העיתונאי יואב יצחק רושם שני הישגים גדולים בחשיפת פרשת ויצמן. הראשון, עצם הסיפור המסעיר. השני – המשמח יותר מבחינתו – חדירתו אל חיק הקונסנזוס החמים של התקשורת הישראלית. האיש, שטורי התחקירים שלו נתקלים בדרך-כלל בהתעלמות מצד עמיתיו, הפך בתוך ערב לאחד המרואיינים והמראיינים הפופולריים בתקשורת: כמה הופעות כמראיין אורח בתוכנית "שבע וחצי" בערוץ הראשון; פינה קבועה בתוכניתו החדשה של דן מרגלית בערוץ השני; כיכוב בכתבת יומן של הערוץ הראשון לצד עו"ד יעקב וינרוט; והופעה בולטת באכסניה של יריבו המר, שבמשך שנים נפגש עימו בעיקר בבתי-המשפט, מתי גולן.
גם אם בסופו של דבר לא יוגש כתב-אישום נגד הנשיא עזר ויצמן, ההישג העיתונאי של יצחק בפרשה זו אינו מוטל בספק: הוא חשף עובדות בלתי ידועות על קשריו הכספיים של הנשיא עם המיליונר אדוארד סרוסי. הוא גם חזה כי יוחלט שלא להעמיד את ויצמן לדין, ויחד עם זאת התעקש להעריך שהחשיפה תניע את הנשיא להתפטר מיד, מנימוקים רפואיים. התחזית הזו לא התאמתה. בדיעבד טען יצחק כי עצם הפרסום על כוונת ויצמן להתפטר סיכל את מימושה. את אמיתות הטיעון הזה קשה להוכיח. זו דרכו של יצחק במשך כל השנים: כל פרסום עיתונאי שלו חייב להיות ממוצה עד תום – התפטרות, הדחה, התנצלות, פיצויים – שום דבר לא נשכח.
יואב יצחק הוא תופעה עיתונאית ייחודית. מעמדו יוצא דופן – עיתונאי עצמאי, שאינו מחויב פורמלית לשום מו"ל. שיטות העבודה שלו ייחודיות – את מאבקו באנשים מושאי כתיבתו הוא מעביר מדפי העיתון לבתי-המשפט. טוריו הביקורתיים אינם מדלגים על פרות קדושות כמו הפרקליטות, צמרת המשטרה וגם בית-המשפט העליון. גם בעלי ההון חשים דרך קבע את שבט עטו.
השאלה "מה מניע אותך?" נענית בתשובה קבועה: "לחשוף את האמת". אין ספק כי יצחק חשף את האמת בתחומים רבים שרוב העיתונאים נמנעים מלגעת בהם. ועם זאת, ההדגשה של יצחק כי עצמאותו מנתקת אותו ממחויבות למו"לים אינה באה בכל המקרים לידי ביטוי בכתיבתו. למשל, לעומת עיתונאי "מעריב", שנמנעו בזמן האחרון מלתמוך בכתיבתם בעופר נמרודי, היושב על ספסל הנאשמים על עבירות חמורות, מצטייר יואב יצחק כמי שנחלץ לעזרתו. מאז ימי האזנות הסתר ועד פרשת נמרודי האחרונה, פעולתו העיתונאית והמשפטית של יצחק מובילה למסקנה שהוא סבור שעופר נמרודי מקופח, בעוד שארנון מוזס מופלה לטובה. ובכלל עיון בעשרות התיקים שבהם טיפל מלמד כי חציו העיתונאיים והמשפטיים של יצחק מכוונים, פעמים רבות, אל אותן מטרות.
יצחק בחר שלא לפרסם את הסקופ המרעיש שלו על ויצמן באחד מהעיתונים שלהם הוא מעניק את שירותיו – "מעריב" ו"גלובס". במקום זאת הפיץ את המידע באמצעות מסיבת עיתונאים. הוא מכחיש את ההסבר של יעקב ארז, כי "מעריב" לא פירסם את הסיפור כיוון שלא היה מוכן לחלוק אותו עם "גלובס". הוא גם מכחיש את כל הספקולציות על כך שהכוונה היתה להתרחק מהמקור, שהיה כביכול יעקב נמרודי (שרצה כאילו בדרך זו להתנקם בוויצמן על שלא העניק חנינה לבנו).
הספקולציות הללו התחזקו בגלל עיתוי הפרסום של סיפור אבו-נימר ב"מעריב", פרי עטו של יעקב נמרודי, ימים ספורים לפני הסקופ של יצחק. מושחתי העיר, כך כתב נמרודי בשמו של הסופר הערבי, מסתובבים באופן חופשי, בעוד שבנו של אבו-נימר, החף מכל פשע, נענש. "כל כלב בא יומו" היה המסר.
