במהלך מלחמת 12 הימים, שעות ספורות אחרי שהדף מפגיעה ישירה של טיל בליסטי ניתץ את חלונות הגן של בני הפעוט, נדרכתי למשמע עוד רעש חזק. זאת לא היתה אזעקה ולא פיצוץ נוסף, אלא מכונית שהשמיעה מוזיקה שמחה בווליום אגרסיבי – יוזמה של עיריית רמת גן להעלאת המורל.

סיירת ההרמות היתה חלק משורה של מהלכים אבסורדיים לחיזוק החוסן העירוני. כמה ימים אחר כך, מועצת העיר קיימה את ישיבתה באתר הנפילה שבה נהרגה תושבת רמת גן אתי אנג'ל, עשרות נפצעו ויותר מ-1,000 איש איבדו את בתיהם. אתרי נפילות כוסו בדגלים ויצרו מטאפורה קולעת למאניה המוניציפלית: דגל ענק המכסה בניין שאינו ראוי למגורים. רמת גן היא, כמובן, רק משל.

בחלוף פחות מתשעה חודשים נכנסנו למערכה נוספת מול איראן. בעודי כותבת, זוגות מתחתנים בחניונים תת-קרקעיים; המונים ישנים בתחנות הרכבת הקלה; חבריי עוזבים את הבית לטובת הממ"ד בבית ההורים; ושלטי החוצות ברמת גן מתמלאים שוב בתמונות של אריות מפהקים.

אבל ככלל, נדמה שהמערכה הזאת מתקבלת באהבה פחותה מקודמתה. אם לשפוט לפי הפוסטים ברשתות החברתיות והשיחות הנשמעות בגינה הציבורית (אבל לא באולפני הטלוויזיה) – אנשים עייפים וכועסים. יכול להיות שתרבות החוסן, שקנתה אחיזה רחבה בציבוריות הישראלית אחרי 7 באוקטובר, מתחילה להיסדק.

דרכים רבות נמצאו להשתיק את השאלות והתלונות שהחלו לעלות מאז תחילת המערכה הנוכחית. בין השאר, גויסו לשם כך תושבי לונדון בתקופת הבליץ (1940-1941). תלמדו מהם, פרימדונות: מטוסים גרמניים הפציצו את לונדון במשך 57 לילות רצופים. העיר המשיכה לספוג נזקים כבדים בשמונת החודשים הבאים. נפגעו גם ברמינגהם ובריסטול, פלימות' ומנצ'סטר, קרדיף ובלפסט – וקובנטרי, שההפצצה עליה היתה אכזרית במיוחד. אבל אף אחד לא רץ להתבכיין על זה בטוויטר, נכון?

כך למשל, אנשי תנועת הימין "אם תרצו" תהו בפוסט בפייסבוק אם "מישהו מסוגל לדמיין אזרח בריטי שהיה מתלונן [במהלך הבליץ] על השהות במקלטים מדי לילה?". באתר ערוץ 7 הסרוג, טור דעה להעלאת המורל הזכיר שגם הבריטים ידעו בימי הבליץ שצריך "אורך רוח וסבלנות… שאין להם ברירה אחרת מלבד להחזיק מעמד ולנצח". מעניין באילו עוד תחומים ערוץ 7 מבקש להידמות לבריטים.

לאמיתו של דבר, אפשר להבין את המשיכה לבליץ; את הערגה להרואיות שבעמידה האיתנה למול הרוע הנאצי המוחלט. גם מפתה להיסחף עם הדימויים הרומנטיים של רוח הבליץ: גילויי האחדות וחוש ההומור במקלטים ובתחנות הרכבת התחתית; צ'רצ'יל מבטיח "דם, יזע ודמעות"; מיליון וחצי המתנדבים למשמר המולדת; ורה לין מבטיחה שעוד נשוב ונפגש; קתדרלת סנט פול עומדת על כנה, אפופה בעשן ההפצצות.

ואולם, מחקרים שהחלו להופיע בשנות ה-80 הראו כיצד מיתוס ומציאות התערבבו זה בזה, ועיצבו זה את זה. ההיסטוריון הסקוטי אנגוס קלדר הבהיר שמיתוס אינו בדיה או אגדה, ובוודאי לא שקר: הוא מזקק רכיבים של המציאות לכדי גרסה טהורה ובהירה יותר שלהם. כך הוא מעניק פשר לחוויה היסטורית מורכבת, מבלבלת, מלאת סתירות, ולעתים מפחידה מאוד.

המיתוס של הבליץ אִפשר למי שחיו בזמנים הקשים ההם להחזיק מעמד בתוך האימה והכאוס – אבל הוא גם העלים מעיני הדורות הבאים כמה מהצדדים היומיומיים, הבנאליים, הלא-כל-כך-הרואיים, ולפעמים העלובים ממש, שהיו חלק מחוויית החיים במהלך מלחמת העולם השנייה.

