ילד ישראלי בן 10 פותח חשבון בטיקטוק, והמערכת לא נותנת לו לפתוח חשבון כשהוא מקליד את שנת הלידה. מה הוא יעשה? התשובה כנראה תהיה שהוא ישקר ויקליד שנה אחרת, מוקדמת יותר. מה אכפת לו? המערכת בנויה כך שניתן יהיה לעקוף אותה בקלי-קלות.
במשך שנים טענו המנהלים של הרשתות החברתיות שהם שומרים על הילדים ומגבילים את השימוש בהן רק מגיל 13, אבל כולם ידעו שמדובר בבדיחה. הן הסתפקו בהצהרת גיל עצמית של המשתמש. אף אחד לא באמת בדק. אף אחד לא באמת רצה לבדוק.
נאמר את המובן מאליו: לרשת החברתית יש תמריץ חזק שיהיו לה כמה שיותר משתמשים. יותר משתמשים - יותר הכנסות, יותר צמיחה, יותר בעלי מניות מרוצים. אז למה להגביל גיל כניסה רק משום שהמוצר מזיק למשתמש? כך נוצר מירוץ לתחתית ממניעים כלכליים.
ניקח לדוגמה את חברת מטא: מספר המשתמשים הפעילים היומיים במשפחת האפליקציות שלה (ווטסאפ, פייסבוק, אינסטגרם ומסנג'ר) צמח מכ-2.76 מיליארד משתמשים ברבעון השני של 2021 ל-3.58 מיליארד בסוף 2025. מדובר בתוספת של יותר מ-800 מיליון משתמשים.
כאשר הערך של החברה נמדד בין היתר לפי קצב צמיחת המשתמשים שלה, אל תצפו ממנה לוותר מרצונה על מיליוני משתמשים צעירים פוטנציאליים. ההגנה על קטינים לא מתיישבת עם האינטרס העסקי של הפלטפורמה, וכשאין רגולציה - האינטרס העסקי הוא האינטרס היחיד שמכתיב את המהלכים.
וכך, מאות מיליוני ילדים ברחבי העולם נמצאים בסביבה דיגיטלית מסוכנת שפגעה ופוגעת בהם. פגיעות נפשיות (בעיקר בנערות), פגיעות על ידי פדופילים שצדים אותם ברשתות, פגיעות מאתגרי רשת, מתרמיות, התמכרויות והרשימה עוד ארוכה.
החודש הכריזה בריטניה על מהלך דרמטי: האחריות לבטיחות ילדים ברשת לא מוטלת עוד על ההורים ועל הילדים עצמם, אלא על הרשתות החברתיות. הממשלה הכריזה על איסור שימוש ברשתות לילדים מתחת לגיל 16. בכך הצטרפה בריטניה למגמה עולמית מתרחבת שהחלה בחוק האוסטרלי, ומגבילה את השימוש ברשתות חברתיות עבור קטינים.
בריטניה מחמירה מאוסטרליה ומטילה הגבלות נוספות, למשל על פיצ'רים ממכרים כגון גלילה אינסופית, על צ'אטבוטים רומנטיים מבוססי בינה מלאכותית ועוד. גם האיחוד האירופי כבר הצהיר שהוא בוחן צעדים דומים ומדינות רבות הולכות באותו כיוון.
החקיקה שאנחנו רואים היום היא מעבר ממודל של ''השימוש באחריות המשתמש'' למודל של "אחריות יצרן". במשך שנים הנחת המוצא בכל מה שקשור לרשתות חברתיות הייתה שהמשתמשים צריכים להגן על עצמם וההורים צריכים להגן על ילדיהם. כיום יותר ויותר מדינות מאמצות תפיסה אחרת: אם מוצר תוכנן באופן שמסכן ילדים ונוער, האחריות היא קודם כל על החברה שמייצרת אותו.
צעדי החקיקה הללו מיישמים את האמת הברורה מאליה: אימות והגבלת גיל השימוש ברשתות החברתיות הם תנאי הכרחי - אך לא מספיק - להגנה על ילדים ובני נוער, כמו גם על המשתמשים הבגירים. חסימת הגישה מתחת לגיל 16 אינה פוטרת את הפלטפורמות או את המחוקק מהצורך להתמודד עם הסכנות שנותרות ברשתות.