אם אכן קיים קשר בין כתב-החידה של נמרודי לפרסומים של יצחק, הרי שהיה לו המשך מעניין, שמשום מה לא זכה לתשומת לב תקשורתית. במוסף לשבת של "מעריב" מה-11.2 פירסם יעקב נמרודי סיפור נוסף: "אתה תהיה ממונה על אגף החקירות (מציעות החיות לחברן הצועני; ב"ק), שהיום עושה בו איש המזרח כראות עיניו, משטה במפכ"ל ומכזבו, מלביש באצטלת עדי מדינה מלשינים, סחטנים וסוחרי סמים ששמם הולך לפניהם, בתחתיות העולם מכאן ועד לעיר המלאכים. עוצר את מי שהוא רוצה, מעמיד לדין, פותח תיקים, סוגר תיקים עם המופתי, ומשטה אף בו. אותו המופתי שברצותו מחמיר עם עדים שדבק בהם חטא וברצותו מטהר שרצים". שוב, יומיים לאחר פרסום הסיפור החדש מפרי עטו של נמרודי, הופיעה ידיעה חדשה של יואב יצחק. האכסניה הפעם – תוכנית האקטואליה של דן שילון. יצחק סיפר בתוכנית כי חל נתק חמור בין פרקליטות מחוז תל-אביב לבין המשטרה בחקירת פרשת נמרודי. הוא חשף תמליל שיחה בין דוד ליבאי, עורך-דינו של עד המדינה יגאל תם ("עד המדינה המלשין וסוחר הסמים"?), לבין חוקר הפרשה, תת-ניצב משה מזרחי ("החוקר המזרחי המושחת"?), שממנו עולה כי מזרחי חשד בפרקליטות מחוז תל-אביב כי היא מדליפה פרטים מהחקירה לגורמים בלתי רצויים. לכן ביקש מזרחי מליבאי לדלג על מרים רוזנטל, פרקליטת מחוז תל אביב, ולהגיע ישירות לפרקליטת המדינה, עדנה ארבל. יצחק אמר בשידור כי כוונתו של מזרחי היתה להחשיד את רוזנטל – "פרקליטה אמינה ביותר", לדברי יצחק. שוב יכול להיראות לקורא כאילו יש קשר אפשרי בין הסקופ של יואב יצחק, סיפור אבו-נימר של נמרודי והאינטרס הכללי של משפחת נמרודי: להצביע על מגמתיות בעבודתו של תנ"צ מזרחי. עו"ד דן אבי-יצחק, שהיה באותו שבוע בקשר עם יואב יצחק, משקיע אנרגיה רבה כדי להוכיח שמזרחי הוא אדם לא אמין. כעבור שבוע שב יצחק לתוכניתו של שילון והציג קלטת וידיאו שבה נראה ניצב יוסי סדבון בעת שנתן עדות במחלקה לחקירת שוטרים. דבריו של סדבון, שהתבטא בגסות נגד נמרודי ותקף את הפרקליטות, הציגו את המשטרה כמי שרודפת את מו"ל "מעריב" והביכו אותה.
הפרסומים של יצחק בתוכניתו של דן שילון היו לבנים קטנות נוספות במפעל חייו – חשיפת "קשר האליטות". ההדגשה כי מרים רוזנטל היא אשה אמינה מבליטה את האלטרנטיבה הלא-אמינה (לדעתו) – עדנה ארבל. זה זמן שיצחק משוכנע שארבל מגויסת למען מו"ל "ידיעות אחרונות", ארנון מוזס. בשיחות פרטיות הוא טוען כי בידיו הוכחות חד-משמעיות לכך. יצחק גם ניהל מאבק עיתונאי-משפטי נגד עדנה ארבל על פיצויי פרישה שקיבלה, לטענתו, שלא כדין.
מאז פרוץ פרשת ויצמן קיבל יואב יצחק שעות שידור רבות. בתחילה הוא השתמש בהן כדי לפרסם ידיעות מעקב לחשיפה עצמה (ידיעות על כך שהנשיא אמור להתפטר, למשל). אך לאחר מכן הפכה הבימה, שהיתה חדשה ומרעננת עבורו, כן שילוח לפרשיות אחרות לגמרי: בתוכניתו של דן מרגלית, למשל, הוא חשף פגמים לכאורה באמינותו של אבנר עמדי, עד המדינה בפרשת נתניהו; בערוץ הראשון הוא טיפל בפרשת עמותות ברק; בתוכניתו של דן שילון הוא הביא את הגילויים על מגמתיות כביכול של תנ"צ מזרחי. באותה תוכנית קבע יצחק מפורשות כי על סמך ידיעותיו, צוות החקירה של נתניהו יעביר המלצה להעמדה לדין, אך הפרקליטות תדחה את ההצעה. הוא גם קבע כי תהיה המלצה להעמיד לדין את יצחק הרצוג ואת טל זילברשטיין על פרשת העמותות, "ואם הם ישברו את קשר השתיקה, גם יגיעו לברק". כך הוא יואב יצחק – לא רק מדווח על מה שקרה, אלא גם על מה שיקרה.