כתוצאה מכך, נוצר דימוי פלקטי שניתן להדביק בעת הצורך על סיטואציות היסטוריות שונות. אני לא מעוניינת לפרק את המיתוס. רוח הבליץ היתה אמנם רעיון מופשט, אך גם מרכיב אמיתי וחשוב של חוויית המלחמה. אבל אם אנחנו כבר מעלים אותה באוב, כדאי לשאול גם מה, בעצם, אפשר לבריטים להחזיק מעמד.

מלחמת העם

אין ספק: הדימוי העצמי הלאומי של איתנות, איפוק, כושר עמידה ומורל גבוה, שזרעיו נזרעו זמן רב לפני שהפצצה הראשונה הוטלה על לונדון, שיחק תפקיד חשוב. אבל הוא לא היה הגורם היחיד.

רוח הבליץ, על היבטיה המיתיים והממשיים, נקשרה קשר הדוק לרעיון של מלחמת העולם השנייה כמלחמת העם (The People’s War). המונח "מלחמת העם" היה רחב דיו כדי שמרכיבים שונים באותו העם יוכלו לצקת בו משמעויות שונות. אפשר היה למשוך אותו שמאלה או ימינה; לפרוש אותו על פני המרחבים האדירים של האימפריה או לצמצם אותו לשכונה, לרחוב או לכפר. אך ככלל, הוא התייחס לרעיון של התגייסות כוללת למאמץ המלחמתי, שהיתה וולונטרית באופייה.

היו לכך שתי השלכות חשובות: ראשית, הרעיון שההמונים התגייסו למלחמה מבחירה ולא כתוצאה מכפייה יצר אתוס של מלחמה בעלת לגיטימציה דמוקרטית, שבה ההנהגה חבה דין וחשבון לעם המגויס. שנית, למלחמה נלוותה תמונת עתיד. הבריטים הרבו לדבר על היום שאחרי: באירופה, באימפריה, ויותר מכל – בממלכה המאוחדת עצמה.

את "מלחמת העם" של בריטניה ניתן היה להציג כתמונת תשליל של מכונת המלחמה הגרמנית. שתי המדינות דרשו הירתמות מסיבית של האוכלוסייה האזרחית למלחמה, אך רק באחת מהן העם היה שותף פעיל, ומבחירה. כך התבסס דימוי של המלחמה כמאבק לאומי, דמוקרטי, שכל חלקי העם התגייסו לטובתו.

המאמץ המלחמתי הבטיח (גם אם לא תמיד קיים) לטשטש את הבדלי המעמדות, הדת והגאוגרפיה בכך שליכד את בריטניה כולה סביב מטרה צודקת. ואם בריטניה ראתה בעצמה את המבצר האחרון של הדמוקרטיה באירופה, גם המאמץ המלחמתי צריך היה להתנהל בהתאם. "אנחנו נלחמים במעין מסע צלב", אמר חבר הפרלמנט העצמאי ורנון ברטלט, "ואלמלא כן, לא הייתם מצליחים לגייס תמיכה גורפת כל כך של העם. אני מקווה שהממשלה תשכיל לסמוך על העם, לומר לו את האמת ולמנוע הפצת שמועות".

בראשית היתה "המלחמה המדומה"

ברטלט אמר את הדברים בספטמבר 1939, אחרי שגרמניה פלשה לפולין, ובריטניה הצטרפה למלחמה בעצימות נמוכה. זו היתה ראשית "המלחמה המדומה", שארכה שמונה חודשים. אזרחים – בעיקר ילדים, נשים הרות ואימהות צעירות – נשלחו ממרכזי הערים אל הכפר, מחשש לביטחונם. אווירה כללית של חרדה מהבאות התפשטה בבריטניה, אבל פצצות לא הומטרו על לונדון. ג'ורג' אורוול תיאר את התקופה ההיא כשלום שלא היה שלום אשר הידרדר למלחמה שלא היתה מלחמה. בישראל של היום היו אולי קוראים לה "מלחמה דה-לוקס".

אפילו בשלב הזה היה ברור שמורל גבוה והתגייסות ציבורית נרחבת היו תנאים הכרחיים לניצחון במלחמה – אבל גם שסיסמאות פטריוטיות לבדן לא יספיקו כדי להבטיח אותם. כרזה ממשלתית שהטיפה: "האומץ שלך, העליצות שלך, הנחישות שלך – יביאו לנו את הניצחון", התקבלה בקרירות. של מי זה בדיוק "שלך", אנשים שאלו, ולמי זה "לנו"? האם הציבור נקרא להירתם למלחמה כדי להגן על האינטרסים של האליטות הפוליטיות, הכלכליות והצבאיות, מבלי שאלה יידרשו להקרבה דומה?

עם הזמן, השאלות האלה נקשרו לעיסוק הולך וגובר ביום שאחרי. יותר מהאפשרות של גרמניה אחרת, הציבור רצה לדעת אם תיתכן בריטניה אחרת, שוויונית יותר ומעמדית פחות. כמובן, לא כולם היו שותפים לדיון הזה. ווינסטון צ'רצ'יל, שהחליף את נוויל צ'מברלין בראשות הממשלה במאי 1940, עמד בעקביות על כך שמטרת המלחמה היא "במילה אחת: ניצחון", ובעוד כמה מילים, לא לאבד את האימפריה. ואף על פי כן, הציבור שאל שאלות. גם בשיאו של הבליץ דיווחה סוכנות ממשלתית שהתקשורת והציבור עוסקים באינטנסיביות בשאלה איך ייראה השלום, אם יבוא.

