העיקרון של פומביות ההליך המשפטי הוא כידוע עקרון יסוד חוקתי במשפט הישראלי, כמו בכל שיטת משפט נאורה אחרת. מדי פעם טורחים בתי-המשפט להעלותו על נס – כפי שראוי כמובן. "בימים שמכבר", כתב בעבר השופט מישאל חשין באחד מפסקי דינו, "ישבו הזקנים לדין בשער העיר, וכמותו של השער הקדום כן הם בתי-המשפט בימינו, שדלתותיהם פתוחות לרווחה לפני המבקשים לבוא בהם. ניהולו של משפט, של כל משפט – למעט חריגים – נעשה בפומבי, ופרסום ברבים של הנעשה והנשמע באולם בית-המשפט אינו אלא נגזרת מאותה פומביות".

המקרה של תביעת לשון הרע שהגישה חברה שהיתה מצויה בבעלותו של אדם עם עבר של עבריינות ואלימות, מלמד על חשיבותו של עקרון הפומביות, שכן לעתים גילוי המעשה המשפטי בפומבי הוא התרופה היחידה מפני שימוש לרעה בעצם הזכות לנהל תביעות בבתי-המשפט.

מעשה באדם, עבריין, שעשרות תיקים פליליים נפתחו נגדו. בשלב מסוים חתם על הסכם עד מדינה והפליל את שותפיו לפשע בתמורה לחסינות מלאה וסגירת כלל התיקים שבהם היה מעורב. במהלך המשפט שבו שימש עד מדינה תמכה התביעה באיסור על פרסום שמו – כמקובל בתיקים מסוג זה, במטרה לאפשר לו למסור עדות חופשית בלא איומים. בהסכם עד המדינה נקבע שהמדינה תסייע לו להחליף את שמו ופרטיו במרשם האוכלוסין.

אלא שאיסור הפרסום הזה נמשך גם לאחר מכן, שכן העבריין לשעבר ביקש למנוע כל פרסום שלילי על אודותיו בתקשורת גם כשהפך לאיל נדל"ן. ב-2012 התיר בית-המשפט העליון לפרסם את שמו הקודם, אך מהחלטתו עולה כי בד בבד אסר לחשוף את שמה של החברה שהיתה מצויה בבעלותו. השופטת דפנה ברק-ארז חתומה בהחלטה זו על משפט מפתח בפרשה כולה: "קיים אינטרס ציבורי", כתבה, "בכך שהציבור יידע ויוכל להיזהר בקשריו עם אנשים שהיו מעורבים בפעילות עבריינית משמעותית".

וכיצד יוכל הציבור לדעת ולהיזהר? ובכן, במקרה הזה – נוכח העובדה שאותו עבריין לשעבר זכה לחסינות מלאה מצד הפרקליטות, ואף לסיוע בהעלמת זהותו הקודמת – אולי הציבור לא יידע. העיתונאית שרון שפורר אמנם פירסמה כמה וכמה כתבות על אודות מעלליו של אותו עבריין, מבלי לחשוף את זהותו החדשה; אך היא לא עצרה שם, ובפוסטים שהעלתה בפייסבוק הזהירה את הציבור גם מפני החברה עצמה, שאותה כינתה "מפוקפקת", וציינה את שמו של בעליה. החברה, מצדה, הגישה תביעת לשון הרע נגד שפורר, בסכומים המעוררים חשש שמדובר בתביעת השתקה, ואף ביקשה לקיים את ההליך כולו במחשכים.

החלטתה של השופטת רחל ערקובי מבית-משפט השלום בתל-אביב לאפשר את פרסום פרטי ההליך, אך מבלי לאפשר את פרסום שם החברה או לקשור את שמו של הבעלים בשמה של החברה, מעניקה מרחב תמרון מסוים המאפשר תחילתו של דיון ציבורי בפרשה, ובהיבטים העקרוניים החשובים כל-כך העולים ממנה.

הסיפור כאן כמובן איננו בסבירות הפרשנות המשפטית, שבעטיה החליט בית-משפט השלום לפעול בהתאם לרוחו של צו איסור הפרסום שניתן בבית-המשפט העליון (כלומר, למנוע את חשיפת פרטיו העדכניים של העבריין המורשע – לרבות הקשר לחברה שהוא בעליה). הסיפור כאן גם איננו משחק הכיסאות בין הישויות המשפטיות השונות – הבעלים מזה והחברה שבבעלותו או בבעלות מקורבו מזה – והשאלה אם קיים בידול באינטרסים ביניהן. כלומר, האם צו איסור הפרסום על שמו של הבעלים, שניתן בעליון, חל באופן כלשהו גם על החברה שהוא בעליה – שהיא הצד לתביעת לשון הרע המתנהלת בבית-משפט השלום.

כל אלה הם שעשוע לוגי למשפטנים. הסיפור כאן הוא יכולתו של הציבור לפקח – באמצעות שיח תקשורתי הניזון ממידע שלם ומהימן – הן על מהלכי משפט המתנהלים בבתי-המשפט, והן על אופי הפעילות של חברות עסקיות שחזיתן מהוגנת לכאורה. באותה מידה שתפיסת עולמו של מי שסובביו מזינים אותו בשקרים השכם והערב הולכת ומתעוותת, כך מתכרסמת יכולתו של הציבור לקיים שיח נאות על המציאות המשפטית הסובבת אותו ככל שעוד ועוד צווי איסור פרסום, מוצדקים יותר או פחות, נחתמים בבתי-המשפט.

התוצאה היא שההליך המשפטי שבו תובעת החברה את העיתונאית שפורר בלשון הרע מצוי בנקודה מורכבת. ההליך לא ינוהל בדלתיים סגורות, דבר קיומו של ההליך המשפטי אינו מצוי תחת איסור פרסום, ואולם כתב ההגנה שהוגש מטעמה של העיתונאית – המציין במפורש את שמו של בעליה של החברה – נאסר לפרסום, אם כי הפסקאות החושפניות מתוכו לא נמחקו בהוראת בית-המשפט. זוהי כמובן אינה תוצאה מספקת בהיבט של פומביות הדיון המשפטי, אך זהו אילוץ הנובע מהיותו של ההליך בעיצומו. ניתן לקוות שבסופו יינתן לעיקרון החוקתי בדבר הפומביות – שבמקרה זה נלווה לו אינטרס חברתי רב-עוצמה בשקיפות ביחס לגורמים עברייניים – המשקל הראוי לו.

עו"ד יובל יועז מייצג לקוחות שונים במשותף עם עו"ד אלעד מן, שייצג את "העין השביעית" בעניין זה