"אם חייזר יירד לישראל לשבוע ויצפה בפריים-טיים בטלוויזיה הוא כנראה לא יידע שיש ערבים בישראל", אומר בחיוך הסוציולוג אמיר פאח'ורי. "העובדה שיש פאנל של פרשנים שמדבר על למה ערבים לא באים להצביע בלי שום ערבי וזה לא מתקבל כחריג או מוזר, הבנאלית של החריגות והמוזרות, היא מדהימה".

אך לדברי פאח'ורי, התובנות על הדרת הערבים מהתקשורת רווחות וידועות, ונכתב עליהן לא מעט בין היתר במסגרת פרויקט "מדד הייצוג" של "העין השביעית" ועמותת סיכוי. את פאח'ורי מעניינים דווקא הערבים שכן מצליחים להגיע למיינסטרים הישראלי באמצעות התרבות הפופולרית. מה מאפיין אותם? מהם קווי הדמיון ביניהם? ואת מי, בעצם, הם מייצגים? דרך הסוציולוגיה של התקשורת מספק פאח'ורי תשובות, והן לאו דווקא אופטימיות יותר מהסיפור על החייזר שמבקר במדינה שלנו ולא שם לב לחמישית מאוכלוסייתה.

פאח'ורי, עכואי במקור וכיום תושב חיפה, מנהל את מכון המחקר בבית הספר לשלום בנווה שלום ומשמש כעמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית. הוא עורך-דין במקצועו, בעל תואר שני במדעי המדינה ובימים אלה משלים דוקטורט בסוציולוגיה פוליטית ותרבותית באוניברסיטת חיפה. מעבר לכל זה, הוא גם חובב קומדיות וסטנד-אפ, חיבה המספקת לו זווית ראייה נוספת על האופן שבו מובנית הזהות של הערבי בישראל בתרבות הפופולרית.

אבו אמג'ד (סלים דאו) בסצינה אופיינית של "עבודה ערבית" (צילום מסך: קשת)

"בין השורות, באופן דק, ההבניה של הזהות של הערבי תמיד קשורה באלמנט מאיים", הוא אומר. "קח לדוגמה את הסטנדאפיסטים הישראלים, שתמיד שואלים מי הערבי בקהל ותמיד מתבדחים על כך שצריך להיזהר ממנו. זה תמיד בהומור, אבל בפועל הם מזכירים לקהל שהוא גיס חמישי בפוטנציה. יש שיעתוק של זה כל הזמן דרך הסאטירה".

"ככל שהערבי עולה כלכלית-חברתית הוא הופך להיות מאיים יותר, לא פחות"

גם ביצירה הטלוויזיונית המקורית מוצא פאח'ורי אלמנטים דומים. ב"עבודה ערבית", הוא מזכיר, דמותו של אבו אמג'ד, שגילם סלים דאו, לא היתה זקוקה לתירוץ מיוחד כדי לזרוק נעל על בנה ("התדמית היא של ערבי אלים. זה בבדיחה, ככה בקטנה, אבל זה חלק מההבניה"). עשור אחד קדימה, ב"ארץ נהדרת", דמות הרוקחת הערבייה שונה לכאורה בתכלית, אך היא נותרה בזרותה. "אמנם הסטטוס החברתי-כלכלי שלה עלה", מודה פאח'ורי, "אבל הסטטוס האזרחי-תרבותי נותר אותו הדבר: היא עדיין לא מאיתנו, והיא תמיד חשודה. במקרה הטוב לא יודעים איך להכיל אותה ובמקרה הפחות טוב צריך להיזהר ממנה".

דוגמה נוספת שמעלה פאח'ורי היא של מערכון שביצעו חברי שלשיית "מה קשור", ובו נראה מרצה באוניברסיטה מלמד על תולדות מדינת ישראל. סלים, הסטודנט הערבי היחיד באוניברסיטה, יושב בשורה הראשונה ומאזין. כשהוא יוצא לרגע לשירותים מתחילה לפתע מוזיקה דרמטית, והמרצה משנה את הטון ומשחיל כמה מילים על הכור האטומי בדימונה, מהר לפני שהסטודנט הערבי יחזור. "ככל שהערבי עולה כלכלית-חברתית הוא הופך להיות מאיים יותר, לא פחות", מדגיש פאח'ורי.

מאיים יותר כי הופך דומה ליהודי וקשה יותר להבדיל?

"אם הוא לא ערבי-ישראלי, כלומר אם הוא לא מקבל את הקטגוריה התרבותית של הערבי-ישראלי, הוא מאיים. ואם הוא מקבל את הקטגוריה של הערבי-ישראלי הוא שולי.