הירתמותו השקופה של יצחק למאבק נגד מוזס החלה בפנייתו לפרקליטת המדינה בינואר 1997: "מדוע לא הוגש עדיין כתב-אישום נגד ארנון מוזס, העורך האחראי של העיתון 'ידיעות אחרונות'?", שאל יצחק ואיים: "אם לא איענה תוך ימים ספורים, לא אראה מנוס מלעתור לבג"ץ תוך זמן קצר ביותר". הוא עתר. העיתוי היה מעניין במיוחד – באותם ימים הושגה הפשרה עם דברת-שרם (שעליה יורחב להלן), ויצחק החל לכתוב טור דו-שבועי ב"מעריב" ולהימנות עם מקבלי שכר מנמרודי. בשיחות פרטיות אומר יצחק כי מלכתחילה העדיף באותה תקופה לעבור ל"הארץ", אלא שהמו"ל עמוס שוקן התנה, לדבריו, את העסקתו בהפסקת עבודתו ב"גלובס". יצחק לא הסכים. ליואב יצחק יש קשרים עם נמרודי. ספריו אף חולקו בעבר כמתנה מנמרודי לכמה מעובדי העיתון. בפרשה האחרונה הוא מבקר בדיווחיו את חוקריו של נמרודי. עתירתו של נמרודי בעניין מוזס, שצורפה לעתירת יואב יצחק, תידון החודש (מרץ) בבג"ץ. התצהירים שמופיעים בעתירות הם בין השאר אלה של קציני המשטרה המודחים, שמעון שרביט וציון ששון, שבדיעבד נקשרו לעבירותיו לכאורה של נמרודי בפרשה האחרונה. יצחק, אגב, אומר בשיחות פרטיות כי הוא משוכנע שנמרודי שיבש הליכי משפט. הביקורת שלו היא על שיטת האיפה ואיפה.
ליצחק יש, לכאורה, סיבות נוספות לרגוז על מוזס: ב-1989, בתחילת פרשת דברת-שרם, הורשע החוקר הפרטי זאב לאופר בביצוע האזנות סתר ליואב יצחק. בפרשת האזנות הסתר המפורסמת ב-1995, בעקבות עדותו של עד המדינה יעקב צור, שוב פשטו חוקרים על משרדו של לאופר. לא נמצאו הוכחות חד-משמעיות שקשרו בין לאופר ל"ידיעות אחרונות". בתקופה שעבד ב"גלובס", כך מספר יואב יצחק בשיחות פרטיות, פנה ארנון מוזס למו"לים של "גלובס", אליעזר פישמן וחיים בראון, וביקש מהם שלא יפרסמו ידיעות בלתי נוחות לו. לדברי יצחק, הם נענו. הוא מספר, למשל, שמוזס ביקש מהם לגנוז ידיעה שלו (של יצחק) על הבקשה להביא את מוזס לשימוע בפני שופט.
יצחק מנהל מערכות עיתונאיות ארוכות נגד מתחריו, בעיקר ב"ידיעות אחרונות". דיווחיו על פרשת עמדי הם דוגמה טרייה לכך. בתקופת פרשת דרעי, למשל, הוא הציג לקוראיו נתונים שמערערים לכאורה את עמדת הפרקליטות ואת עמדת "ידיעות אחרונות". בכלל, יצחק מתעב את הקשר הרציף שהוא רואה בין "ידיעות אחרונות" לבין הפרקליטות. מערכות עיתונאיות נוספות שבהן לקח חלק ונקט עמדה: פרשת בר-און–חברון – יצחק פירסם את פרוטוקול ישיבת הממשלה, שעירער כביכול את אמינות דיווחה של איילה חסון; פרשת יאנוש בן-גל–שרון – יצחק פירסם שראש הממשלה ידע מראש על הנסיעה המשותפת של השניים, וכך עירער לכאורה על החשד שהעלה "הארץ", שהיה מניע פסול בקשר שיצרו השניים סביב המסע; פרשת צאלים – יצחק בז לתחקיר באחד ממאמריו.
אפשר לראות בכך מאבק לחשיפת האמת, כפי שהוא מכנה זאת; אפשר לראות בכך גם מתן ביטוי לעמדת אחד הצדדים במאבק ציבורי שמתנהל מעל דפי העיתונות; ואולי אין סתירה בין שתי האפשרויות. אפשר גם לראות בכך מלחמת נצח ב"ידיעות אחרונות", שלדבריו, המו"ל שלו ועיתונאיו התנכלו לו בתקופת פרשת דברת-שרם (הוא אינו מכחיש שנותרו אצלו משקעים קשים). יצחק גם מעיד על עצמו שהוא נוטה להגן על אלה שהתקשורת ברובה נטפלת אליהם – נתניהו, שרון, דרעי, נמרודי (אגב, שלושה מהם היו לקוחות של עו"ד יעקב וינרוט) – ולתקוף את מי שבעיניו חסינים מביקורת: בית-המשפט העליון, הפרקליטות ובעלי ההון.
▪ ▪ ▪
הפרשה המפורסמת, שבזכותה רכש יואב יצחק את המוניטין שלו כעיתונאי לוחם ללא פשרות, היתה פרשת דברת-שרם. במשך שמונה שנים ניהל מאבק מתיש נגד המנהלים שהיו אז לקונצרן כלל – אהרון דברת ויצחק שרם.
