ארנון מוזס, בעל השליטה והעורך האחראי של "ידיעות אחרונות", טען בכמה הזדמנויות לאורך השנים שהעיתון שיוצא מדי בוקר מפתח בית-הדפוס אינו רק מוצר צריכה. ל"ידיעות אחרונות", גרס מוזס, יש תפקיד ציבורי. עיתון נמכר בקיוסק במחיר שווה לכל נפש, כמו שלל מוצרי צריכה אחרים. כמוהם, גם הוא מסיים את חייו הגשמיים בתום שימוש קצר מועד. אבל בניגוד למוצרי צריכה אחרים, עיתון הוא גם מכשיר דמוקרטי שממלא תכלית חברתית חשובה. לפיכך, הסביר מוזס, הממשלה צריכה להימנע מלהגביל את בעלי העיתונים – ולא להתערב בעסקיהם.

כיום, כשמוזס עומד לדין על חלקו בעסקת צללים שבבסיסה עשיית שימוש בקבוצת התקשורת שלו לצרכיו של ראש ממשלה, הגישה הזאת נוטה להישמע מעט צינית. ובאמת, בשנים האחרונות הוא לא מרבה לחזור עליה. אבל היו ימים שבהם מוזס דיבר בפומבי על חופש העיתונות, ואף נתלה בו כדי לבקש מהח"כים להימנע מלהתערב בשוק התקשורת.

כך למשל נשמע מוזס בכנסת ב-2001, כשעוד היו לו אחזקות מהותיות בערוץ 2 ובכבלים, בדיון שעסק בבעלויות הצולבות בענף התקשורת: "עם כל הכבוד לנסיונות להטיל מגבלות כאלה או אחרות, אני חושב שגם צריכים לחשוב על מעמדה של העיתונות המודפסת, שעושה דברים לא כל-כך רעים בשנים האחרונות, הן מבחינת התחקירים והן מבחינת הצורך לשמור על העצמאות. שלא נהיה סמוכים על שום שולחן, לא של ועדה ולא של ממשלה. [...] אני חושב שנסיון העבר, הן בכבלים והן בערוץ השני, מראה שאין לחלוטין שום בעיה בבעלויות הצולבות".

דבריו של מוזס הובאו ב"שיטת 'ידיעות אחרונות'", סדרת כתבות התחקיר של "העין השביעית" על המו"ל רב העוצמה והשושלת שבה צמח. ב"ידיעות אחרונות", הסביר מוזס, לא חושבים רק על שורת הרווח: "ישנם מדורים בעיתון שאין להם בכלל רייטינג, אבל אנחנו נותנים אותם. לשלושת עמודי הספרות אין רייטינג גבוה, אבל אנחנו נותנים אותם, כי אנחנו מתייחסים לכלי התקשורת לא רק כאמצעי להרוויח כסף". ענף העיתונות, הוסיף מוזס, לא דומה לשאר ענפי הייצור במשק. "לנהל תקשורת זה לא דבר של לנהל ביסקוויטים, זה לא כמו לנהל דבר אחר".

יש צדק בדבריו של מוזס. גם בתי-המשפט קבעו לאורך השנים שכלי התקשורת זכאים למעמד ייחודי בזירה הציבורית, ושחופש העיתונות הוא ערך דמוקרטי בעל חשיבות עליונה. עיתונות חופשית היא "תנאי הכרחי למשטר ייצוגי, לממשל תקין והוגן, לחירויות האדם. בפועל היא יכולה לשמש נייר לקמוס של הדמוקרטיה: יש עיתונות חופשית – יש דמוקרטיה; אין עיתונות חופשית – אין דמוקרטיה", קבע שופט בית-המשפט העליון יצחק זמיר ב-1998, בהליך שהסתיים בניצחון של "ידיעות אחרונות".

מתחם קבוצת "ידיעות אחרונות" בראשון-לציון ממעוף הציפור, אפריל 2018 (צילום: מתניה טאוסיג)

מתחם קבוצת "ידיעות אחרונות" בראשון-לציון ממעוף הציפור, אפריל 2018 (צילום: מתניה טאוסיג)

בחברה דמוקרטית, העיתונות החופשית ממלאת תפקיד קריטי המתבטא, בין היתר, בהיותה גורם בדיקה, ביקורת ופיקוח חיצוני על פועלן של רשויות המדינה. "העיתונות היא גם זרועו הארוכה של הציבור, המופעלת לצורך איסוף המידע שידיעתו ופרסומו חיוניים לציבור, לצורך קיום משטר חברתי מתוקן, חירות ביטוי וממשל תקין", ציין נשיא בית-המשפט העליון מאיר שמגר ב-1987 בפסק הדין שנודע כ"הלכת ציטרין".