"ערבי שנכנס היום למיינסטרים התרבותי בישראל רחוק מהספקטרום הערבי ואפילו נמצא מחוצה לו"

"אני קורא לזה תופעת ה'לוסיות', על שם לוסי אהריש ולוסי איוב. אני מסתכל על שנות ה-90, מי שנכנס אז למיינסטרים היהודי היה ערבי-ישראלי. היום אפילו זה לא מספיק. הוא חייב להיות או לוסי איוב, בת לערבי ויהודי; או לוסי אהריש, שהתחתנה עם יהודי, או נסרין קדרי, ערביה שהתגיירה, עשתה בפועל חצייה סוציולוגית. זה לא אומר שום דבר רע על איוב, אהריש או קדרי, זה אומר משהו שלילי על מי שרוצה לייצג את הערבים דרך אנשים שנמצאים מחוץ לכל טיפוס סוציולוגי ערבי, אנשים מטיפוס שלא קיים כמעט או שקיים באופן הכי שולי שיש, הכי זניח.

"בפועל, ערבי שנכנס היום למיינסטרים התרבותי בישראל רחוק מהספקטרום הערבי ואפילו נמצא מחוצה לו. הוא בא כביכול לייצג ייצוג סוציולוגי, כמו שיש ייצוג למזרחים ולאשכנזים, אבל הייצוג הסוציולוגי שלו הוא ייצוג פוגעני כלפי הקבוצה הסוציולוגית שאמורה להיות מיוצגת דרכו, כי הוא לא מייצג אותה. זה ייצוג מעוות.

אמיר פאח'ורי (צילום מסך)

"וכל זה במקרה של הערבי-ישראלי. אם הערבי בא מהזרם הערבי-פלסטיני הוא נפקד כמעט לגמרי מהמיינסטרים התרבותי. אם מציגים אותו זה יהיה דרך סדרה כמו 'מונא', שם לוקחים תופעת שוליים ודרכה מנסים להציג פלסטיני שיכול לקיים הווי ליברלי רק בקרב היהודים. כאילו אי אפשר לקיים הווי ליברלי ערבי חוץ מבסביבה יהודית. וגם זה עיוות".

הזרם הערבי-פלסטיני בישראל, מסביר פאח'ורי, נחלק לשניים: אלה שמזהים עצמם כמיעוט לאומי (להבדיל ממיעוט אתני-תרבותי בסגנון נאום השבטים של הנשיא רובי ריבלין), ואלה שדוחים גם את ההגדרה של מיעוט לאומי ומדברים על co-nation, וזאת בניסיון להתגבר על ההגמוניה המספרית של הרוב היהודי. ערבים בעלי העמדות הללו, מדגיש פאח'ורי, לעולם לא יופיעו במיינסטרים התרבותי הישראלי, למרות שמספרם דומיננטי בהרבה מאלו שעמדותיהם נכנסות לפריים טיים.

מה, אם כן, היית אומר ליוצרי הקומדיות והסאטירות?

"הם צריכים לקחת בחשבון שרוב האזרחים לא קוראים לא את קימרלינג ולא את אורי רם, הם מבינים את העולם דרכם, דרך הטלוויזיה. הואיל ואין כמעט אינטראקציה עם ערבים, בטח לא יחסים משמעותיים, אז רוב האזרחים מקבלים את ההבניה התרבותית של הערבי דרך התרבות, ושם הם מקבלים כל הזמן את המסר שהערבי הוא אויב בפוטנציה. יש מנוע אדיר של שיעתוק תרבותי של הערבי כאיום גם בסאטירה וגם בקומדיה. הם צריכים להבין שהם קובעים את התודעה הלאומית של הרוב. הם משעתקים אותה ומצדיקים אותה".

בכל זאת, יש סכסוך לאומי בן 100 שנים עם הפלסטינים. הדימוי של ערבי מאיים לא בא משום מקום.

"אני לא טוען שזה בא משום מקום, אני טוען שצריך לתקן את זה. אני מדבר למחנה היהודי הליברלי. מי שחושב שהערבים כאן הם תוצר של משימה שלא הושלמה בשבעה חודשים שבין 47' ל-48', אותם אני לא אשכנע. אני מדבר למחנה שמעוניין לתקן את מה שראוי לתקן. אני גם לא אומר שאין מדיניות מכוונת ברמה הממשלתית. אבל אני לוקח את הפוקוס דווקא ליצירה התרבותית הישראלית במיינסטרים שלה, לא ליצירה הגבוהה, ואומר ליוצרים: תסתכלו טוב ותבינו שאין לנו סיכוי להפוך את איימן עודה ללגיטימי ואת הרשימה-המשותפת ללגיטימית כשכל הזמן הרוב ניזון מתרבות פופולרית לפיה הקבוצה הזו היא איום וגיס חמישי. צריך להיות מודעים לזה, כי לא נצליח בפוליטיקה אם לא נשנה את זה שם. אלה לא שני מישורים נפרדים".

* * *

פרויקט "נוכחים נפקדים" של "העין השביעית" מתפרסם בשיתוף ובמימון עמותת סיכוי ויחד עם יפעת מחקרי מדיה