יש עוד הרבה מה לעשות. ניתן וצריך להפוך את הרשתות לבטוחות יותר באמצעות צמצום מנגנונים ממכרים כמו גלילה אינסופית והפעלת סרטונים אוטומטית, הוספת "חיכוך" המעודד חשיבה לפני שיתוף או הפצה של תוכן, שינוי האלגוריתמים כך שלא יקַדמו תוכן קיצוני, שקרי או פוגעני, והפחתת לחצים חברתיים על ידי שינוי מבנה המערכת.
המטרה צריכה להיות לא רק הרחקת ילדים מהרשת, אלא שינוי הרשת עצמה כך שתגרום פחות נזק למי שמשתמש בה.
במשך שנים סיפרו לנו שהאחריות לשמירה על הילדים ברשתות החברתיות היא על ההורים. אבל האם הורה יכול לדעת איזה תוכן האלגוריתם ידחוף לילד שלו בעוד חמש דקות כשכבר לא יעמוד לידו עם הטלפון? האם הורה יכול לפקח על כל סרטון, כל הודעה פרטית, כל זר שפונה לילד שלו? כמובן שלא.
רשתות חברתיות פופולריות השיקו לאחרונה ובשעה טובה "חשבונות נוער", שמאפשרים רמה גבוהה יותר של בקרה הורית. אולם, הן שוב מטילות עוד אחריות על ההורים. לצד זאת, הם לא מטפלים בבעיות הליבה שעליהן מצביעים המחקרים כגון פיצ'רים ממכרים ומזיקים, הבעיתיות של האלגוריתמים של הרשתות החברתיות ועוד.
נראה שמדובר במהלך של רגולציה עצמית שנועד להקדים ואולי למגר רגולציה ממשלתית, על רקע הלחץ הציבורי הגובר לרגולציה בעקבות מחקרים, תחקירים ומסמכים שנחשפו בשנים האחרונות ומצביעים על הנזקים שנגרמים לילדים ולבני נוער ועל מודעותן של החברות לסיכונים אלה.
הפגיעה בבריאות הנפש, ההתמכרות, הפגיעה בדימוי הגוף, החשיפה לתכנים מזיקים ואלימים, אתגרי הרשת הקוראים לבני נוער לפגוע בעצמם ועוד, חיזקו את ההבנה שלא ניתן להותיר את ההגנה על קטינים בידי הפלטפורמות עצמן.
חשוב לזכור שלחברות הללו היה למעלה מעשור לפתח מנגנוני הגנה ייעודיים לקטינים, אך הן בחרו להימנע מכך. זאת על אף שמסמכים פנימיים שחשפו עובדים לשעבר מעידים כי לפחות חלק מהחברות היו מודעות היטב לנזקים הפוטנציאליים לילדים ולבני נוער, ובחרו שלא לפעול באופן מספק כדי להתמודד עם שורשי הבעיה.
ואכן – המערכת פגומה. מחקרים מראים כיצד ילדים שנרשמים לפלטפורמות כמשתמשים בני 13 נחשפים לתכנים מזיקים תוך דקות ספורות בלבד- בין שלוש לשמונה דקות. מדובר בתכנים שמקדמים הפרעות אכילה, אתגרי רשת שדוחפים נוער לפגיעה עצמית, תכנים מיניים, תיאוריות קונספירציה ועוד.
חשוב להבהיר שלא מדובר בתוכן שהילד המשתמש מחפש באופן אקטיבי - אלו תכנים שמופיעים בפיד של הילדים מאליהם, כהמלצות צפייה, המלצות שנבחרו על ידי האלגוריתם של הרשת החברתית. דווקא התכנים האלה גורמים לנו להמשיך לקרוא ולהישאר עוד ברשת כי הם מעוררים רגשות חזקים שמושכים את תשומת הלב שלנו ומקשים עלינו להתנתק. התכנים הכי ויראליים הם השליליים, הסנסציונים, המפלגים, ולעיתים קורובת המזויפים.
וזה לא מפתיע. המודל העסקי של הרשתות החברתיות מבוסס על לכידת תשומת הלב שלנו. גלילה אינסופית, התראות בלתי פוסקות, שידורים חיים, מנגנוני תגמול חברתיים. כל אלה לא פותחו כדי לשפר את רווחת המשתמשים. הם פותחו כדי לגרום לנו להישאר עוד קצת. והם פוגעניים מאוד.
