התגובה הראשונה של רבים שקראו את הכתבה ב"ניו יורק טיימס", שבה יוחסה לראש המוסד דדי ברנע התוכנית שטרם התממשה למיגור המשטר באיראן, היתה שראש הממשלה בנימין נתניהו עומד מאחורי הפרסום. הדלפה שנועדה למצוא שעיר לעזאזל על מנת להטיל עליו את האחריות במקרה שהמלחמה לא תשיג את יעדיה (שהשתנו תוך כדי תנועה), ובמיוחד היעד הראשוני והיהיר של הפלת שלטון האייתולות.

התגובה הזו ניזונה מהתנהלותו האופיינית של נתניהו מאז מחדל ה-7 באוקטובר 2023: את ההצלחות, כמו מבצע הביפרים היצירתי ומעורר ההתפעלות העולמית שביצע המוסד בפיקודו של ברנע נגד חיזבאללה בלבנון, זקף נתניהו לעצמו וניכס אותו אליו. מאידך, דפוס ההתנהלות שלו במלחמה בחמאס בעזה מתאפיין בבריחה מאחריות והטלת האחריות על מחדלים וכשלונות על ראש שירות הביטחון הכללי רונן בר ועל הרמטכ"ל הרצי הלוי.

אבל במקרה של ברנע ואיראן התמונה מורכבת יותר, ולא רק בגלל שברנע היה עד כה חיה מוגנת בפרסומי "מכונת הרעל" המיוחסים לסביבתו של ראש הממשלה. ניתוח הפרסום ב"ניו יורק טיימס" משקף שני וקטורים, שאין ביניהם קשר: זה האמריקאי וזה המשקף את המתחים בתוך מערכת הביטחון הישראלית.

הווקטור הראשון הרלוונטי הוא ניסיון של בכירים בבית הלבן, במועצה לביטחון לאומי ובחלק מקהילת המודיעין האמריקאית, להטיל על ישראל את האחריות על הכישלון המסתמן בהשגת יעדי המלחמה. לא רק בשל הרברבנות של נשיא ארצות-הברית דונלד טראמפ עם היציאה למערכה והתסכול מהמציאות הטופחת על פניו, אלא בשל התנגדותם אליה מלכתחילה והתגשמות החששות מהנטל שהיא מטילה על הכלכלה האמריקאית בשל סגירת מיצרי הורמוז, עליית מחיר הנפט והחשש מאינפלציה.

אנשי הווקטור הזה מנסים בכך לשרטט תמונה שאינה מדויקת, כאילו נתניהו, ברנע והרמטכ"ל רב אלוף איל זמיר, שביקרו לפני המלחמה בארצות-הברית ונפגשו עם מקביליהם, גררו את טראמפ למלחמה לאחר שהבטיחו לו ניצחון שיביא להפלת המשטר.

כותרות הכתבה ב"ניו יורק טיימס"

הווקטור השני מעיד על "מלחמות יהודים" בין צה"ל למוסד. בצה"ל, ובמיוחד באגף המבצעים (אמ"ץ), ניסו למסגר את המאמץ המלחמתי של ישראל כמחולק לשניים: זה הצה"לי, הכולל את חיל האוויר ואגף המודיעין (אמ"ן) האחראים על המבצעים המלחמתיים; וזה של המוסד שיתבטא בהוצאת ההמונים לרחוב, מה שעל פי תיאוריית הדומינו האופטימית היה אמור להביא להפלת המשטר ולהחליף אותו בהנהגה אחרת, מתונה ונוחה יותר למערב.

תיאור כזה של חלוקת העבודה שלכאורה נקבעה, התאפשר גם בגלל שבניגוד למלחמה הקודמת עם איראן, ביוני 2025, המוסד סירב הפעם ליחצן את פעולותיו, בין השאר מחשש לביטחונם של סוכניו שפעלו ועדיין פועלים בשטח.

לאמיתו של דבר, חלוקה כזו מעולם לא נקבעה. ראשית, המוסד עצמו ביצע ומבצע פעולות חשאיות על אדמת איראן ותורם למאמץ המלחמתי, שמתבטא בין השאר בהשגת מידע מדויק שמאפשר התנקשויות בבכירי משמרות המהפיכה והבסיג' ושיגור חיל האוויר לתקיפות נגד משגרים, בסיסי טילים ואתרי גרעין.

ושנית, וחשוב מכל, המוסד לא התחייב לא בשיחות עם ה-CIA ולא עם הקבינט שהמשטר ייפול. בוודאי שלא בלוח הזמנים הקצר. צריך לזכור שטראמפ עצמו קרא לעם האיראני להישאר בבתים כל עוד מתנהלת המלחמה.

אכן, ברנע הגה והציג תכנית גדולה שנועדה לאפשר יצירת תנאים שאולי יובילו להפלת המשטר, אך תוכנית זו היתה רבת שלבים וארוכת טווח שרק בסופה אולי המשטר היה נופל. לפי הערכות שונות, שורת הפעולות שתוכננה נועדה להימשך חודשים ואפילו שנה.

"לא היתה שום תכנית שמפילים את השלטון בטהרן בימים הראשונים למלחמה", אמר לי בכיר לשעבר שמכיר היטב את עבודת המוסד. יתר על כן, עבודת המוסד התאפיינה לרוב בכך שהוא פועל באיטיות, בסבלנות ובאורך רוח, ולעיתים תכנוניו ומבצעיו מתממשים לאחר שנים ארוכות, כמו שראינו בהישגיו בלבנון וגם ביוני 2025.

עוד ראוי לציין כי במוסד יש די והותר אנשים עם ידע וניסיון בתפקידים בכירים, כולל ראשי אגפים שלמדו את איראן במשך שנים רבות, כאנשי מחקר ברמה האקדמית וכחוקרי מחקר מבצעי ומודיעיני. קשה להעלות על הדעת שהם היו מציגים מיצג כזה לברנע וממנו לממשל האמריקאי ולשרי הקבינט.

לא שזה ישנה הרבה. אף שהקשב הציבורי הוא מוגבל ואורך חיי המדף של כל סיפור עיתונאי הוא קצר מועד, יצטרכו ברנע והמוסד לעמול כדי שהתמונה ששרטט ה"ניו יורק טיימס", לפיה המוסד הבטיח הפלת משטר בשיטת זבנג וגמרנו, לא תתקבע. בערוצי הטלוויזיה בישראל כבר דווח כך אמש.

אבל גם אם לנתניהו אין יד ורגל בפרסומים, ברור שהם משרתים אותו, ובמקרה של אי השגת היעדים, דשדוש צבאי או מלחמת התשה ממושכת, הוא יוכל לטעון ששמע לעצות המומחים והאמין להם. ברנע, ראש המוסד היוצא, יוכל להיזכר אז במשל המפורסם על הצפרדע והעקרב.