בית-המשפט דחה את תביעת העתק שהגישה חברת אורבן נדל"ן, שנוסדה על-ידי סוחר הנשים דודו דיגמי, נגד עיתונאית "המקום הכי חם בגיהנום" שרון שפורר – וחייב את החברה לשלם לה 100 אלף שקל. השופטת שדנה בתיק, רחל ערקובי, מתחה ביקורת חריפה על דיגמי וקבעה כי שפורר אמרה אמת ופעלה בתום לב. כמו כן קבעה השופטת כי "לא ניתן להתעלם מהרושם" שמדובר בתביעת השתקה.

החודש לפני שש שנים הגישה חברת הנדל"ן, שנקראה אז ד.ד. מיזמים, תביעה בסך 1.7 מיליון שקל נגד שפורר אחרי שזו כתבה בחשבון הפייסבוק שלה כי מדובר בחברה "מפוקפקת" והמליצה לאנשים לא לעשות עמה עסקים. את החברה ניהל באותה תקופה מייסדה, דיגמי, סוחר נשים מורשע שהפך לעד מדינה ומאז שינה את שמו. קודם לכן עמד דיגמי במרכזן של כתבות תחקיר שפרסמה שפורר ב"הארץ", שבהן נטען כי הוא ממשיך לפעול באופן אלים גם בקריירה החדשה שלו בתחום הנדל"ן.

חברת הנדל"ן, שיוצגה על-ידי עו"ד עמוס ון-אמדן, טענה בתביעת הדיבה כי ההתבטאויות של שפורר הסבו לה נזק אדיר. שפורר טענה בין היתר, באמצעות עורכי-הדין אורי קידר ועמוס נוה מהמטה למאבק בסחר בנשים, כי התביעה שהוגשה נגדה היא תביעת השתקה (SLAPP – תביעה אסטרטגית נגד השתתפות ציבורית). לאחר מאבק משפטי ארוך, השופטת ערקובי קיבלה את טענותיה של שפורר, ודחתה את התביעה.

לדברי השופטת ערקובי, שפורר הוכיחה כי דיגמי המשיך ב"התנהלות לא לגיטימית" גם אחרי שחתם על הסכם עד מדינה וייסד את חברת הנדל"ן. "על-פי הראיות והעדויות שהובאו בפני ופורטו לעיל, ואף עדותו של הגורם עצמו, שהיתה רצופה באמירות ציניות וחוסר הכרה בחומרת מעשיו ואי-הבעת חרטה, התרשמתי כי ייתכן והגורם המשיך לפעול בדרכים לא כשרות גם לאחר חתימת הסכם עד המדינה וחרף התחייבותו בהסכם זה שלא לפשוע, תוך עירובה של החברה במעשים אלו", כתבה.

השופטת על העבריין דודו דיגמי וחברת אורבן-נדל"ן: "הוכח כי אותו גורם היה, הלכה למעשה, הרוח החיה מאחורי התובעת, התנהלותה, קשריה ומימונה, וכי מנהלי התובעת ידעו על אודות עברו הפלילי החמור והסתירו אותו במכוון"

בהמשך הוסיפה השופטת: "כאשר כנגד התובע [דיגמי] מוגש כתב אישום חדש הקשור לסחיטה ואיומים בהקשר של עסקת מקרקעין ופינוי, כאשר הגורם המשמש כרוח החיה של התובעת מוביל אותה לניהול הליכי פינוי תוך איומים כפי שפורט לעיל, לא ניתן לקבוע כטענת התובעת [אורבן נדל"ן] כי הגורם חזר בתשובה, הכיר בחטאו ומנסה לנהל חיים נורמטיביים.

"אני סבורה כי מהחומר הראייתי שהונח בפני, במועדים הרלבנטיים לכתב התביעה, הגורם עדיין לא עשה את המפנה המיוחל של התנערות מעברו הקשה. [...] העובדה כי הגורם בעדותו לא הצליח להביא את עצמו לכלל חרטה כנה ואמיתית באשר להתנהגותו כלפי הנשים שבהן סחר, ועדיין התנער מחלקו בפרשה הקשה, העובדה כי הגורם המשיך בהתנהלות אגרסיבית כלפי אנשים שנדרש פינוים (גם אם היה צדק בעמדת התובעת בנוגע לעצם הפינוי, ואינני נדרשת לכך), עצם ההתנהלות האגרסיבית מצביעה על חוסר הפנמה של תיקון המידות שאין חולק כי קלקול גדול היה בו".

השופטת ערקובי עמדה על כך ששפורר הוכיחה כי הקשר בין דיגמי לחברת הנדל"ן נמשך גם לאחר שפרש ממנה באופן רשמי. "הוכח כי אותו גורם היה, הלכה למעשה, הרוח החיה מאחורי התובעת, התנהלותה, קשריה ומימונה, וכי מנהלי התובעת ידעו על אודות עברו הפלילי החמור והסתירו אותו במכוון, ביודעם כי יש בעברו כדי להשפיע על החלטותיהם של אנשים וגופים שונים באם להתקשר עם התובעת בהסכמים והסכמות שונות, ובכך לשבש עסקיהם", כתבה.