ראשיתה של הפרשה היתה ב-1989. אז החל יצחק לפרסם סדרת כתבות בעיתון "מעריב" (שעובדו לספר "עגל הזהב" בשלב מאוחר יותר) על שני בעלי העסקים. הוא ייחס להם עבירות פליליות ושימוש בכספי הקונצרן לשם גריפת רווחים אישיים. רשות ניירות הערך, שחקרה חלק מהטענות, המליצה להעמיד את השניים לדין. יעקב אור, מי שהיה אז הפרקליט למיסוי כלכלי במחוז תל-אביב, החליט לסגור את התיק מחוסר עניין לציבור.
דברת ושרם ניסו בדרכים שונות לשכנע את עורך "מעריב" באותם ימים, עידו דיסנצ'יק, להרפות מהסיפור. דיסנצ'יק גיבה את תחקיריו של יצחק וסירב. יצחק משוכנע כי השניים העבירו לעיתונאים מסוימים אינפורמציה מפלילה כביכול עליו – כאילו הוא דאג לטפח במדורו מניות שהשקיע בהן את מיטב כספו. הדברים פורסמו על-ידי העיתונאי יגאל לביב בעיתון "חדשות". לביב נתבע על כך.
הנשק האחרון שבו השתמשו דברת ושרם היה הטלת חרם מודעות על "מעריב". העיתון החזיק מעמד כשנה וחצי. במאי 1990 הושג הסכם בין ראשי הוצאת מודיעין, המו"ל של "מעריב", לבין ראשי קונצרן כלל. הוצאת מעריב הסכימה לפרסם הודעת הבהרה בעניין פרסומיו של יצחק. החרם הוסר. כחודש לאחר מכן כבר לא עבד יצחק בעיתון. "התפוטרתי", הוא כותב בספרו. בתקופה זו הוא התקשה לפרנס את עצמו בתקשורת הישראלית. שום כלי תקשורת לא שש לקלוט אותו. המו"ל של "גלובס", חיים בראון ז"ל, העניק לו במה בעיתונו. גם עמוס שוקן העסיק אותו במשרה חלקית בעיתון "העיר". בשלב מסוים הוא עבד גם בשבועון "העולם הזה".
הפרישה מ"מעריב" לא גרמה לו להפסיק את מאבקו בראשי הקונצרן. להפך. בקיץ 92' הוא הגיש קובלנה פלילית פרטית נגד שני בעלי העסקים, על כך שחרם המודעות שהפעילו הוא עבירה פלילית. הוא נדחה בשלוש ערכאות.
הליך נוסף שהוא פתח במקביל, יום לפני ההתיישנות, היה הגשת קובלנה פלילית בגין הוצאת לשון הרע נגד עיתונאי "דבר" (בתקופת הפרשה), ניבה לניר, דרור שרביט והעורכת חנה זמר, על פרסום דברים כוזבים שייחסו לו.
השלושה כתבו כי תחקיריו של יצחק בעניין של דברת ושרם מופרכים מיסודם. יצחק טען כי השלושה פועלים מטעם הקונצרן – לניר היתה קודם לכן עורכת בהוצאת כתר, שהיתה בבעלות הקונצרן, דרור שרביט היה בקשרים אישיים עם יצחק שרם ולאחר מכן מונה לדובר כלל, וקשריה החבריים של חנה זמר עם אהרון דברת מעולם לא הוכחשו. לאחר דיונים משפטיים ארוכים הסתיימה הפרשה בהסדר: השלושה התנצלו ושילמו ליצחק פיצויים כספיים. גם העיתונאי אריה לביא מ"הארץ" ביקר קשות את עבודתו העיתונאית של יצחק בפרשה. יצחק חושף בספרו כי בקונצרן כלל ניהלו ללביא תיק השקעות.
נגד העיתונאי מתי גולן ניהל יצחק מלחמות חורמה. באמצע 1994 הוא הגיש לבית-משפט השלום בירושלים קובלנה פלילית נגדו בגין לשון הרע. גולן כתב בקשר ליצחק כי: "העיתונות עמוסה לעייפה בעיתונאים שנודף מהם ריח של ביב שופכין". בית-משפט השלום קבע כי אכן דברי גולן היו דיבה, אך זיכה אותו מאשמה, מפני שלא הוכחה כוונה פלילית. ערעוריו של יצחק נכשלו בבית-המשפט המחוזי ובבית-המשפט העליון. פניו היו לתביעה אזרחית. בסופו של דבר, הושגה פשרה בין הצדדים וגולן פירסם התנצלות בעיתונים.
במבט לאחור, עיתונאים רבים סבורים היום כי ימי דברת-שרם לא היו ימיה היפים של העיתונות, שלא גיבתה את יואב יצחק. הם גם לא זוכרים לטוב את פרופ' יצחק זמיר, שהיה אז נשיא מועצת העיתונות ואיפשר את קבלתו של אהרון דברת כחבר מועצת המנהלים של "מעריב", בבעלותו של מקסוול.
