בסוף אוקטובר החלה להתפרסם באתר "העין השביעית" סדרת כתבות מיוחדת שמתיימרת לשרטט את "שיטת 'ידיעות אחרונות'". הסדרה מתמקדת במו"ל העיתון כיום, נוני מוזס, אבל חוזרת עד 1940 ועוסקת גם באביו נח מוזס וסבו יהודה מוזס. נקודת המוצא הרטורית שלה היא פרשת "תיק 2000" וההליך המשפטי שבו מוזס מואשם בהצעת שוחד לראש הממשלה בנימין נתניהו.

כך זה מוצג בכתבה הראשונה בסדרה: "נוני מוזס הוא האדם היחיד בקבוצת 'ידיעות אחרונות' שעומד לדין לצד בנימין נתניהו במשפט המו"לים, אבל הוא לא באמת לבד. יחד איתו עומדים לדין שלושה דורות של אנשי תקשורת – בני משפחה, בעלי מניות, מנהלים, עיתונאים וכוורת שלמה של עסקנים חסרי פנים שהפעילו יחד מונופול עיתונאי אימתני שאחז בנתח שוק חסר תקדים במונחים של מדינות דמוקרטיות. כל אחד מהם מילא את חלקו בהקמה ותפעול של אימפריה כוחנית שהתבססה על רתימת העיתונות לעגלה מתחלפת של אינטרסים". הדברים הבאים נכתבים בתגובה לתיאור הזה.

"שלושה דורות של אנשי תקשורת – בני משפחה, בעלי מניות...". זה נשמע כמו פתיחה של תסריט, בסיס לסרט בסגנון "הסנדק" או סרט אחר על משפחת פשע מושחתת, חסרת מעצורים, שבניה ובנותיה ("אנשי תקשורת") מעורבים בהפעלת מונופול אימתני, אימפריה כוחנית. ובכן, "שלושה דורות" של בני משפחה – קשה לדמיין הגזמה מופרכת יותר. אני מבינה את כותבי הסדרה, שרוצים להעניק לה עוצמה ואטרקטיביות, אבל יש גם עובדות, ודווקא מאנשי "העין השביעית" הייתי מצפה שלא ישתמשו ברטוריקה מתלהמת כדי להגדיל רייטינג.

אז מי הם שלושת הדורות של בעלי מניות שצריכים לעמוד לדין לצד נוני, לדעת הכותבים? בדור הראשון, איש אחד – יהודה מוזס. בדור השני, איש אחד – נח מוזס. יש מי שיאמרו שגם דב יודקובסקי, שאמנם לא נושא את השם מוזס, אבל הוא קרוב משפחה. אולי. אני לא בטוחה שמקומו עם המועמדים לעמוד לדין, אבל על כך ארחיב בנפרד. בדור השלישי, שוב איש אחד – נוני מוזס. תשאלו, רגע, אבל הם היו משפחה גדולה, איפה כל האחרים? האחים, הגיסים, בעלי המניות שקיבלו אותן בירושה, שמן הסתם גם היו מנהלים?

ובכן, הנה הם, מהדור השני ואילך (בדור הראשון אין עוררין על כך שהיה רק אדם אחד): ליהודה מוזס היו ארבעה בנים. הבכור, ראובן, היה עורך-דין ואמנם עבד כעורך-הדין של העיתון, אבל בניגוד למה שלמדתם מ"הסנדק" – הוא רחוק מאוד מדמות הקונסיליירי, מה גם ששנים מעטות לאחר הקמת העיתון נוספו לו יועצים משפטיים, דווקא משום שראובן לא היה משפטן בשיעור קומה הנדרש לאימפריה (הוא היה איש מוכשר ופיקח, אבל לא קורץ מהחומר של יועץ לאימפריה).

נוני מוזס עם אביו, מו"ל "ידיעות אחרונות" נח מוזס, ב-1977 (צילום: יוסי רוט, סוכנות יפפ"א, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, רישיון CC BY 4.0)

מעשה הרב היחיד של ראובן מוזס היה כתיבת המסמך שעל-פיו נקבעה חלוקת המניות בין בני המשפחה – לפי הוראות אביו, כמובן. וגם המסמך הזה מסורבל ומנוסח ברשלנות, צריך לקרוא כדי להאמין (קראתי, ואני מקווה שתאמינו לי). למעשה, הוא מעולם לא היה מעורב בענייני העיתון, לא בהנהלה ובוודאי לא במערכת. ממש לא "איש תקשורת".

