"התקשורת העברית לא מבינה עד כמה הציבור הערבי צמא להשפעה, צמא להיות שותף לשלטון, וליטול חלק בעיצוב המדיניות. למעשה התקשורת לא מבינה את הרצון של הציבור הערבי להשתלב. היא כל הזמן מנסה להציג אותו כשלוחה של מדינות ערב ואויב בפוטנציה. אני חושב שזה פספוס גדול, אמנם אנחנו שייכים מבחינה לאומית לעם הפלסטיני אך בו זמנית אנחנו אזרחים במדינת ישראל ופועלים אך ורק במסגרת החוק", אומר מוחמד ח'לאילה, דוקטורנט למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה.

"התקשורת העברית מתייחסת לחברי הכנסת הערבים והמפלגות הערביות כאל מקשה אחת ומתעלמת מההבדלים האידאולוגיים ביניהם. למשל, גישתה של חד"ש בכלל ושל איימן עודה בפרט שונה בהרבה מגישתה של בל"ד. מה גם, התקשורת העברית מפספסת את הפער שבין חלק מהמנהיגות הערבית והאליטה הפוליטית הערבית ובין הציבור הרחב - העמדות של הציבור הערבי הן יותר פרגמטיות מאלו של המנהיגות הערבית, ועדיין ההנהגה הפוליטית הערבית יותר פרגמטית לעומת מה שמשתקף מהסטיגמה נגדה בתקשורת העברית".

"עמדנו דקת דומייה לזכר האזרחים החפים מפשע שנהרגו במהלך המלחמות נגד עזה, אבל הוצגנו כאילו אנחנו שלוחה של האויב; מעין גיס חמישי"

ח'לאילה, שכתב את התזה שלו על "דעיכת כוחן של המפלגות הפוליטיות בבחירות המקומיות בחברה הערבית הפלסטינית במדינת ישראל", מספר כי המפגש הישיר הראשון שלו עם התקשורת הישראלית בשפה העברית הגיע בתחילת העשור, במסגרת פעילותו הסטודנטיאלית באוניברסיטת חיפה כיו"ר תא חד"ש וחבר בוועד הסטודנטים הערבי. בימים של מתיחות באוניברסיטה, כשהתחוללו עימותים בין סטודנטים יהודים וערבים, הגיעו נציגי כלי התקשורת לקמפוס כדי לסקר את הנעשה.

"לצערי, בחלק מהמקרים התקשורת סיקרה את האירועים הללו כאילו הסטודנטים הערבים מנסים להתסיס את הקמפוס", נזכר ח'לאילה. במקרים אחרים, הוא מספר, כשצה"ל פעל בעזה, התקשורת מסגרה את הנעשה בקמפוס חיפה "כאילו הסטודנטים הערבים מנסים לפתוח חזית צפונית".

ח'לאילה מספר כי הוא וחבריו נרדפו, גם על ידי מוסדות האוניברסיטה, ספגו מכות, קריאות בוז וקריאות "מוות לערבים", אך כל זה לא עניין בכלל את התקשורת. "כל מה שעניין אותם זה שהסטודנטים הערבים עמדו כביכול דקת דומייה לזכרו של [אחמד] ג'עברי [בכיר בחמאס שחוסל על ידי צה"ל; י.מ]", הוא אומר. "למעשה עמדנו דקת דומייה לזכר האזרחים החפים מפשע שנהרגו במהלך המלחמות נגד עזה. זה היה ניסיון לעוות את המאבק הצודק והאזרחי באופיו של הסטודנטים הערבים באוניברסיטת חיפה. הוצגנו כאילו אנחנו שלוחה של האויב; מעין גיס חמישי שבאמצע מלחמה מנסה לזעזע את הסדר והיציבות מבפנים. כשיצאנו להפגנות קראנו להפסקת המלחמה לאלתר: היינו קוראים 'די לשפיכות דמים!', ו'די להרג אזרחים!', וניסינו להציג את המאבק לא רק כחובה לאומית שלנו כערבים פלסטינים אלא גם כחובה אזרחית מתוקף היותנו אזרחים במדינת ישראל. אני חושב שנקודת המבט הזו לא זכתה בכלל להתייחסות בתקשורת הישראלית".

ידיעה על "דקת הדומייה לג'עברי" (צילום מסך: mako)

עם זאת, חל'אילה מספר שבהמשך עבר מעין חוויה מתקנת אצל ירון לונדון, שבימים אלו סופג ביקורת רבה בעקבות הצהרתו נגד הערבים. היה זה במהלך הבחירות המוניציפליות האחרונות, כשח'לאילה התארח ב"לונדון את קירשנבאום" על תקן מומחה לענייני הפוליטיקה המקומית ביישובים הערביים בישראל. "לונדון דווקא נתן לי במה מכובדת וסיקר את הבחירות בצורה מאוד עניינית ומקצועית", הוא אומר.

