אין לנו נתונים מדויקים על מגמות הצבעה בקרב נשים ערביות לעומת גברים ערבים, אך נטען ביותר מהזדמנות אחת שאחוז הצבעה של נשים ערביות נמוך משל הגברים. מהתרשמות אישית אני יכולה לספר שבבחירות האחרונות, כשהסתובבתי בקלפיות בחברה הערבית, כמה מנהלי קלפיות ציינו שראו פחות מצביעות ממצביעים.

גם אם ההתרשמות האישית שלי איננה מדגם מייצג, ראוי לציין שבסקר שנערך לקראת הבחירות באפריל 2019 עבור יוזמות-אברהם וקרן פרידריך אברט ע"י מכון יאפא, בנושא העמדות בקרב אזרחי ישראל הערבים, 61%؜ מהגברים אמרו שבכוונתם להצביע לעומת 50% מהנשים. תוצאות האמת בבחירות האחרונות הראו שעמדתן של הנשים כנראה שיקפה יותר את המציאות ואחוזי ההצבעה הכלליים בפועל בקרב הערבים הגיעו ל-49% בלבד.

בסך הכל די הגיוני שנשים יממשו את זכות ההצבעה שלהן פחות מגברים במציאות שבה הן מודרות מהחיים הפוליטיים והציבוריים. נשים, לדוגמה, כמעט לא נמצאות בשלטון המקומי. בכפרים והערים הערביים יש היום 26 חברות רשות מקומית בלבד מקרב כ-870. זירת הבחירות נחשבת ביתם הטבעי של גברים, ונשים שדורכת רגלן בה הן יצורים נדירים.

אחד ההישגים של התנועה הפמיניסטית הפלסטינית בחברה הערבית היא הדרישה הברורה מכל המפלגות לדאוג לייצוג נשים ברשימות שלהן, מגמה שהתחילה בל"ד כאשר שריינה מקום שלישי לאישה. המגמה הזו אומצה בארבעת המפלגות והאחרונה שהצטרפה לקידמה הפמיניסטית היתה התנועה האסלאמית, שבחרה מועמדת למקום הרביעי, אימאן יאסין-ח'טיב, שניצבת כיום במקום ה-15 ברשימה-המשותפת.

כלי התקשורת המרכזיים בישראל לא מצטיינים באירוח מרואיינים ערבים, ובתוך מיעוט הדוברים המוזמנים נשים ערביות כמעט ולא משמיעות קול

עם חיים פוליטיים דלים ואקטיביזם מפלגתי חלש מאד בחברה הערבית, נשים נחשבות מאגר קולות עשיר במשפחות וחמולות שמחויבות למפלגות מסוימות. הללו סוגרות מעין עסקה (עוד סוג של פטריארכיה בשירות הדמוקרטיה), במסגרתה אבי המשפחה סוחר בקולות שבשליטתו ותחת השפעתו, והנשים מוסעות לקלפי כדי להצביע כחלק מקבלנות הקולות. כך, למשל, תמצאו מאות קולות של מצביעי ש"ס ביישוב כמו כפר מנדא, או שכונה שלמה שהלכה עם ליברמן בעיר ערבית בצפון. לנשים שגרות בכפרים בלתי-מוכרים, או לנשים בפריפריה, יהיה הרבה יותר קשה לעשות את המאמץ ביום הבוחר ולהגיע באופן עצמאי לקלפי. אם יש רכב אחד בבית, ברור שהוא לא יעמוד לרשותה של האישה ביום החגיגה הדמוקרטית.

אך לא להתייאש רבותיי וגבירותיי, אישה שלא נותנים לה במה בככר המרכזית בכפר, מתבטאת ברשתות החברתיות. העולם הווירטואלי הוא פלטפורמה משחררת לנשים ערביות, לצעירים ולפעילים פוליטיים. שם אפשר להביע דעה, לנתח את המצב ולכתוב על כל נושא כמעט. כך שמתי לב שבעוד שנשים רבות כותבות ברשתות החברתיות על הרשימה-המשותפת וחברי הכנסת, על הממשלה ומדיניותה, ומביאות לרשת נושאים מגוונים וביקורת מהשטח - בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונות הכתובה נשים כמעט ולא נוכחות.

אימאן יאסין-ח'טיב מצביעה לכנסת, אפריל 2019 (צילום: רע"ם-בל"ד)

האמת שגם גברים ערבים לא בדיוק מככבים בתקשורת העברית, וכיוון שכל תחום שבו אני מרגישה שהקול של הנשים מודר בו מעורר בי כעס ומחאה, היה לי חשוב לאמת את התחושות שלי במספרים יבשים לפני שאיזה טוקבקיסט מפולפל יכניס אותי לשבלונה של הפמיניסטית הערבייה הבכיינית.

ובכן, לפי נתוני חברת יפעת מחקרי מדיה, שנאספו במסגרת "מדד הייצוג", מיזם של "העין השביעית" בשיתוף ובמימון עמותת סיכוי, במהלך חודש יולי האחרון  הופיעו כ-14 אלף דוברים בכל תוכנית החדשות והאקטואליה של רשת, קשת, כאן 11, כאן ב' וגלי צה"ל. מתוכם: 252 ערבים, ומתוכם: 42 נשים. כלומר שלוש נשים ערביות בלבד מכל אלף מרואיינים.

