשרד מכנים "הרשת הפרו-ישראלית", ולפעמים "הרשת הכחולה". הזהות של רוב הגופים הללו נשמרת כבר כיום באפלה: בדיון שנערך השנה בוועדת השקיפות של הכנסת בראשות ח"כ סתיו שפיר, נציגי המשרד סירבו בתוקף למסור לנוכחים ולציבור מי הם אותם גופים שפועלים בשם אזרחי ישראל ובמימונם.

התקציבים האדירים שעומדים לרשות המשרד, אגב, לא הספיקו לו כדי להקים ממשק רשמי כלשהו עם הציבור בישראל. המשרד לא מחזיק אתר אינטרנט שבו מפורטת פעילותו ולא מפרסם את דרכי ההתקשרות עמו. החשאיות סביבו גבוהה עד כדי כך ששמות הרוב המוחלט של עובדיו – ואפילו תפקידיהם – נשמרים בסוד בטענה שחשיפה תסכן אותם. ועדיין, מדובר בסך הכל במשרד ממשלתי, לא בשב"כ או במוסד – שני גופים שבניגוד למשרד של ארדן מחזיקים אתרי אינטרנט מושקעים הכוללים פרטי יצירת קשר.

עד היום, עובדי המשרד לנושאים אסטרטגיים עשו דין לעצמם. אף שהצעת החוק להחרגת פעילותם מחוק חופש המידע טרם עברה סופית – הם לא פעם מתעלמים מבקשות חופש מידע, ולא פרסמו דו"חות כספיים מלאים

חוק חופש המידע הישראלי נחקק ב-1998, אך רק בשנים האחרונות חלה התקדמות של ממש באופן יישומו. רשויות השלטון הולכות ומפנימות את חשיבות החוק, המלה שקיפות נעשית יותר ויותר שגורה בשיח הציבורי – ופוליטיקאים החלו להתגאות שהם מחילים על עצמם את עקרונות השקיפות, לעתים גם מעבר לנדרש בחוק.

החוק עצמו מצליח לאזן בין זכות הציבור לדעת ובין האינטרסים המוגנים בו – בטחון המדינה, קשרי החוץ שלה, יעילות עבודת הרשויות ועוד. בתי-המשפט, מצדם, מעבים את הפסיקה המבוססת על מנגנוני ההגנה היעילים שנקבעו בו. בין הגורמים המוחרגים מתחולת החוק נמנים שירות הביטחון הכללי, המוסד, אגף המודיעין בצה"ל, מערך המודיעין של שב"ס ועוד. הרשימה הזו עדיין אינה כוללת משרדי ממשלה – לא כל שכן פעילות ספציפית שמתבצעת בתוכם.

מנגנוני ההגנה הנרחבים שכלולים בחוק מגינים על פעילויות רגישות, כאלה שחשיפתן תזיק לאינטרס הציבורי הרחב, ויוצרים ערוץ תקשורת יעיל בין הציבור לממשלה. בערוץ הזה, לציבור מותר לבקש מידע, והרשות מחויבת לחשוף את המידע הזה – אלא אם הסתרתו נדרשת ומותרת על-פי חוק.

עד היום, עובדי המשרד לנושאים אסטרטגיים עשו דין לעצמם. אף שהצעת החוק להחרגת פעילות המשרד מחוק חופש המידע טרם עברה סופית – אנשיו לא פעם מתעלמים מבקשות חופש מידע שמוגשות להם, ולא פרסמו דו"חות כספיים מלאים. לאחרונה החלו להימסר מהמשרד תשובות לבקשות חופש מידע שהוגשו להם לפני חודשים רבים – ורק קומץ משלל ההתקשרויות של המשרד עם גופים חיצוניים פורסמו. דו"חות ההתקשרויות של המשרד לשלושת הרבעונים הראשונים של 2017, למשל, חשפו הוצאות של כ-15 מיליון שקל בלבד – רק חלקיק מכלל התקציב שעומד לרשות ארדן ועובדי המשרד.

נסיונותיהם של אנשי המשרד להחריג את עצמם מהחוק עומד בניגוד מוחלט למגמת השקיפות הגוברת במדינה. זהו מדרון חלקלק, שעלול להוביל להרחבה מסוכנת של מדיניות ההסתרה שכבר אומצה בפועל בתוך כותלי המשרד. משרד ממשלתי הוא לא יחידת קומנדו או זרוע מודיעינית, ועליו לפעול בכפוף לחובות השקיפות שחלות עליו על-פי חוק. אותו חוק שיוצר גשר בין הציבור ובין הממשל, שמשמש להחזרת מידע ציבורי לידי בעליו החוקיים – הציבור עצמו.

מאות המיליונים שמוזרמים לפעילות המשרד מגיעים מכיסי האזרחים העמלים והעמלות כדי להבטיח לעצמם מדינה מוגנת ודמוקרטית, כזו שפועלת למען אזרחיה, וזכותם – הן הדמוקרטית והן הקניינית – להיות חשופים לכמה שיותר מידע בכפוף להגנות בחוק. ניתוץ הגשר בין הציבור למשרד לעניינים אסטרטגיים טורף את הקלפים. שינוי החוק כך שלציבור לא תהיה כל זכות לשאול ולבקר את פעילות המשרד הוא פעולה אנטי-דמוקרטית שמתאימה למשטרים חשוכים, ולא למדינת ישראל.

עו"ד נירית בלייר היא מנכ"לית התנועה לחופש המידע