"כלי התקשורת הם גורמים המסייעים בעיצוב דעתו של האזרח ומאפשרים לו שקילה ובחירה חופשיים, תוך ידיעה של המתהווה ותוך יכולת להעריך טיבו וטבעו של כל אירוע, כל הצעה וכל דבר ביקורת", הוסיף השופט שמגר.

במקום אחר העיר השופט צבי ברנזון על מידת השפעתן וכוחן של התקשורת והעיתונות: העיתון ממלא שליחות ציבורית, וידיעה המתפרסמת בו זוכה בדרך כלל לאמון הציבור. עיתון שמפרסם ידיעה שלפיה נאשם כלשהו הודה כביכול במעשה מחוץ לבית-המשפט – מחדיר אמונה באשמתו של אותו נאשם להכרתו של כל אדם הקורא את הידיעה, ושופטים בכלל זה. הדברים הללו מעניינים גם בהקשר העכשווי, לנוכח האופן שבו כלי התקשורת שבהם שולט מוזס מסקרים את משפט המו"לים, שהוא אחד הנאשמים בו.

אלא שעם המעמד באה האחריות. בדומה לרשויות השלטון, גם גופים פרטיים שממלאים תפקיד ציבורי צריכים לעמוד לביקורת ולתת דין וחשבון לציבור. מכוח מעמדם הציבורי חלים עליהם כללים מיוחדים שמבדילים אותם משאר הגופים הפרטיים. במילים פשוטות יותר, הם נדרשים למידה מוגברת של שקיפות. תמונת האינטרסים שלהם צריכה להיות גלויה וברורה: קשריהם העסקיים, עסקאות מהותיות שלהם ושל האוחזים במושכותיהם, כהונות מקבילות, ובמקרה של גופי תקשורת גם זהות של מפרסמים ומממנים מרכזיים שהקשר הכלכלי עמם יוצר מידה של תלות.

במקרה של "ידיעות אחרונות" וארנון מוזס, החובות הללו מהדהדים דיווחים על הפסדי עתק, בסדר גודל נטען של כמיליארד שקל. לפי הפרסומים, מוזס גרם להפסדים הללו באופן אישי כשסיכן את כספי החברה במהלכים ספקולטיביים בשוק ההון. מוזס ו"ידיעות אחרונות" לא דיווחו לציבור על הפעולות הללו בזמן אמת, וגם אחרי פרסום הטענות על הפסדי העתק נמנעו מגילוי או דיון. לאחרונה, כשמוזס נשאל על כך שוב על-ידי "העין השביעית", שוב בחר לא להתייחס לכך.

באותה מידה נמנעו מוזס ו"ידיעות אחרונות" לדון בפרסומים על מי שכביכול סייעו בכיסוי החובות: בנק הפועלים, מגדולי המפרסמים במשק ובקבוצת "ידיעות אחרונות" בפרט, ובעלי ההון יצחק תשובה, פטריק דרהי ושלמה אליהו. שלושת הטייקונים הוזכרו בתקשורת הכלכלית כמי שסייעו למוזס לכסות חובות אישיים שצבר, שגובהם הוערך בשלב מסוים בכ-200 מיליון שקל.

גם לאחר שהטענות על ההפסדים ואופן כיסוים זלגו לחלל הפומבי מבעד לסדקי פומביות המשפט והסיקור התקשורתי, מוזס והחברה שבראשה הוא עומד נמנעו מלהתייחס לניגודי העניינים ושאר הקשיים שהקשרים הללו עלולים לגרור. מוזס אפילו לא אישר או הכחיש את מעורבותם של הבנק והטייקונים בהחזרת החובות – ולא מצא לנכון להתייחס להשפעה האפשרית על העבודה העיתונאית שנעשית בין כותלי בית "ידיעות אחרונות".

בניין הכנסת ממעוף הציפור, 2017 (צילום: גידי אבינערי)

בניין הכנסת ממעוף הציפור, 2017 (צילום: גידי אבינערי)

כתוצאה מכך, השלכות ההפסדים הנטענים על יציבותה של קבוצת "ידיעות אחרונות", על מניעיו של מוזס ומהלכיו בביצוע תפקידיו לא נידונו ולא נבחנו על-ידי הקהל הרחב – שאותו מוזס התיימר לשרת מתוקף מעמדו כעורך אחראי של עיתון, שהוא גוף מעין ציבורי. העיסוק בסוגיה נותר תחום בין כותלי בית-המשפט וחדרי ישיבות הדירקטוריון, בדיונים בין בעלי מניות, נאמנים ועורכי-דין.

