"תביעה זו היא דוגמה מובהקת לאופן שבו יכולים בעלי הון וגופים עתירי משאבים להשתמש לרעה בהליכים משפטיים לצורך השתקת ביקורת ציבורית לגיטימית כנגדם. זאת, במיוחד לאור כך שבתומם של ההליכים בתביעה זו, בהיר כשמש כי אין מאחוריה כל בסיס משפטי וכי סיכוייה היו אפסיים מלכתחילה, כך שלמעשה כל מטרתה היתה להטיל מורא על הנתבעת לצורך השתקתה והרתעתה מפרסום ביקורת ומידע רלבנטי על התובעת ועל העומד בראשה".

כך פותחת העיתונאית העצמאית שרון שפורר את סיכומיה בתביעת לשון הרע שהגישה נגדה חברת אורבן נדל"ן. הסיכומים הוגשו שלשום (16.7), יום לפני שהוגשה בקשת מחיקה מצד לשכת עורכי-הדין לתביעה אחרת שהוגשה נגד שפורר, בגין פרסומים ב"מקום הכי חם בגיהנום".

התביעה, בסך 1.7 מיליון שקל, הוגשה לפני כחמש שנים על-ידי חברת הנדל"ן אורבן (שנקראה אז ד.ד. מיזמים), אחרי ששפורר כתבה בחשבון הפייסבוק שלה כי מדובר בחברה "מפוקפקת" והמליצה אנשים שלא לעשות עמה עסקים. את החברה ניהל באותה תקופה המייסד שלה, דודו דיגמי, סוחר נשים מורשע שהפך לעד מדינה ומאז שינה את שמו.

שרון שפורר (צילום: אורן פרסיקו)

דיגמי עמד במרכזן של כתבות תחקיר של שפורר שפורסמו ב"הארץ", שבהן נטען כי הוא ממשיך לפעול באופן אלים גם בקריירה החדשה שלו בתחום הנדל"ן. בתביעת הדיבה טענה החברה, באמצעות עו"ד עמוס ון-אמדן, כי הפרסומים של שפורר בעמוד הפייסבוק שלה הסבו לה נזק אדיר. שפורר טענה בין היתר, באמצעות עורכי-הדין אורי קידר ועמוס נוה מהמטה למאבק בסחר בנשים, כי התביעה שהוגשה נגדה היא תביעת השתקה (SLAPP – תביעה אסטרטגית נגד השתתפות ציבורית).

בסיכומיה טוענת שפורר, באמצעות עורכי-הדין קידר, נוה ותמר בן-דרור, כי די בכך שחברת הנדל"ן הוקמה על-ידי דיגמי כדי לקבוע שהיא חברה מפוקפקת שראוי להישמר מפניה, שכן דיגמי הוא "אדם קיצוני ומסוכן, עבריין מורשע, אשר בנסיבות נורמליות היה בוודאי נאסר, מורחק מן החברה ומוקע על-ידיה". זאת ועוד, שפורר טוענת כי אף היתה מרוסנת כשפרסמה אזהרות מפני חברת הנדל"ן, שכן בפועל היא אינה רק "מפוקפקת" אלא "חברה מושחתת, שהוקמה מכספי סחר בנשים, בבעלותו של עבריין, ואשר מעורבת בעצמה במעשים פליליים".

עוד טוענת שפורר כי דיגמי מעולם לא חזר למוטב, אלא המשיך לפעול באלימות ועבריינות גם בעסקי הנדל"ן שלו. "מראשית ימיו של דיגמי בעסקי הנדל"ן התבססו עסקיו על קשרים עם עבריינים וגורמים מפוקפקים, וכן על קידום פרויקטים תוך שילוב מתמיד בין כלים משפטיים לבין כלים פליליים", נכתב בסיכומיה. שפורר מזכירה בסיכומיה כי אחד העדים שזימנה, צורי סעדה, סיפר לבית-המשפט על האיומים שקיבל אחרי שהסתכסך עם דיגמי בתקופה שזה כבר היה כביכול מחוץ לעולם הפשע.

בין היתר טוענת שפורר בהקשר זה כי דיגמי היה שותף במועדון החשפנות "בייבידולס", "מקום שהיה מוקדש לניצול ולהחפצה של נשים, ואשר הנשים העובדות בו נדרשו גם להציע ללקוחותיו שירותי זנות". אמנם בעדותו בתביעה זו הכחיש דיגמי כי היה שותף במועדון, אולם בעדות שמסר בעבר בפרשת הסחר בנשים העיד כי היה שותף במועדון לפחות עד אמצע 2010. עוד מציינת שפורר כי לפי עדותו של שמואל גזית בתביעה הנוכחית, דיגמי היה "הרוח החיה" במועדון החשפנות לפחות עד שנת 2014.

