למרבה המבוכה, רק אחרי שהמפגש תם הבנתי מה בעצם קרה בו. זה התחיל כמו סתם פגישה. שיחת אוף רקורד עם אדם שקיווינו לגייס כמקור עבור "שיטת 'ידיעות אחרונות'", סדרת כתבות התחקיר של "העין השביעית" על תולדות השחיתות בעיתון של המדינה.

המקור הפוטנציאלי לא משתייך למעגל הקרוב של נוני מוזס, בעל הבית והכוכב הראשי של סדרת הכתבות, ולא מייצג אותו. אם היינו הופכים את סדרת הכתבות לסרט קולנוע, ניתן היה לתאר אותו כסוכן פעלתן ומקושר של שחקן שמגלם דמות משנה. הזהות שלו לא חשובה. הניסיון להפוך אותו למקור נכשל. הוא ממילא הגיע לפגישה עם מטרה אחרת: לשכנע אותנו להפסיק לחקור סדרה של אירועים פסולים שהעיסוק בהם הציק לו.

המקור-שלא-היה הסביר שכבר היו תקדימים. למשל, איש תקשורת בכיר שרצה לעסוק באותו נושא בדיוק מזווית ביקורתית – אך שינה את דעתו אחרי שקיבל מימון נדיב לפרויקט עיתונאי שעליו עמל. נשמע חשוד, אבל השיחה נמשכה והפליגה הלאה למחוזות אחרים.

ואז, רגע לפני סיום הפגישה, צצה ההצעה. אתה יודע, אמר המקור-שלא-היה, אני חושב שאתר "העין השביעית" הוא גוף חשוב, ואני גם יודע שהקיום שלו מתבסס על תרומות. קשה להתבסס על תרומות בימינו. אולי אפשר למצוא דרך לתת לכם תרומה משמעותית – ואם אפשר, בלי שיוכלו לזהות את מקור הכסף?

המקור-שלא-היה הסביר שכבר היו תקדימים: למשל, איש תקשורת בכיר שרצה לעסוק באותו נושא בדיוק מזווית ביקורתית – אך שינה את דעתו אחרי שקיבל מימון נדיב לפרויקט עיתונאי שעליו עמל

דחיתי את ההצעה ונפרדנו לשלום. רק אחרי כמה דקות נפל האסימון: יש מצב שניסו לשחד אותנו?

בדיעבד אולי זה לא אמור היה להפתיע. הרי מו"ל "ידיעות אחרונות" בכבודו ובעצמו עומד לדין בגין הצעת שוחד לראש הממשלה. החקירה אף העלתה עדויות על גביית פרוטקשן מגופים עסקיים, מושאי סיקור שלכאורה נכפה עליהם לרכוש מודעות כדי להימנע מסיקור עוין. וכבר שנים שבקבוצת מוזס עושים ביזנס משוחד חוקי בדמות גביית כסף עבור סיקור חיובי של פוליטיקאים וגופים מהגדולים במשק, במתכונת שזכתה לכינוי המכובס "שיתוף פעולה".

וישנה גם התרבות הארגונית. התובנה שקבוצת מוזס אימצה לעצמה נורמות מאפיוזיות עלתה שוב ושוב בשיחות עם מרואיינים שעבדו או עדיין עובדים בה. אחד אחרי השני סיפרו העובדים כיצד הבינו שהם עובדים בגוף שעושה עיתונות, לפעמים אפילו עיתונות מצוינת, אך במקביל מנצל לרעה את עוצמתו הציבורית כדי לממש אינטרסים אישיים של בעל הבית והמנהלים הבכירים.

כמו בכל גוף מאפיוזי, זה יכול ללכת בטוב או ברע. נתניהו הסביר לחוקרי להב 433 שנוני מוזס הוא חסיד של שיטת המקל והגזר. יש מטרה, וכדי להשיג אותה אפשר להשתמש בעיתון כדי לפנק את מושא החיזור – או לחבוט בו. ואפשר גם לעשות את שני הדברים סימולטנית.