העבריין המורשע דודו דיגמי בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, 27.3.2019. פניו נמחקו מכורח החלטת בית-משפט (צילום: אורן פרסיקו)

השופטת ערקובי מציינת בהקשר זה כי מנכ"ל החברה, דוד זהבי, "לא ידע להשיב על שאלות [כפי] שמצופה מאיש עסקים שמנהל חברת נדל"ן עם היקף פרויקטים נרחב". על כן הגיעה השופטת למסקנה כי "מר זהבי לא היה הרוח החיה בחברה", אלא דווקא דיגמי.

לפי השופטת ערקובי, שפורר הוכיחה כי הביטויים שכתבה על חברת הנדל"ן "מתכתבים עם התמונה העובדתית ששררה במועד פרסומם, וכן כי קיים עניין לציבור בפרסומם". על כן, קבעה השופטת, חלה במקרה זה הגנת "אמת דיברתי". "הביטויים שהובאו בפרסומים נקשרים בעיקרם לכך ששם התובעת נקשר עם גורמים פליליים, לא מוסריים, הפועלים בכוחנות. התרשמתי כי קיים אינטרס חברתי מובהק המצדיק את הפרסומים, חרף לשון הרע הטמונה בהם".

לגבי התואר "מפוקפקת" כתבה השופטת ערקובי כי "תאגיד שאליו קשור גורם שדבק בו פגם מוסרי בשל אופי העבירות שביצע, ודאי כאשר מדובר בעבירות חמורות של סחר בנשים בהיקף כה נרחב, תוך הסתרה מכוונת של פרט זה מגורמים שונים, לרבות לקוחות, בנקים ושותפים, עשויה להביא את האחרונים לפקפק בתאגיד ובעומדים בראשו, במניעיה, במטרותיה, בהתנהלותה, ביושרה וביחסה [של החברה] אל הבאים עמה בקשרים".

השופטת רחל ערקובי (צילום: אתר בתי-המשפט)

השופטת ערקובי העניקה לשפורר גם את הגנת "תום הלב". "הנתבעת, לכל הפחות מבחינה סובייקטיבית, הרגישה חובה מוסרית או חברתית לפרסם את עמדותיה לגבי התובעת, וזאת לאור סברתה כי נעשים מעשים לא תקינים בלשון המעטה על רקע קשריה של התובעת לגורם הקשור בה", כתבה השופטת. "הנתבעת הוכיחה כי נקטה בצעדים הנדרשים על מנת לאמת את טענותיה כלפי התובעת בטרם ביצוע הפרסומים, בין היתר על-ידי עיון בפסקי דין, החלטות, כתבי אישום, חומרי חקירה רלבנטיים, מסמכים מתיק התובעת, שיחות עם גורמים הרלבנטיים לפעילות התובעת ולגורם, וכדומה", הוסיפה.

אשר לטענת שפורר כי התביעה שהוגשה נגדה היא תביעת השתקה, השופטת ערקובי כתבה כי טענה זו "אינה משוללת בסיס". לדברי השופטת, "הסכום הנתבע, אף מבלי להידרש לסוגיית הנזק, הינו בשיעור גבוה. בנוסף, התובעת לא נתנה הסבר מדוע התביעה הוגשה כנגד הנתבעת בלבד, כאדם פרטי, וכנגד גורמים אחרים שפרסמו כתבות בנושאים אלו ובתפוצה רחבה לא פחות, לרבות מערכת העיתון שבה עבדה הנתבעת באותה עת – עיתון 'הארץ' – לא הוגשו תביעות, ואדגיש שוב כי במהלך ההליך התברר כי הנזקים להם טוענת התובעת החלו לכאורה לאחר הפרסומים בעיתונות, כלומר במועד מוקדם לפרסומי הנתבעת בעמוד הפייסבוק מושא התביעה. [...] לא ניתן להתעלם לפיכך מן הרושם שתביעתה של התובעת נעשתה משום רצונה להשתיק את הנתבעת מלפרסם את הקשר שבינה לבין הגורם".

לאור כל זאת קבעה השופטת ערקובי כי יש לדחות את התביעה, וחייבה את חברת הנדל"ן לשלם לשפורר הוצאות בסך 100 אלף שקל. הסכום הגבוה יחסית למקובל, נקבע "לאור משך ההליך, מספר העדים שנחקרו, היקף הישיבות והיקף החומר, ולאור מהות התביעה וסכום התביעה".

22755-06-14

* * *

לעיון בפסק הדין

להורדת הקובץ (PDF, 558KB)