החלת שקיפות על אינטרסים עסקיים של קבוצות תקשורת פרטיות ובעליהן היא לא רעיון חדש או רדיקלי במיוחד. אפילו מועצת העיתונות, עד לפני שנים אחדות, סברה שחשיפה יזומה של הקשרים הללו היא המצב הנורמטיבי הרצוי. סעיף 15 (ב) לתקנון האתיקה של המועצה בגרסתו הקודמת קבע כי "מו"ל של עיתון ובעליו יפרסמו בעיתון אחת לשנה גילוי נאות של האינטרסים העסקיים והכלכליים המהותיים שיש להם בתחום התקשורת ומחוצה לו".

הסעיף, בן חורג לתקנון, מעולם לא נאכף – גם לאחר שהוגשה תלונה בעניין זה, ולאחר שערכאת הערעור של בית-הדין של המועצה פסקה כי יש לקיים ולאכוף את הסעיף או לבטלו. פסיקה זו ניתנה זמן קצר לאחר שמליאת מועצת העיתונות, על רקע דו"ח של ועדה מיוחדת שעסקה בסוגיה, החליטה לתקן את הסעיף ולקבוע שהאינטרסים שעיתון יידרש לחשוף מיוזמתו הם רק כאלה ש"פורסמו במרשם רשמי".

"ידיעות אחרונות" אמנם לא חבר במועצת העיתונות מזה שנים רבות, אך רוחו החשאית של מוזס דבקה גם במו"לים האחרים ובחברי מועצה נוספים, שמכהנים בה מטעם הציבור. בסופו של דבר בוטל לגמרי סעיף השקיפות. וממילא, כאמור, הוא מעולם לא זכה ליישום – מפות האינטרסים של המו"לים, הבעלויות והקשרים מעולם לא פורסמו מיוזמתם.

בשנים שחלפו מאז שקעה המועצה אל תוך ביצת חוסר הרלבנטיות והחדלוניות והפכה לגוף שעיקר תהילתו והצדקתו בעברו, ולא בפעילותו הנוכחית (או היעדרה). כך נותרנו ללא אמת המידה המקצועית הראויה, וללא מי שיתעקש עליה וישמש סמכות מקצועית מקובלת ומוסכמת לאכיפתה. כך התנדף עוד מכשיר שעשוי היה לסייע בחשיפת האינטרסים של המו"לים והשפעתם האפשרית על העיתונות, אותו מוצר ציבורי חיוני שבלעדיו אין דמוקרטיה.

ייתכן שהפתרון מצוי בעולמות הגילוי המנדטוריים. למשל, בכלים מהסוג שמחזיקים בידיהם הרשות להגנת הצרכן, הפיקוח על הבנקים, רשות שוק ההון והממונה על התחרות. אישים המתמנים לתפקידים ציבוריים (שרים ופקידי ציבור בכירים) מצווים על-פי דין והנחיות היועץ המשפטי לממשלה לערוך הסדר ניגוד עניינים, ואגב עריכתו לדווח על הקשרים וההקשרים הרלבנטיים העלולים להתנגש בתפקידם וסמכויותיהם. הם מגלים נכסים, קשרים אישיים, לקוחות ושאר פרטי מידע על עצמם ועל קרובי משפחתם. חובה דומה חלה על גופים המבצעים משימות עבור הציבור, למשל באמצעות התקשרות עם גופי ממשלה, שלטון מקומי ותאגידים סטטוטוריים, ממשלתיים ועירוניים.

קביעת כללי גילוי רלבנטיים ומפורטים יותר בכל הנוגע למתן אשראי, גיוס הון ומתן גילוי צרכני עשויה לייצר הלימה מלאה יותר בין הפריבילגיה הנחוצה לכלי תקשורת – חופש פעולה, הגנה ממוסדת מפני לחצים וכמובן אמון ציבורי – לבין חשיפה מוגברת של האופן שבו פועלת המכונה, חומרי הגלם הנחוצים לה ומקורם. מטבח שקוף, מאחורי זכוכית משוריינת.

שיטת "ידיעות אחרונות", סדרת הכתבות המלאה