לאחר שבמשך תקופה ארוכה התעלמו העיתונאים ממאבקו של יצחק, נחלץ לעזרתו מו"ל "הארץ", עמוס שוקן: "האם יכול פרופ' יצחק זמיר להמשיך בכהונתו כנשיא מועצת העיתונות?", כתב במאמר בעיתון. "עיון בעתירת העיתונאי יואב יצחק לבית-הדין הגבוה לצדק מעורר ספקות קשים בעניין זה ומעלה שאלות גם על תפקוד מועצת העיתונות כולה בשעת מבחן".
בעתירה לבג"ץ, שהגיש יצחק ב-1991, בעקבות חרם המודעות, הוא ביקש להוסיף שני משיבים: נשיא מועצת העיתונות יצחק זמיר ועורך "מעריב" עידו דיסנצ'יק. יצחק טען כי העדר הגיבוי מצד זמיר חשף את דיסנצ'יק ללחצים קשים. דיסנצ'יק התנגד למינוי דברת למועצת המנהלים של "מעריב" בשל חלקו בחרם המודעות. המו"לים של "מעריב" הפעילו לחץ כלכלי על המערכת ודרשו לפטר את דיסנצ'יק. בספטמבר 1991 הוא הודח. דברת מונה לדירקטור. בעתירתו לבג"ץ כתב יואב יצחק כי זמיר נתן יד להפיכת "מעריב" והעותר ממאשימים לנאשמים ולפרסום הבהרה ב"מעריב" בעניין חברת כלל, שהנוסח שלה לא עלה בקנה אחד עם הממצאים המפלילים שהוא חשף. בדצמבר באותה שנה התפטר זמיר מתפקידו, אך הדגיש כי לא עשה זאת בגלל עתירתו של יצחק.
כתוצאה מכל האירועים האמורים ומחוסר הגיבוי של אמצעי התקשורת, החליט יצחק להיות עיתונאי עצמאי, שאינו מחויב לשום מו"ל. לדידו, גם המגעים האחרונים שהוא ניהל עם שני ערוצי הטלוויזיה, כשתהילת החשיפה של חשבונות ויצמן זוהרת מעל ראשו, כוונו רק לקשר של קבלן-צרכן, כפי שהוא מקיים כיום עם "גלובס" ו"מעריב".
מלחמתו של יצחק בדברת-שרם נמשכה שמונה שנים בחזיתות שונות. בין השאר הוא ניסה למנוע את קבלתם כחברה בבורסה. מאבק זה הסתיים בכישלון. באוגוסט 1995 החליט דירקטוריון הבורסה בהצבעה גלויה, ברוב של עשרה נגד אחד (ד"ר דוד קליין), בעד קבלת דברת-שרם השקעות כחברה בבורסה.
לאחר שנכשל בהליך הפלילי, החליט יצחק לפתוח בהליך אזרחי, יום לפני שחלה התיישנות על הפרשה. זו היתה נקודת השבירה של שני בעלי העסקים. בעזרת מתווך מוסכם, הגיעו הצדדים לפשרה. יצחק ויתר על התביעה האזרחית וקיבל פיצוי כספי מהשניים. ב"הארץ" פורסם באותה תקופה כי הפיצוי היה על סך 700 אלף שקל. יצחק, דברת ושרם מעולם לא הכחישו זאת פומבית. זו הפעם הראשונה והיחידה בהיסטוריה של התקשורת הישראלית, שעיתונאי שפירסם דברים כה חמורים על מישהו, גם תבע אותו בעצמו תביעה אזרחית (בדרך-כלל המצב הוא הפוך), וכפועל יוצא מכך קיבל ממנו, בסופו של דבר, פיצוי כספי. בהסכמת שני הצדדים פורסמה מודעה, שלפיה הטלת חרם מודעות למטרת כפייה היא דבר שלילי. שני הצדדים הצהירו כי הם עדיין חלוקים בדעותיהם, אך הסכימו כי לא היתה כוונה לפגוע זה בזה והם מצטערים אם כך קרה.
סיומה של הפרשה עורר כמה סימני שאלה: כיצד העיתונאי הלוחם, שנאבק במשך שמונה שנים נגד בעלי הון, הסכים לגנוז את מאבקו תמורת פיצוי כספי נאה. כיצד האיש, שטען בספרו שבעלי ההון הללו ניסו לטמון לו פחים – שליחת נערת פיתוי, יצירת עלילה כי יש לו אינטרסים ומניות אצל מתחרים ושאר ירקות – משך את התביעה ברגע שהוצע לו סכום נכבד. יצחק רואה במודעה שפורסמה הישג ממדרגה ראשונה. גם בפיצוי הכספי הוא רואה הישג עיתונאי: מעתה, לדבריו, עיתונאים יהססו פחות מלהיכנס להוצאות הנובעות ממאבקיהם לחשיפת האמת משום שנוצר תקדים של קבלת פיצוי כספי על כך.