בין היתר טוענת שפורר כי דיגמי היה שותף במועדון החשפנות "בייבידולס", "מקום שהיה מוקדש לניצול ולהחפצה של נשים, ואשר הנשים העובדות בו נדרשו גם להציע ללקוחותיו שירותי זנות"

"על אף ההפרדה 'הנקייה' שמבקשת התובעת לערוך בינה לבין דיגמי, ובין 'דיגמי הישן' ו'דיגמי החדש', המציאות אינה מאפשרת כל הפרדה כזו – כאשר דיגמי לא חדל ולו לרגע מלהחזיק בעסקי זנות וחשפנות; כאשר משקיעי נדל"ן שהשקיעו באמצעות החברה מצאו את עצמם משקיעים בעסקי הזנות של דיגמי; כאשר דיגמי נהג לקחת את משקיעיו בנדל"ן לבלות במועדוני חשפנות; וכאשר עובדים מ'תעשיית המין' דוגמת זאב מנדלסון מצאו את דרכם, באורח פלא, להיות מועסקים בתובעת [חברת אורבן נדל"ן]", נכתב בסיכומי שפורר.

אחת הטענות המרכזיות של חברת הנדל"ן היא כי אין כיום קשר בינה ובין דיגמי, ושבכל מקרה מדובר בשתי ישויות נפרדות, כך שגם אם לדיגמי יש עבר עברייני עשיר – החברה עצמה פועלת ללא רבב. שפורר כופרת בכך. "התובעת היא דיגמי, ודיגמי היא התובעת", נכתב בסיכומיה. בחברת הנדל"ן אמנם היה שותף נוסף, דודו זהבי, אולם שפורר טוענת כי מעדותו של זהבי עלה כי הוא לא היה יותר מאשר "כסות לפעילותו של דיגמי בחברה".

שפורר מציינת בסיכומיה כי גורמים שונים שעשו עסקים עם חברת הנדל"ן העידו כי חדלו מכך ברגע שנודע להם על עברו של דיגמי. עובדה זו, טוענת שפורר, מחזקת את הטענה כי פרסום אזהרתה מפני החברה היתה לא רק מוצדקת אלא אף הכרחית. "התנהלותם של המשקיעים באורבן בזמן אמת מבהירה כי האדם הסביר בוודאי שלא עורך כל הפרדה בין החברה לבין בעליה ומנהלה, וסובר כי ככל שהבעלים מושחת, הרי שגם בחברה דבק בהכרח פגם. בנסיבות אלה בוודאי שאין בפרסום מפוקפקותה של החברה משום לשון הרע נגדה", כותבים באי-כוחה של שפורר.

"דיני התאגידים לא נועדו כדי למרק את שמם של עבריינים, ואין להפרדה המשפטית בין החברה לבין בעלי מניותיה כל קשר להשפעת שמם ואופיים הרע של מנהלי החברה על אופיה הציבורי והמוסרי של החברה"

החוק אמנם מבדיל בין חברה בע"מ לבעליה, ומקנה לחברה אישיות משפטית נפרדת מבעלי המניות שלה, אולם לדברי שפורר "דיני התאגידים לא נועדו כדי למרק את שמם של עבריינים, ואין להפרדה המשפטית בין החברה לבין בעלי מניותיה כל קשר להשפעת שמם ואופיים הרע של מנהלי החברה על אופיה הציבורי והמוסרי של החברה". עוד טוענת שפורר בהקשר זה כי "אמנם לא הישות המשפטית 'מיזמים' או 'אורבן' חטפה, כלאה, איימה וסרסרה – היה זה 'רק' העומד בראשה – אולם אין נובע מכך שלא דבק פגם מוסרי בחברה, ולכל הפחות ניתן לומר כי היא 'מפוקפקת'".

מעבר לטענות כי הפרסומים של שפורר בפייסבוק חוסים תחת ההגנות של חוק איסור לשון הרע, בסיכומיה של שפורר מוקדש פרק נפרד לטענה כי התביעה נגדה היא תביעת השתקה. "בשנים האחרונות גוברת בישראל תופעה המוכרת במדינות אחרות: תביעה או איום בתביעת לשון הרע המגיבות לביטוי או לפעולה בנושא ציבורי ושתוצאתן, לעתים גם כוונתן – הטלת אפקט מצנן על יכולתו של הנתבע או של הציבור הרחב להשתתף בשיג ושיח באופן כללי", נטען בסיכומי שפורר.