בדו"ח "לכודים ברשת" שפרסמנו במכון ברנדייס מיפינו את מכלול הנזקים המרכזיים שנגרמים לקטינים ברשתות החברתיות והם תוצר של המודל העסקי של הרשתות החברתיות.
זיהינו שלושה אשכולות עיקריים: פגיעה בבריאות הנפש (חרדה, דיכאון, דימוי גוף ועוד), פגיעה ישירה בבטחון ובטיחות (בריונות, ניצול מיני, חשיפה לאלימות ועוד), ופגיעה בלכידות האזרחית ועיצוב הזהות (דיסאינפורמציה, צנזורה עצמית, קיטוב ועוד).
עוד הראינו בדו''ח כיצד ישראל פגיעה במיוחד. אנחנו חיים במציאות ביטחונית קשה ומתמשכת שבה ילדים ונוער צורכים יותר חדשות ותיעודים אלימים בזמן אמת דרך הרשתות. ישראל היא גם מוקד למתקפות מידע והשפעה מצד גורמים מדינתיים ואידיאולוגיים כמו הציר האיראני-רוסי שמתמחה בהתערבות זרה, וגורמים אנטישמייים. גם שיעורי השימוש של בני נוער ישראלים ברשתות גבוהים מהממוצע במדינות OECD, וכ-15% מהם כבר מוגדרים כמי שמשתמשים ברשת באופן בעייתי.
הסכנה הביטחונית ממשית. הרשתות החברתיות מאפשרות למדינות עוינות לפרוץ את הגבולות הריבוניים שלנו ולפנות באופן בלתי אמצעי לנוער הישראלי. הן מאפשרות לבגיר איראני להתחזות ברשת החברתית ולפנות לנער ישראלי ולגייס אותו או אותה למטרות ריגול. הנוער נופל ברשת והורס לעצמו את החיים. קטינים ישראלים גוייסו דרך המרקט-פלייס בפייסבוק, עברו לטלגרם וסיימו עם כתבי אישום חמורים בגין ריגול וללא עתיד.
התופעה הזו לא מוגבלת לישראל - קטינים מגוייסים למטרות ריגול וטרור גם במדינות סקנדיביה, באוקראינה ובבריטניה. הרשתות החברתיות הפכו לשער כניסה לגורמים עוינים, שמשתמשים בהן כדי לחצות את גבולות המדינה ללא כל קושי.
לכן הוויכוח כבר אינו האם הרשתות מסוכנות לילדים - על אף יתרונותיהן של הרשתות החברתיות, יש קונצנזוס שמדובר בסביבה מסוכנת לילדים. לבריאות הנפש שלהם, לבטיחות ולבטחון שלהם, לקוגניציה ופיתוח הזהות שלהם. השאלה היא מי נושא באחריות למיגור הסכנות.
המגבלה שבריטניה הכריזה עליה ושאוסטרליה כבר העבירה, המגבלות בניו-יורק, בקנדה, בקליפורניה במדינות רבות ברחבי העולם - משקפות שינוי תפיסתי. כמו שבעבר חייבו יצרני רכב להתקין חגורות בטיחות, וכמו שאסרו מכירת סיגריות לקטינים, כך מתחילה להתבסס ההבנה שגם חברות המדיה החברתית חייבות לשאת באחריות למוצר שהן מייצרות.
ישראל, לעומת זאת, ישנה בעמידה. בזמן שמדינות ברחבי העולם מקדמות חקיקה שתוציא את הילדים והנוער מהרשתות החברתיות ולכל הפחות תגן עליהם כשהם שם, אצלנו הדיון עדיין מדשדש. הצעות חוק הוגשו ונתקעו. האסדרה כמעט שאינה קיימת. והילדים הישראלים ממשיכים להיות שפני ניסוי במערכת שתוכננה למקסם רווחים.
המחוקקים ברחבי העולם לא מבקשים לעצור את הטכנולוגיה. הרשתות החברתיות כאן כדי להישאר. אבל בדיוק כפי שאנחנו לא נותנים לילדים לנסוע ברכב שלנו בלי חגורת בטיחות, כך איננו יכולים להמשיך לאפשר לרשתות החברתיות להציע לילדים מוצר פגום ומסוכן ללא כללי בטיחות בסיסיים.
כמה זמן נמשיך להפקיר את הילדים הישראלים בזמן ששאר העולם כבר החליט שהרשתות החברתיות חייבות לשאת באחריות?
יהודית פינטוב היא עמיתת מחקר בכירה במכון ברנדייס