בזאת לא תמו ספיחי פרשת דברת-שרם. כל מי שיצחק ראה בו, במהלך שמונה שנות המאבק, מי שהוציא את דיבתו רעה, נתבע על-ידיו. לאחר שהוא ודברת-שרם פירסמו את המודעה המשותפת, הוא הגיש (באמצעות עו"ד אמיר טיטונוביץ) תביעת דיבה בסך 200 אלף שקל נגד "ידיעות אחרונות", המו"ל שלו, ארנון מוזס, ועיתונאיו סבר פלוצקר והדר חורש. הוא תבע אותם על כך שבתקופת הפרשה הם פירסמו דברים שעירערו את אמינותו בפני הקוראים והציגו אותו "כמי שמעד בתפקידו כעיתונאי וכמי שפירסם ידיעות, כתבות ותחקירים שהופרכו, כמי שניהל מסע עונשין מטעמים בלתי מקצועיים". גם במקרה זה הוגשה התביעה יום לפני שיחול על הפרסומים הללו חוק התיישנות.
הכרעת הדין בתביעתו של יצחק נגד "ידיעות אחרונות" אמורה להינתן החודש. כתב-ההגנה המקורי שהגישו הנתבעים הוא למעשי כתב-אשמה נגד שיטות העבודה העיתונאיות של יואב יצחק. פסק-הדין יכריע למעשה אם השיטות הללו לגיטימיות. הנתבעים הציגו את יצחק כמי ש"מתוך רדיפת פרסום מצא דרך משלו לפרסום עצמי: הוא רודף אנשים ומוסדות "נשואי כתבותיו העיתונאיות על-ידי הגשת תלונות וניהול משפטים הבאים בעקבות הכתיבה או מלווה אותם ללא הרף על-ידי כתבות ומשפטים, יורד לחייהם ומתנכל להם. הוא מגיש ללא הרף תלונות למשטרה ולמוסדות השלטון. רגש הנקמנות שהוא מפגין דוחף אותו לרדוף אנשים עד חורמה ולא להרפות. כל זאת עושה התובע באדרת של עיתונאי רודף צדק, קדוש מעונה, של מי שנעשה לו עוול".
כתב-ההגנה המקורי היה חמור ובוטה יותר. השופט פסל חלק גדול מהטיעונים שהופיעו בו. ההגנה עירערה על כך. הערעור נדחה. יצחק הגיש תביעת דיבה נוספת על ציטוטים נרחבים מכתב ההגנה המקורי, שפורסמו ב"ידיעות אחרונות", ושבהם ראה הכפשה נוספת. יצחק נוקט הליכים משפטיים כשהוא חש שהסיפור שפירסם אינו מתרומם מבחינה תקשורתית. אם הסיפור חודר לתודעת הציבור וגורר מספיק ידיעות-מעקב בעיתונות (יואב יצחק מעודד עיתונאים לפתח גילויים שלו), הוא לרוב מוותר על הגשת עתירות.
היסטוריית העתירות לבג"ץ שהגיש יואב יצחק יכולה למלא ספרייה שלמה. את העתירות הוא מגיש, בדרך כלל, בעצמו, ללא עורך-דין. על העתירה הראשונה שהגיש ככתב חרוץ מברכים היום כל עיתונאי הבורסה. ב-1986 הוא נאבק במנכ"ל הבורסה אז, יוסי ניצני, בשם הזכות לפרסם בציבור את הפעילות בזירות המסחר. הבורסה טענה שזה מידע חסוי השמור רק לחברי הבורסה. יצחק ניצח. אלא שמההישג הזה, שתרם רבות לעיתונות הכלכלית בישראל, נולדו העתירות שהפרקליטות וכמה מהעיתונאים ראו בהן "הטרדה משפטית".
בתחילת שנות התשעים האשים יואב יצחק את עורכי-הדין דב וייסגלס ויעקב נאמן בעבירות של מרמה והפרת אמונים כלפיו, ובמסירת הודעות כוזבות לבית-המשפט המחוזי בירושלים. עו"ד וייסגלס ייצג ב-1991 את השבועון "העולם הזה" – שבו, בין השאר, עבד יצחק לאחר שנאלץ לעזוב את "מעריב" – בתביעת דיבה שהגיש נגדו איש העסקים אהרן מאיר, שהיה מנכ"ל בנק המזרחי המאוחד בע"מ, בעקבות כתבה שפירסם יצחק. תביעת הדיבה, שבה דרש מאיר פיצוי בסכום של מיליון שקל, הוגשה באמצעות עו"ד יעקב נאמן. הפרשה הסתיימה בהסכם פשרה ובוררות בין הצדדים, שלטענת יצחק הושג בניגוד לרצונו וגרם לו נזק רב.