מה הייתה נקודת השפל מבחינתך של סיקור הפוליטיקה הערבית בהקשר של הבחירות?

"באופן כללי, ויש יוצאי דופן, התקשורת הישראלית מתגייסת לתעמולה של הימין - כאילו חברי הכנסת הערבים פועלים אך ורק למען הסוגיה הפלסטינית ומתעלמים מהסוגיות הבוערות בתוך היישובים הערביים במדינת ישראל. כמי שעוקב אחרי העשייה הפרלמנטרית של חברי הכנסת הערבים, וגם אם אני חושב שחלקם לא מצליחים לעשות את העבודה בצורה האפקטיבית ביותר, לומר שהם פועלים רק למען הסוגיה הפלסטינית זה שקר אחד גדול.

מוחמד ח'לאילה

"אם בודקים את התפוקות שלהם ומנתחים איזה אחוז מעבודתם הוקדש לענייני פנים בוערים של החברה הערבית בישראל ומשווים זאת לאחוז מעבודתם שהוקדש לנושא הפלסטיני זה 90% לעומת 10%. כלומר, 90% מהסוגיות שהח"כים הערבים מעלים קשורות לנושאים כמו תאגידי מים וביוב ביישובים, סגירת מתנ"סים ובתי ספר, סוגיית האלימות והנשק הבלתי-מורשה וסוגיית הריסת הבתים; זה כל אותם הדברים היומיומיים, העניינים האזרחיים, הכואבים. אבל כל זה לא זוכה לסיקור תקשורתי. רק כאשר ח"כ ערבי מעלה נושא שקשור לזכויות הלאומיות של העם הפלסטיני או לפגיעה בזכויות האדם בגדה המערבית וברצועת עזה, או כשח"כ ערבי עולה למרמרה, אז כל המאבק של הח"כים הערביים הופך להיות המאבק הלאומי - הם גיס חמישי ומעוניינים להרוס את מדינת ישראל. גם אם אני לא אוהד גדול של המהלך של לעלות על המרמרה, אני חושב שצריך להציג דברים בהקשרם.

"בנוסף, בתקשורת יש מי שמנסים כל הזמן למסגר את הח"כים הערביים כתומכי טרור. למשל כל הפרשה של השתתפות ח"כ יוסף ג'בארין בכנס בבריטניה של עמותה התומכת בחרם על ישראל. הוא דיבר על האפרטהייד הישראלי בגדה המערבית לפי נקודת מבטו, עמדה שיש היום גם לא מעט יהודים ישראלים שתומכים בה, אבל הוצג כמי שמנסה לפגוע בביטחונה של מדינת ישראל. ח"כ ג'בארין הדגיש כי הוא בעד חרם על ההתנחלויות אך בתקשורת הוצג כאילו שהוא קורא לחרם על כל מדינת ישראל. למרות שהדגיש את עמדתו התומכת במאבק בדרכי שלום היה ניסיון לסלף את דבריו, לעוות את עמדותיו ולהוציא אותם מהקשרם. גם אם אני לא מסכים עם הקריאה לחרם, אני חושב שזה כלי אזרחי לא-אלים ולגיטימי. לדעתי היחס התקשורתי לא מאוזן בהקשר הזה. אם ח"כ יהודי היה עושה את אותם מעשים שעשה ח"כ ערבי זה היה מקבל התייחסות אחרת".

היו קוראים לו "בוגד" אבל לא "תומך טרור".

"כן, בהחלט. יש מגמת שינוי ביחס התקשורת לערבים, אני לא אומר שלא, אבל עדיין התקשורת העברית היא תקשורת שניזונה מסטיגמות ומייצרת סטיגמות. אני יודע שבעיית האלימות, למשל, היא בעיה אקוטית בחברה הערבית וצריך להתייחס אליה, אבל לתקשורת קל יותר להתייחס לאירועים שליליים כאלה, ולעומת זאת אירועים שגרתיים שהיא מסקרת בבית-שאן, או בגוש דן, היא מתעלמת מהם בהתייחס לנצרת, אעבלין או שעב. זו הטיה".

דה-לגיטימציה כפולה

מלבד הסיקור המוטה מצביע ח'לאילה על בעיית ההדרה החריפה בתקשורת העברית. "בבחירות האחרונות, בשני האולפנים העיקריים, דיברו על שיעורי ההצבעה הנמוכים ביותר של האוכלוסייה הערבית מאז קום המדינה", הוא אומר. "הסתכלתי בפאנל של המומחים שדנו בכך וראיתי שהביאו מומחים יהודים-אשכנזים כדי לנתח את דפוסי הצבעה בחברה הערבית. איפה הסוקרים והמומחים הערבים? איפה מי שיכולים לתת את נקודת המבט של הערבים? זה הזוי. יש יחס שהוא, אני חושב, מזלזל, מפלה ולא מאוזן אבל הוא גם גם לא מקצועי בחלקו".