הבן השני הוא אלכסנדר. כאן הסיפור מורכב יותר, שכן אלכסנדר היה זה שלמעשה קנה את העיתון ב-1940 או קיבל אותו בתמורה לחוב. מצד אחד, אלכסנדר אמר שהוא קיבל את העיתון מבעל חוב, אבל מצד שני נטען שהוריו הלוו לו סכום כלשהו למימוש הקנייה. ניגוד הגרסאות הזה כבר לא ייפתר, אז נשאיר זאת כך. ההמשך משמעותי הרבה יותר.

עוד לפני שקנה או קיבל את העיתון, אלכסנדר היה בעל בית-דפוס, והוא רצה להיות גם מוציא לאור. רכישת עיתון נראתה לו צעד בכיוון הזה. אבל אחרי שפרצה מלחמת העולם השנייה, ועיתון יומי נעשה מצרך מבוקש במיוחד, אבא יהודה שִכנע את בנו שימסור לו את השליטה בעיתון. בתמורה הבטיח לאלכסנדר שהעיתון יודפס באופן בלעדי בבית-הדפוס שלו.

יהודה מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות" וסבו של נוני מוזס (צילום: נחלת הכלל)

יהודה מוזס לא היה אבא שאפשר לסרב לו. אלכסנדר ויתר – לא מיד, אבל כעבור זמן קצר – על השליטה בעיתון. תואר המו"ל שלו שרד עוד כשנתיים, אבל היה ריק מתוכן. כעבור חודשים מעטים התברר לו שגם הבלעדיות על הדפסת העיתון הפכה ל"שליש בלעדיות", ורוב העבודה עברה לבתי-דפוס אחרים.

לאלכסנדר מוזס היו אמנם מניות, אבל אביו ואחיו הצעיר לא נתנו לו דריסת רגל בהנהלה וגם לא במערכת. ימיו עברו עליו בריבים בלתי פוסקים עם שניהם, שהותירו בו רק מרירות. תחושת הקיפוח והעוול שנעשו לו ליוותה אותו עד יומו האחרון, והיא ממשיכה ללוות את ילדיו. למנות אותו עם "אנשי תקשורת", "בעלי המניות" ו"המנהלים" מהמשפחה שצריכים לעמוד לדין לצד נוני – זו בדיחה מרה במיוחד. זה אמנם לא נכתב כך במפורש בכתבה של "העין השביעית", אבל לדעתי זה מה שמשתמע מהניסוח.

אותם דברים אמורים בבן השלישי, מאיר מוזס. מאיר היה סוציאליסט מושבע שבגיל צעיר עבר לקיבוץ. חייו היו מנותקים מכל קשר לעיתון, מצב שנמשך גם כאשר חזר לתל-אביב. את המניות שהועברו אליו מעצם היותו אחד מבניו של יהודה מוזס הפקיד מאיר בקרן נאמנות – ומעולם לא ניסה להתערב בנעשה בעיתון בשום צורה. בערוב ימיו, ולאחר סגירת העיתון "למרחב" שבו עבד, הוא מצא עצמו עובד כמגיה בעיתון של משפחתו. זה מה שאחיו הצעיר "הצליח לסדר לו" כאשר נזקק לפרנסה. עד כאן, הדור השני של בעלי מניות ומנהלים.

בקרב הדור השלישי, האחיינים של נח מוזס ובני דודיו של נוני, כבר נמצאו מי שהתעקשו להיות שותפים לניהול, ונח לא הצליח לטאטא אותם הצידה כפי שנהג באחיו. נמצא שם, למשל, עודד מוזס, בנו של אלכסנדר, שמהרגע הראשון הוביל דרישה להקמת מועצת מנהלים לעיתון, כפי שמקובל בחברות שנהוגים בהן כללי ניהול תקין. זה לא עלה בידו, ואין צורך להיכנס לסיבות לכשלונו (הן מתוארות בהרחבה בספרי, "העיתון").