יצחק ביקש מהיועץ המשפטי לממשלה, מפרקליטת המדינה ומהמשטרה לחקור את התנהגותם של עורכי-הדין וייסגלס ונאמן כדי להעמידם לדין פלילי. היועץ המשפטי והמשטרה סברו שאין מקום להיענות לו, אך המליצו בפניו לבקש מלשכת עורכי-הדין לנקוט נגד השניים הליכים משמעתיים. כך נעשה. ואכן, ועד מחוז תל-אביב של הלשכה החליט להעמיד את השניים לדין משמעתי, אבל לאחר מכן החליט לעכב את ההחלטה במשך שמונה חודשים, בטענה שיש להמתין להשלמת הליך אזרחי שבו פתח יצחק במקביל. הוא עתר שוב לבג"ץ לחייב את ועד המחוז לפתוח לאלתר בהליכי משמעת, וכן לחייב את היועץ המשפטי לממשלה, פרקליטת המדינה והמשטרה להעמיד את וייסגלס ונאמן גם לדין פלילי. שופטי בג"ץ קבעו כי אין מקום למשפט פלילי, אך גם הביעו אי-נחת מעיכוב ההחלטה בוועד המחוז. לאחר הדיון בבג"ץ התכנס הוועד, דן מחדש בתלונותיו של יצחק, והחליט לחזור בו מהחלטתו הקודמת ולגנוז את התלונות.
בסוף מאי 1994 דחה בג"ץ עתירה נוספת של יצחק לחייב את ועד מחוז תל-אביב בלשכת עורכי-הדין להעמיד את וייסגלס ונאמן לדין משמעתי. בינואר 1995 שב יצחק ועתר בעניין לבית-המשפט העליון. הוא הוסיף לעתירתו תצהיר כי לבתו של היועץ המשפטי לממשלה אז, מיכאל בן-יאיר, שסיימה את לימודי המשפטים באותה תקופה, הובטחה התמחות במשרדו של וייסגלס. בתצהיר שהגיש כתב כי ההבטחה הזאת פסולה, משום שבן-יאיר אמור להכריע בדרישתו להעמיד את וייסגלס ונאמן לדין פלילי או משמעתי על שהציגו את הסכם הפשרה. במאי אותה שנה, בלחץ שופטי בג"ץ, משך יצחק את עתירתו.
אך יואב יצחק לא שוכח. לאחר כינון ממשלת נתניהו, הוא טירפד את כניסתו של נאמן לתפקיד שר המשפטים. הוא ביקש מבג"ץ שיורה לנאמן להציג מסמכים הנוגעים לפרשיות, שלטענת יצחק מלמדות כי נאמן אינו כשיר לכהן כשר; בוודאי לא כשר משפטים. כתוצאה מהעתירה הסתבך נאמן בחשד למתן תצהיר כוזב, ומיכאל בן-יאיר החליט להגיש נגדו כתב-אישום. נאמן פרש מתפקידו, אך יצחק לא הסתפק בהישג. לאחר שנאמן זוכה, עתר יצחק נגד מינויו לתפקיד שר האוצר. בית-המשפט העליון לא היה מוכן לדון בעתירתו.
יצחק לא נח. בשנות התשעים הוא הגיש תלונה פלילית נגד דורית בייניש, בעקבות החלטה ישנה שלה, שלא לפתוח בהליכים נגד עו"ד אליהו מירון בפרשת יהושע בן-ציון ובנק ארץ-ישראל–בריטניה. בעקבות אותה תלונה – שהוגשה בתקופה שבה בייניש היתה מועמדת לכהונת שופטת – פתח יצחק במאבק משפטי נוסף (יחד עם העיתונאי בן-ציון ציטרין): לפרסם פרסום מוקדם את שמות המועמדים לשפיטה, זמן סביר קודם שתתכנס הוועדה לדיון במינוייהם. בג"ץ דחה את העתירה.
ב-1993 עתר יצחק לבג"ץ נגד היועץ המשפטי לממשלה אז, יוסף חריש, על כך שעיכב את ההליכים נגד עו"ד עמי בן-ששון, שהיה חשוד בעבירות מע"מ. יצחק טען כי חריש היה נתון לניגוד אינטרסים בדבר אישומים המופנים כלפי בן-ששון, מאחר שבנו, גלעד חריש, היה מעורב, לטענתו, בפרשה. היועץ חריש חויב על-ידי בג"ץ לנמק את עיכוב ההליכים נגד הידיד של בנו.
הפרשה הזאת אינה מנותקת מהנסיבות הפוליטיות של אותה תקופה. גם היא מסבירה את שיטתו של יצחק – לפעול נגד האליטות שעסוקות ב"התעללות באיש הפשוט".
הימים היו ימי פרשת דרעי, שיצחק כתב עליה בנימה אוהדת לחשוד. דרעי נהג לצטט את דברי יצחק על כך ששום איש ציבור לא מקים קול צעקה על ניגוד האינטרסים שהעיתונאי ייחס ליוסף חריש, כיוון שכולם מעוניינים שהיועץ המשפטי יסיים את הטיפול בו ובש"ס. אפשר לראות בפעילותו של יצחק נגד יוסף חריש גם קטע במאבקו ב"ידיעות אחרונות" – העיתון שחשף את פרשת דרעי. הסברה הזאת יכולה להסתמך, בין השאר, על כך שלאחר הגשת כתב-האישום נגד דרעי, יצחק פירסם ידיעות וכתבות שמבקרות קשות את עבודת הפרקליטות במשפט דרעי ומצדדות בקו ההגנה.