משדר הבחירות בחדשות 12, ללא אף פרשן ערבי, אפריל 2019 (צילום מסך)

אגב הדיון על שיעורי ההצבעה הנמוכים, עד כמה אתה חושב יש לסיקור בתקשורת העברית השפעה על הבוחר הערבי?

"יש לי תיאוריה שלמה על זה וגם כתבתי מחקר בעניין. אני חושב שאימוץ נקודת המבט של הימין, שחברי הכנסת הערבים עובדים רק עבור הפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה, ושהם מתעלמים מהבעיות האקוטיות של הציבור הערבי בישראל, תפס. הציבור הערבי ניזון מאוד מהתקשורת בעברית, ומתחיל לאמץ את נקודת המבט הזו. כלומר יש פה דה-לגיטימציה כפולה של הח"כים הערבים: מצד המדינה והימין ששולט במדינה (ומצד התקשורת הישראלית), ולבסוף גם מצד הציבור הערבי עצמו. אפשר לראות זאת בסקרי דעת הקהל, בשאלות כמו 'באיזו מידה אתה מאמין במפלגות הפוליטיות הערביות?' שיעורי האמון במפלגות הערביות הוא הנמוך ביותר - הציבור הערבי מאמין בממשלה ובכנסת יותר מאשר במפלגות הפוליטיות שלו".

למה זה לא הביא את הציבור הערבי להצביע יותר ויותר למפלגות ציוניות אלא הרחיק אותם מהצבעה בכלל?

"השיסוי צריך להיות מאחורינו. לתקשורת הישראלית יכול להיות תפקיד מרכזי בהבניית אזרחות משותפת ושוויונית לכולנו"

"הניסיון ההיסטורי מלמד שבתקופת קום המדינה הציבור הערבי נהר לקלפי והצביע לרשימות הלוויין של מפא"י והצביע שנים לאחר מכן למפלגת העבודה והצביע למפלגות דתיות, ובסוף מה הוא קיבל? יותר אפליה, יותר גזענות ופגיעה קשה יותר במצבו ובמעמדו. הציבור הערבי כבר בדק את האופציה הזאת. הוא ניסה על בשרו וראה שאין שיפור. השיפור הבולט ביותר במצב הציבור הערבי הגיע משיתוף הפעולה של המפלגות הערביות, במסגרת הגוש החוסם עם ממשלת רבין השנייה. אכזבה נוספת הייתה לציבור הערבי כשהצביע לברק בהמוניו אבל הוא התעלם מהם באופן טוטלי ואז בא גם אוקטובר 2000 ורצח 13 אזרחים ערבים.

"עקב הדברים הללו הציבור הערבי לא מאמין למפלגות הציוניות. מהבחינה הזו הוא מעדיף להדיר את רגליו מהבחירות. מנגד, התקשורת העברית לא נותנת במה שתתווך בין הח"כים הערבים ובין מצביעיהם. אם בודקים את שיעור ההשתתפות של ח"כים יהודים בתקשורת בעברית, במהדורות החדשות העיקריות, באולפנים המרכזיים, הדברים מדברים בפני עצמם. אין כמעט נוכחות לח"כים הערבים בשעות הפריים-טיים, כשכל האנשים נמצאים מסביב למדורת השבט".

אם היית יכול לדבר עם עורכים בכירים בתקשורת בעברית, מה היית אומר להם?

"תארחו אותנו! אנחנו רוצים להציג תמונה אמיתית, אנחנו רוצים להציג את רחשי הלב של הציבור הערבי, המאוויים של הציבור הערבי, ואנחנו רוצים גם ערוץ הידברות עם הקהילה היהודית. מביאים אותנו רק בהקשרים של סכסוך ושסעים או כשצריך לסקר תופעות שליליות כמו אלימות ושחיתות, אבל יש הרבה תופעות חיוביות בחברה הערבית. התקשורת יכולה להיות זירה של קירוב לבבות בין יהודים וערבים. די, זהו, זה הזמן להתחבר. השיסוי צריך להיות מאחורינו. לתקשורת הישראלית יכול להיות תפקיד מרכזי בהבניית אזרחות משותפת ושוויונית לכולנו, כלומר בהבניית שיח חדש, שיח שיכול להכיל יהודים וערבים".

* * *

פרויקט "נוכחים נפקדים" של "העין השביעית" מתפרסם בשיתוף ובמימון עמותת סיכוי ויחד עם יפעת מחקרי מדיה