הנקודה החשובה היא שגם לו, כמו לאביו לפניו, לא היתה השפעה מעשית על התנהלות העיתון. הוא אמנם ישב בישיבות של בעלי המניות, שהיו מעין "ועד מנהל" חסר מעמד חוקי כלשהו, אך מאלה השיג רק עוגמת נפש, ושום תוצאות מעשיות. גם כמנכ"ל משותף עם נוני לא הצליח להשאיר חותם של ממש. שתי אחיותיו העבירו לו את המניות שלהן ברגע שקיבלו אותן (הוא שמר אותן למענן בנאמנות), ולא נגעו בקצה אצבע במה שהתרחש בעיתון, שעורר בהן בעיקר סלידה.

מתחם קבוצת "ידיעות אחרונות" בראשון-לציון ממעוף הציפור, אפריל 2018 (צילום: מתניה טאוסיג)

זאב מוזס, בנו של מאיר, דווקא רצה מעורבות בניהול. כמו עודד, גם הוא רצה להנהיג ב"ידיעות אחרונות" ניהול תקין. בתחום השפעתו הישירה, כמי שהקים את מחלקת המחשב של העיתון, אכן הקפיד על ניהול תקין ויחסי אנוש ראויים. הוא גם טרח על כינון יחסי עובד-מעביד מתוקנים עם עובדי הדפוס, מהלך שהוביל אותו להתנגשות חזיתית עם נוני.

זאב מעולם לא התערב בענייני המערכת, שהיתה כפופה לדב יודקובסקי ופעלה לפי "הנוסחה של דב". ובכל מקרה, לא היו לו יד ורגל בקשרים של נח ודב עם הזירה הפוליטית. קשה לראות מישהו מוצא עילה להעמיד את זאב מוזס לדין, בהתאם לנאמר בתיאור ההוא שפורסם בפתח הכתבה.

ומה עם בניו של ראובן? יצחק, הבכור, שאימץ את שם משפחת אמו ולכן נקרא נופך-מוזס, לא גילה עניין רב בניהול העיתון והניח את הנושא בידיה של אשתו, מרים (מימי) נופך-מוזס. רוני מוזס ז"ל דווקא רצה ליטול חלק בניהול והִרבה להתבטא בישיבות של בעלי המניות, אך השפעתו המעשית על ההחלטות שהתקבלו היתה קטנה מאוד. אם יש דמות ב"דור השלישי" ששיתפה פעולה עם נוני מוזס במדיניות הכוחנית שלו, הרי זו מימי. מכל האנשים שאפשר לכנותם "דור שלישי", היא היחידה שהצליחה להגיע למעורבות אפקטיבית בניהול העיתון – אבל רק משום שבחרה בשלב מוקדם בברית עם נוני מוזס.

מה נשאר? ברור שכותרת "שלושה אנשים ממשפחת מוזס" לא מעבירה שבריר מהרושם שנוצר מ"שלושה דורות של בני משפחה, בעלי מניות, מנהלים...". תיאור צנום כזה לא מושך רייטינג, אבל גם לא חוטא לאמת, ולא חוטא לאנשים.

ומה בדבר כל השאר? "מנהלים, עיתונאים, עסקנים חסרי פנים שהפעילו יחד מונופול אימתני"? נתחיל מהסיפא. "עסקנים חסרי פנים" זה נפלא: לא ידוע מי הם ואת מי בדיוק יש להושיב על ספסל הנאשמים לצד נוני מוזס, אבל ממילא האזכור הזה נועד רק להעצים את הרושם של אימפריה שיש לה צבא חיילים. האם כולם ידעו שזה מה שהם עושים? לא חשוב: מקומם על ספסל הנאשמים.