יצחק גם עתר לבג"ץ נגד פרקליטת המדינה עדנה ארבל, על שכביכול סידרה לעצמה הטבות כספיות ניכרות שלא כדין. הוא ביקש שהדיון יוקלט משום שאינו סומך על הקלדנות "הסלקטיבית" של בית-המשפט העליון, בעיקר כשבפרקליטת המדינה עסקינן.
כשיואב יצחק נשאל, בשיחות פרטיות, מה הוא אומר על כך שיש עיתונאים הרואים בו מי שנרתם, בכתיבתו ובפעילותו הנלווית, להביא לידי ביטוי את דברם של בעלי עניין במחלוקות שעל סדר-היום הציבורי – הוא מחלק את תשובתו לשני חלקים: ראשית, הוא אומר, מאחורי כל כתבה עיתונאית יש מישהו שמעוניין בפרסומה – ולכן מקור הטענה הזאת בקנאת סופרים. שנית, הוא מדגיש שוב ושוב, אין לו עניין לענות ישירות על הטענות הללו כדי שתשובותיו לא יובילו למקורותיו האמיתיים. העתירה לבג"ץ בעניין אי-העמדתו של ארנון מוזס לדין היא דוגמה בידי אלה המעלים נגדו את הטענות הללו.
יצחק הגיש את העתירה בינואר 97'. בניגוד לאחרות, היא לא היתה המשך למערכה עיתונאית שניהל. אמנם בספרו "מחלקה ראשונה" הוא מתייחס לחלקו של ארנון מוזס בפרשת האזנות הסתר, אך הוא לא התמיד בטיפול העיתונאי בעניין זה, בהשוואה לפעילותו בפרשיות אחרות.
▪ ▪ ▪
אחד המפגשים המעניינים בפרשת ויצמן היה בין יואב יצחק לעו"ד יעקב וינרוט – חברים טובים. וינרוט, כזכור, הוא פרקליטו של ויצמן; יצחק הוא חושף הפרשה. השניים העניקו ראיון משותף ומחויך לכתבת היומן של הערוץ הראשון, מיכל קפרא. "עיתונאי אמין ומוכשר", אמר לו וינרוט, "אתה עורך-הדין הכי טוב בארץ", ענה לו יצחק. בתום הראיון ציחקקו השניים לעבר המצלמה והרעיפו חיוכים זה לזה, וכל אחד המשיך לעבודתו. האחד ימשיך לחפש חומרים מפלילים על ויצמן; השני ימשיך לחפש חומר להגנתו.
ברוך קרא הוא עיתונאי ב"הארץ"
שומר על קשר
לפני כמה חודשים פורסמה במקומון "ירושלים" (ידיעות-תקשורת) על-ידי העיתונאי יחיאל דותן הידיעה הבאה: המחלקה לחקירת שוטרים גילתה שאחד מהמשתתפים באחת משיחות הוויעוד של המשטרה (ישיבת הפיקוד הבכיר שמתנהלת בשיחה טלפונית ברשת חסויה) דיבר בישיבה, או רק האזין, ממשרדו של העיתונאי יואב יצחק. יצחק הוזמן לחקירה תחת אזהרה ביחידה הארצית לחקירת פשעים חמורים, בפיקודו של תנ"צ משה מזרחי – האיש ששבועות אחדים לפני כן הוא פירסם נגדו פרטים המערערים לכאורה את אמינותו בפרשת נמרודי. לא נתגלו ממצאים נגד יצחק. לכן הוא דרש לקבל מכתב חתום בידי מזרחי שמטהר ומנקה אותו מכל חשד. גם בעניין זה הוא איים על המשטרה בעתירה לבג"ץ. הוא קיבל את המכתב. בסופו של דבר נאלץ ניצב חיים קליין, ראש אגף המודיעין במשטרה, להודות כי הוא זה שדיבר ממשרדו של יצחק בשיחת הוויעוד.
גיליון 25, מרץ 2000
הבהרה
בגיליון מס' 25 של "העין השביעית" נכתב (בכתבה "זרועו הארוכה") כי יואב יצחק הגיש קובלנה פלילית נגד מתי גולן בגין לשון הרע בעקבות מאמר שכתב האחרון. בכתבה מצוין כי בית-משפט השלום קבע כי אכן דבריו של גולן היו דיבה, אך זיכה אותו מאשמה מפני שלא הוכחה כוונה פלילית. לאחר מכן מצוין כי יצחק ערער על פסק-הדין, וערעורו נדחה.
יש להוסיף, כי בניגוד לבית-משפט השלום, בית-המשפט המחוזי קבע כי מאמרו של גולן לא היווה הוצאת לשון הרע וכי "עיקרו של המאמר הוא בגדר הבעת דעה או ביקורת".
גיליון 26, מאי 2000