דוגמה בולטת לכך ניתן למצוא בגיליון שפרסם השבועון המצולם הפופולרי Picture Post בתחילת שנת 1941, תחת הכותרת "תוכנית לבריטניה". הגיליון נפתח במסה קצרה מאת ב. ל. קומבס, כורה פחם מובטל מוויילס, שתיאר במרירות את היעדר האופק של הקהילה שלו ותהה איזה עתיד נכון לבנו, מכונאי שגם הוא היה מובטל, ולנכדיו.

המשגים שהובילו למלחמה, הוא טען, צריכים לשים סוף לרעיון שיש מעמד חברתי אחד שנועד למשול. תשעת הטקסטים הבאים בגיליון נכתבו על ידי שורה של מומחים שהציעו תוכניות לשיקום בתחומים שונים ובהם דיור, תכנון עירוני, תעסוקה ושירותי בריאות ורווחה.

קו דומה הופיע במסה "האריה והחד-קרן" שפרסם ג'ורג' אורוול ממש באותו הזמן. לבריטניה, הוא טען, דרושה מהפכה סוציאליסטית התפורה למידותיה הייחודיות. המהפכה לא כרוכה בהכרח בדגלים אדומים ברחובות ובדיקטטורה של הפרולטריון, אך כן בארגון מחדש של המשאבים הכלכליים והגישה לכוח הפוליטי.

המלחמה עלולה להימשך עוד שנים, העריך אורוול, ובאופן בלתי נמנע תביא עמה ירידה נוספת ברמת החיים. המעמדות העובדים יידרשו לשאת עול כבד ו"הם יישאו בו, כמעט בוודאות, ובלבד שיידעו עבור מה הם נלחמים. הם ירצו ערובה כלשהי לכך שחיים טובים יותר מצפים להם ולילדיהם". לשם כך, הסיק אורוול, על העם להחליט מה הוא רוצה. לשם כך נדרשת תוכנית פעולה.

מההריסות קמה מדינת הרווחה

הציפייה שהניצחון והשלום יביאו עמם צדק חברתי לא שככה גם בחודשים ובשנים הבאות – להפך. בסוף שנת 1942, ממש כשתמונת המלחמה החלה להשתנות לטובת בעלות הברית, פרסמה ועדה בראשות הכלכלן הליברלי וויליאם בוורידג' דו"ח שפרש המלצות מפורטות להקמת מערכת ביטחון סוציאלי אחרי המלחמה. השאיפה היתה לכונן מצב של תעסוקה מלאה, עם מערך מקיף של שירותי בריאות, חינוך ורווחה, שיבטיחו לכל אזרחי בריטניה תנאים לקיום בסיסי בכבוד, מהעריסה עד לקבר.

החידוש שהדו"ח גילם לא היה בעצם קידומו של מערך ביטחון סוציאלי – ערב מלחמת העולם השנייה כבר פעל בבריטניה מארג שירותי רווחה נרחב למדי, ששילב מרכיבים ממשלתיים, מקומיים, פרטיים ופילנתרופיים – אלא בכך שקידם כיסוי אוניברסלי. כלומר, מערכת שמעניקה זכויות ושירותים לכלל האזרחים – לא רק לקבוצות או למעמדות מסוימים.

הדו"ח נמכר ביותר מ-600,000 עותקים, היקף מכירות חסר תקדים לפרסום ממשלתי. מפלגת הלייבור שילבה את המלצותיו במסע הבחירות שהעלה אותה לשלטון ב-1945, אחרי המלחמה. אמנם, לקמפיין הזה קדם סחף פוליטי כלפי שמאל שנמשך מספר שנים, אבל ההצהרה על מחויבות להמלצות דו"ח בוורידג' בוודאי לא הזיקה. המלצותיו שימשו בסיס לפיתוח מנגנוני מדינת הרווחה הבריטית שאחרי המלחמה, ובייחוד שירות הבריאות הלאומי (NHS), והשפיעו גם על תכנון מדינת הרווחה הישראלית.

ודוק, זה לא שאין בישראל מי שחושב על היום שאחרי. תוכניות להתנחלות ברצועת עזה (ואולי אף בדרום לבנון), טיהור אתני בגדה המערבית, איון כוחן המרסן של הכנסת ומערכת המשפט, והכפפת התרבות, האמנות, העיתונות והאקדמיה לסמכות הממשלה מקודמות במקביל, ובמרץ רב. אל מול הפעולות האלו, ומתוך השבר, ניתן להגות תוכניות ולהניח יסודות לעתיד הומניסטי ושוויוני יותר. ההשקעה בעתיד עשויה לעזור לנו לשאת גם את ההווה.

דרור שרון היא דוקטורנטית להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. המאמר התפרסם במגזין "תלם"