מתחם קבוצת "ידיעות אחרונות" בראשון-לציון ממעוף הציפור, אפריל 2018 (צילום: מתניה טאוסיג)

את הצד של המקל חווינו בשני מקרים שבהם הצליחה מערכת "העין השביעית" לדרוך לבכירי "ידיעות אחרונות" על היבלות. ב-2015 פִרסמנו פרויקט גדול בשם "דירוג הפרסום הסמוי". אתר החדשות ynet מקבוצת מוזס דורג כמזוהם ביותר בענף. מיד לאחר מכן, עובדת של "ידיעות אחרונות" פנתה אלינו ודרשה מידע על תקציב הפעילות של "העין השביעית", כולל משכורות ונתונים על "תפוקה" של העובדים.

התוצאה היתה ידיעת חיסול מביכה ("מה יש לאנשי 'העין השביעית' להסתיר?") שפורסמה במדור תקשורת פיקטיבי שפעל אז ב-ynet והתאפיין בשעטנז של ידיעות יחצנות וחיסולי חשבונות.

שנתיים עברו, ול"ידיעות אחרונות" כבר היו בעיות הרבה יותר קשות מתוכן שיווקי. פרשת "תיק 2000" נחשפה והציתה רצף של וידויים מפי עיתונאים שעבדו תחת מוזס ולפתע הבינו שמישהו השתמש בהם באופן שאינו רק פסול ולא אתי – אלא עלול אף להתברר כפלילי. כמה מהעדויות פורסמו בסדרת כתבות של "העין השביעית" מ-2017, אחרות שולבו ב"שיטת 'ידיעות אחרונות'".

עורך "ידיעות אחרונות" לשעבר, רון ירון (צילום: אורן פרסיקו)

העדויות האלה יצרו תסיסה במערכת, פגעו (בצדק) במוניטין של הקבוצה והולידו את אחד הספיחים המגוחכים של "תיק 2000": פרשת הטרול מטירול. הטרול הוא עורך העיתון דאז, רון ירון, שהחליט להתמודד עם המבקרים בדרך פחדנית: לטנף עליהם בחסות האנונימיות באמצעות חשבון הטוויטר הרשמי של "ידיעות אחרונות". הוא לא הפסיק גם כאשר יצא לחופשה משפחתית בהרי טירול, ואז חשף את עצמו בטעות – ובכל זאת שיקר והכחיש שהוא-הוא האיש שמלכלך על הקולגות. כיום הוא כבר מודה שזה היה הוא, ואף טוען בעזות מצח שמעולם לא הסתיר זאת.

לא הרבה אחרי שחשפנו את זהות הטרול שוב הגיעה פנייה מ"ידיעות אחרונות". הפעם היתה חתומה עליה כתבת במחלקת התחקירים, לא פחות. הטריק היה זהה: שוב פעם שאלות על תקציבים, ושוב דרישה לקבל לאלתר ניירת פנימית שבה – יש לשער – מסתתר המידע המפליל שיפיל את "העין השביעית". נסיון הדיג הזה כנראה בכל זאת עורר בושה מסוימת במערכת העיתון, ואולי מלכתחילה הוא נועד רק לאיים. כתבת הנקמה מעולם לא פורסמה.

מה אפשר ללמוד מכל המקרים האלה, מהצעת השוחד ומשני נסיונות ההכפשה הגמלוניים? אם תשאלו את בכירי "ידיעות אחרונות", הם יגידו שאי-אפשר ללמוד מזה כלום, שזה בסך הכל צירוף מקרים. אם תשאלו את העיתונאים מהדרגים הנמוכים יותר הם יקראו לזה "יום שני". סתם יום של חול בגוף שעושה עיתונות, אבל גם משרת תכלית פסולה ומוכחשת: לספק מנופים וחומרי גלם למאבקי הצללים של בעליו. ואם יש לכם בעיה עם זה, לנו יש כאן מזוודה של מזומנים שתשנה את דעתכם. רוצים?