"תביעות אלו מוגשות בדרך כלל על-ידי אנשים או גופים בעלי כוח ויכולת כלכלית, סיכוייהן קטנים והן נסמכות על עילה חלשה או גבולית, ובחלק מהמקרים מופרכת ממש. האפקט העיקרי שלהן אינו משפטי, אלא ציבורי: השתקה של ביקורת הנמתחת על התובע ופגיעה במי שמפריעים לו לקדם את ענייניו".

שפורר מזכירה כי "לתביעת SLAPP חמישה מאפיינים מרכזיים, כפי שאלו עוצבו וגובשו בפסיקה: המאפיין ראשון הוא כי התביעה נולדה בעקבות התבטאות בעניין ציבורי. מאפיין שני הוא שעצם הגשתן ובירורן עלולים להטיל אפקט מצנן על נכונותם של הנתבעים, או של אחרים, להשתתף בשיח הציבורי. מאפיין שלישי לתביעות SLAPP הוא כי לרוב הן מוגשות בעילה של לשון הרע. מאפיין רביעי הוא פערי כוחות, בעיקר כלכליים, לטובת התובע. והמאפיין החמישי הוא סכום התביעה המופרך שבו נוקב לרוב התובע".

"דיגמי – אשר הוא האדם העומד מאחורי התביעה והוא זה שעל אודותיו נכתבו כתבותיה של הנתבעת בעיתון – הגיש תביעה זו באמצעות אורבן – התובעת עתירת המשאבים – כנגד עיתונאית ואם יחידנית צעירה, נטולת משאבים, והכל כאמור בעילה מופרכת לחלוטין"

לטענת באי-כוחה של שפורר, "ניכר כי תביעה זו אינה אלא 'תביעת השתקה' כמתואר. כזכור, דיגמי – אשר הוא האדם העומד מאחורי התביעה והוא זה שעל אודותיו נכתבו כתבותיה של הנתבעת בעיתון – הגיש תביעה זו באמצעות אורבן – התובעת עתירת המשאבים – כנגד עיתונאית ואם יחידנית צעירה, נטולת משאבים, והכל כאמור בעילה מופרכת לחלוטין. את התביעה ביקשה התובעת לנהל עד תום, באופן המטיל עול כבד על הנתבעת, מקצועית, נפשית וממונית – והכל כדי לרפות את ידיה מביצוע אחריותה המקצועית כלפי הציבור ולהלך עליה אימים באופן אישי".

בשל כך טוענת שפורר כי "קיימת חשיבות ציבורית מן המעלה הראשונה לדחות תביעה זו מכל וכל ולא לתת יד לניצול הליכים שיפוטיים לרעה. בתוך כך, ישנה חשיבות מיוחדת גם מבחינת מדיניות שיפוטית, וההשלכה הציבורית והחברתית שיש לתיק זה, לפסוק הוצאות עונשיות כבדות על התובעת, ובפרט בשל התנהלותה לאורך ההליך".

בהקשר זה מוסיפים בהמשך באי-כוחה של שפורר כי "ניהול תביעה זו גבה מחיר קשה מהנתבעת הן בפן המקצועי והן בפן האישי, עת נאלצה להתמודד עם עננה כלכלית שריחפה מעליה במהלך למעלה מחמש שנים. במסגרת שנות ניהול התיק נולדו לנתבעת שני ילדים, והיא אם יחידנית שאף במסגרת 'חופשת הלידה שלה' (או 'תקופת ההורות') אולצה להגיע לדיונים, למסור תצהיר וכיוצא באלה עיסוקים שונים אשר נכפו עליה מעצם ניהול תביעה טורדנית זו. דומה כי ישנה חובה משפטית, מוסרית וערכית לתת ביטוי גם לכך במסגרת פסיקת ההוצאות בתיק זה".

באי-כוחה של שפורר, עורכי-הדין קידר, נוה ובן-דרור מהמטה למאבק בסחר בנשים, מציינים כי לקחו על עצמם את התיק "פרו בונו", אך השעות הרבות שהקדישו לו מסתכמות בעלויות של כ-900 אלף שקל. "המטה למאבק בסחר בנשים אינו מעוניין לגבות סכומים אלה מן הנתבעת", הם מציינים, "אולם בוודאי שאין בכך כדי לפטור את התובעת ואת דגמי מנשיאה בהוצאות אלה".

במקביל להגשת סיכומי שפורר הגישה גם התנועה לאיכות השלטון חוות דעת מטעמה, שתומכת בטענה כי מדובר בתביעת השתקה.

22755-06-14

* * *

להורדת הקובץ (PDF, 10.14MB)