דב יודקובסקי, 1991 (צילום: ורד פאר, סוכנות יפפ"א, באדיבות הספרייה הלאומית, ארכיון דן הדני, רישיון CC BY 4.0)

כשמדברים על מנהלים ועיתונאים, כאן הסיפור מסתבך. ודאי יש ביניהם מי שידעו, היו מעורבים, אִפשרו, שיתפו פעולה. כמה מהם ידועים, אך רק מעטים התראיינו בשמם. החל מהכתבה החמישית בסדרה, הכותבים מסמנים את היקף ועומק שיתוף הפעולה מצד האנשים האלה. חלקם, בעיקר עיתונאים, עשו זאת בלית ברירה, מתוך חשש למקום עבודתם. בשדרת הניהול, לעומת זאת, נוני מוזס זכה לשיתוף פעולה ככל שרצה, והדברים מוצגים בפרק זה בפירוט מרשים ומעורר צמרמורת.

והערה על הגישה הפרשנית של כותבי הסדרה. בשיחה עם אחד מהם, איתמר ב"ז, כאשר הזכרתי את העובדות שמניתי כאן, על אפס ההשפעה של בני משפחת מוזס האחרים, הוא השיב שגם אם לא היו דומיננטיים כמו יהודה, נח, דב ונוני – יש להם מניות, הם או נציגיהם מצביעים בפורומים הניהוליים של החברה, כך שעוד לפני שדנים במעשיהם – מעצם היכולת שלהם להשפיע על ניווט החברה, חלק מהאחריות מוטל גם עליהם.

לדעתי, זוהי ראייה צרה ושטחית מאוד, ממש חד-ממדית, של אופן ההתנהלות של בני אדם. זו היתפסות לנוסחה פשטנית האומרת: בעל מניות = בוס. בעולם של בני אדם אמיתיים, על מאבקי הכוח, החולשות של חלק מהם והכוחנות של אחרים, לעתים רחוקות הדברים פועלים לפי נוסחה פשוטה. אדם כוחני וחסר מעצורים יכול למנוע גישה למוקדי השפעה, להרתיע או לדחוק את מי שהוא רוצה, ולא תמיד בעלות על מניות כשלעצמה היא ערובה לכוח. כולכם מכירים חברות כאלה, שבהן בעלי מניות לא בהכרח משפיעים על הנעשה בהן.

אני חולקת גם על הטענה שחלק מהאחריות מוטל גם עליהם. אינני מקבלת שאפשר להטיל חלק כלשהו מהאחריות על אנשים שדמות חזקה מהם בהרבה, במקרה זה נח ונוני, הודפת אותם בעקביות ובכוחנות מכל אפשרות השפעה. זה מתבטא בעוצמה רבה בתיאור (בפרק החמישי) של נוני, שבשיא העימות עם זאב פשוט תקף אותו בידיו.

זאב היה היחיד שהיו לו הנחישות וכוח הרצון להשיג דברים בניגוד לרצונו של בן דודו, אך רק בתחום היחיד שהוא החזיק בו בעמדה חזקה מלכתחילה: במחלקת המחשב. ולזמן מוגבל, גם ביחסי העבודה עם עובדי הדפוס. כל אלה אינם מגיעים לכלל "חלק מהאחריות" בכל האמור ביצירת קשרים מושחתים עם פוליטיקאים או בעלי שררה והון אחרים.

ומשהו לסיום: למען הסר ספק, אני חושבת שסדרת התחקירים הזאת היא פרויקט בעל חשיבות עצומה. אני מעריכה מאוד את כותבי הסדרה, שעשו עבודה מרשימה ביותר. אני רק חושבת שהסגנון הכללי שהכותבים אימצו לא מיטיב עם מטרות הסדרה. המעשים שהם חשפו חמורים די הצורך. הם לא זקוקים להגזמות, לניסוחים צעקניים ולחזרות רבות על מה שכבר נאמר רק כדי להעצים את הרושם. אפשר לומר דברים חריפים, בעלי עוצמה, שיהדהדו אצל הקוראים, בלי להתבטא בסגנון של סדרת פשע טלוויזיונית.

עדי מרקוזה-הס היא מחברת הספר "העיתון" על שושלת מוזס וההיסטוריה של "ידיעות אחרונות". מרקוזה-הס היא בת דודתו של נח מוזס, אך הקשרים האישיים שלה איתו ועם שאר בני משפחת מוזס היו רופפים מאוד לאורך כל השנים. חלקים מראיונות שערכה במסגרת העבודה על ספרה התפרסמו ב"שיטת 'ידיעות אחרונות'", סדרת כתבות התחקיר של "העין השביעית"