מבין הדוברים הערבים, 31% (80 דוברים) התבטאו בנושא הבחירות. מתוכם היו שבע נשים בלבד, אני אחת מהן, ועוד שש: אימאן קאסם סלימאן, נאסיק מנסור (מזכירתו של עמיר פרץ בטייבה), ח"כ רדיר מריח מכחול-לבן, ח"כ היבא יזבק מבל"ד, ח"כ עאידה תומא-סלימאן מחד"ש וג'מילה עאסלה, אמו של אסיל שנרצח באירועי אוקטובר 2000, שדיברה על התנצלותו של אהוד ברק.

כלומר, כלי התקשורת המרכזיים בישראל לא מצטיינים באירוח מרואיינים ערבים, ובתוך מיעוט הדוברים המוזמנים נשים ערביות כמעט ולא משמיעות קול. שבע נשים בלבד, כשמתוכן שלוש חברות הכנסת הערביות.

בתקשורת הערבית ההדרה חריפה לא פחות

לאחרונה קיבלתי כמה פניות להתראיין בעברית בנושא הבחירות ומגמות ההצבעה של האזרחים הערבים. בחרתי בקפדנות את המראיינות שבהן אני רואה שותפות אמיתיות בעשייה הפמיניסטית שלי, איתן אוכל להעלות כל היבט פרשני שארצה, גם אם הוא מורכב: קרן נויבך וגל גבאי. הסכמתי לעלות לשידור בתוכניות שלהן על תקן הפרשנית הערבייה, עד כמה שזה נשמע גזעני. אולם שמתי לב שזה מעמד שאף פעם לא זכיתי לו במדיה הערבית, וזה צרם לי. למה רק בעברית אני מוזמנת, תהיתי. אם אנחנו רוצות שנשים ערביות יצביעו וישתתפו בבחירות, רשת כאן ב' היא לא התדר המתאים.

איך קורה שברוב התוכניות בתקשורת הערבית שאני שומעת ורואה מהדהד קולם של גברים מכובדים, פרופסורים ופעילים, לרוב מעל גיל שישים? מדוע להם ובעיקר להם, ניתנת הבמה?!

בכל פעם שיש אייטם שעוסק בפוליטיקה אני מדמיינת חבורה צעקנית של גברים ערבים שמדברים בלהט על הבחירות והמועמדים ואף פעם לא מסכימים אחד עם השני. זה הזיכרון שעולה בראשי מהדיונים האינסופיים לתוך הלילה שנערכו בחצר ביתנו, בימי הבחירות. התפקיד שלי ושל אמא היה להכין קפה וכיבוד לגברים החכמים שמתכננים את עתיד האומה ולא מפסיקים לעשן.

אני לא היחידה שכתבה ברשת על הדרת הנשים באופרת-הסבון של הרכבת הרשימה-המשותפת, ועל העדר הנשים בכלל מ"הוועדה המסדרת" שהולידה לנו את החיה הזו שנקראת "משותפת". המבקרים, המחרימים, הסקפטיים והמעודדים בתקשורת הערבית היו לרוב גברים. כשבכלי התקשורת בערבית מזמינים נשים להתראיין, זה יהיה בנושאים "נשיים", כלומר חברה, אלימות, חינוך, עוני וכדומה. כלכלה, פוליטיקה, שלטון מקומי או ממשל ומדיניות, לעומת זאת, הם נושאים שמהעיסוק הפומבי בהן אנחנו מודרות.

אימאן קאסם סלימאן (צילום: A-list)

רדיו "כאן מכאן" בערבית קצת קלקל את תחושת האפליה, כששלחו לי רשימה צנועה אך יפה של עשר נשים שעלו לשידור בנושאים לא "נשיים" בחודשיים האחרונים.

העיתונאית אימאן קאסם סלימאן (אחת משבע בנות המזל שהתראיינו בעברית) הקפידה לתעד את הנשים שהיא אירחה בתכנית שלה, ושתינו הגענו למסקנה שצריך יותר עיתונאיות במקצוע הזה, או לפחות להעלות אצל העוסקים במלאכה את המודעות לחשיבות הקול הפרשני של נשים ערביות, ועדיף של פמיניסטיות פוליטיות.

לפעמים לא צריך יותר מחשיפת המספרים שמשקפים את האמת, העלאת המודעות בקרב אנשי המקצוע שמתפרנסים מחשיפת האמת, והמסת חסמים ומכשולים. אם כל זה יקרה אולי יום אחד נשים ערביות יתנו פרשנות וישמיעו קול בכל נושא שקשור לחייהן כאן, וההדרה הכפולה הזו על רקע לאום ומגדר תהיה נחלת העבר.

* * *

פרויקט "נוכחים נפקדים" של "העין השביעית" מתפרסם בשיתוף ובמימון עמותת סיכוי ויחד עם יפעת מחקרי מדיה