אתמול נפל דבר בישראל: נוני מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות", האיש שאינו מגיב לתקשורת, נתן ראיון ראשון מזה עשרות בשנים (הראיון הכתוב האחרון היה באייטיז וכלל 9 מילים). למרבה התדהמה, מי שיכול היה לקבל בקלות שער ב"7 ימים" (בלעדי!) או בכל בימה תקשורתית בולטת אחרת, בחר להעניק את הראיון דווקא לכלי תקשורת קטן ועצמאי: "העין השביעית".

התדהמה גדלה כשמתברר כי במקום תשובות קצרות ולקוניות שהודפות את הטענות נגדו, כפי שניתן היה לצפות ממי ששתק שנים רבות כל כך, הפתיע מוזס בראיון אישי מאוד (ב"ידיעות" היו קוראים לזה "חושפני"), כמעט מרגש, שכולל הצצה נדירה לנבכי נפשו.

למען ההגינות (וגם סתם כי זה מה שקרה), נציין כי תוכן הראיון שנשלח למערכת "העין השביעית" מנוסח כמכתב איום בתביעה נגדם, מטעם משרד עורכי הדין ש. הורוביץ המייצג את מוזס. סעיפים 9 ו-10 במכתב מוקדשים להתראה לפיה אנשי "העין השביעית" צפויים לפרסם לשון הרע, פרסום שיגרור תביעות דיבה. זהו איום כבד משקל, בוודאי כשהוא מגיע מאחד הגופים החזקים, העשירים והכוחניים בישראל, אבל אני רוצה להציע כאן קריאה בסעיפים 1-8, שהם בעיני (והנה שוב בורח לי ה"ידיעות":) מסמך נדיר.

להורדת הקובץ (PDF, 544KB)

הפסקה קצרה לרקע: אתמול בערב פורסם הפרק הראשון בתחקיר בעל היקף עצום, עליו חתומים איתמר ב"ז ואורן פרסיקו, כתבי "העין השביעית" (שבמקביל עוקבים אחרי עלילות הנאשם מוזס כפי שהן נפרשות במשפט נתניהו, כלומר "משפט המו"לים"). במרכז סדרת הכתבות, תחת הכותרת "שיטת 'ידיעות אחרונות'", עומד המו"ל הכל-יכול נוני, והיא מבטיחה לחשוף, ובכן, את שיטת "ידיעות אחרונות"...

ועכשיו גילוי נאות קצר: עבדתי ב"ידיעות אחרונות" כעורכת וככתבת במשך שמונה שנים. קודם לכן, בשנות התשעים, כתבתי ברשת המקומונים של "ידיעות". כך שאם ימשיכו לחמוק לכאן ביטויים שאינם הולמים את רוח "המקום הכי חם" ו"העין", תזכרו - אפשר להוציא את האדם מ"ידיעות", אי אפשר להוציא את הקלישאות מהאדם.

אז הנה, קריאה מודרכת בתגובה (עניין תקדימי בפני עצמו) ששלח מוזס ל"עין השביעית":

1. במשך עשרות שנים "ידיעות אחרונות" ומר מוזס נתונים למתקפות חוזרות ונשנות שמטרתן לפגוע בהצלחה של קבוצת "ידיעות אחרונות".

מוזס פותח בהצהרה על "עשרות שנים של מתקפות חוזרות ונשנות". עשרות זה יותר מעשרים, כנראה יותר משלושים. כלומר, בעיניו של מוזס, כבר בשנות התשעים, אולי אף לפניהן, היה "ידיעות" - אז העיתון הנקרא במדינה, מונופול עוצמתי באופן חסר תקדים, שהגיע למליון בתי אב בסופי שבוע - ארגון שנתון תחת טרור קבוע.

כבר בפרולוג אנו למדים שמוזס חי בתחושה ותיקה ועקבית לפיה הוא מותקף. המשפט מתוך הפרק הראשון בתחקיר: "דורשי טובתו רואים אותו כאדם ביישן, רגשן ופגיע", מקבל פתאום נופך אחר. נראה שהתחושה הזו של מוזס אותנטית לגמרי.

האם הפרנויה הזו היא גם הגורם לתוקפנות שהפגינו הוא והעיתון (המופיעים בכל הסעיפים צמודים כבעל ואישה, "ידיעות אחרונות ומר מוזס") כלפי רבים כל כך? על השאלה הזו מוזס אינו משיב, אבל כמו בכל ראיון טוב, אפשר ללמוד גם מהדברים שלא נאמרים.

2. את המתקפות חסרות הבסיס מלבים מספר גורמים אשר פועלים מאינטרסים שונים אך מתלכדים, בסימביוזה, למטרה משותפת אחת של פגיעה וגרימת נזק לקבוצת "ידיעות אחרונות".

האויבים מהסעיף הראשון מתחילים להיחשף. עדיין אין להם פנים, אבל כבר בשלב מוקדם זה מתברר שהם רבים מאד, פועלים בסימביוזה, ומתלכדים, גם כשיש להם אינטרסים שונים (אולי מנוגדים?), למען המטרה הקדושה של פגיעה ב"ידיעות אחרונות". נוני זז הצידה לרגע, ומשקיף על מעשה ידיו העקוד על המזבח. אבל מי הם הקמים להורגו? נעבור לרשימה:

3. כך, למשל, עיתונאים מתוסכלים, שסירבו לקבל את מרותם המקצועית של עורכי "ידיעות אחרונות" במהלך השנים, הפיצו שמועות חסרות שחר על קיומן של רשימות אנשים שישנה הנחיה כיצד לסקר אותם. שמועות אלה נפלו כפרי בשל אצל פוליטיקאים שונים וכלי תקשורת מתחרים לעיתון, שעשו בהן שימוש מניפולטיבי במטרה לפגוע ב"ידיעות אחרונות".

עיתונאים מתוסכלים! ומרירים! כל דיקטטור מתחיל יודע שהאויב הגרוע ביותר הוא האויב מבית, אבל אני חושדת שיש כאן משהו עמוק יותר. קיומן של "רשימות שחורות ולבנות", בהנחה שאכן יוכח בהמשך סדרת התחקירים, מטריד את מוזס ומוציא ממנו תגובה עוד לפני שהוא מתייחס בכלל לטענות על אלימות פיזית, השתלטות כלכלית, הסתרת אחזקות, הימורים פיננסיים, שבירת התארגנות עובדים ועוד.

יתכן שהתגובה הראשונית הזו חושפת את העובדה שלפני הכל, נוני רצה להיות עיתונאי, ובסופו של דבר, הטענות כלפיו על פגיעה בחופש העיתונות הן אלה שמכאיבות לו יותר מכל. בפרק הראשון של "שיטת 'ידיעות אחרונות'" מתואר כיצד מוזס שאף להתנסות בעבודה עיתונאית במערכת העיתון, וכיצד העורך דב יודקובסקי טירפד את הניסיונות שוב ושוב, מזלזל בבן המפונק של המו"ל.

אותם "דורשי טובתו" המצוטטים בתחקיר, נזכרים כי בעבר (הרחוק!) היו למוזס שאיפות להפוך את "ידיעות" לעיתון עצמאי ואמיץ שיעמוד מול מוקדי הכוח. האם מוזס מגלה לנו שתיעובו כלפי עיתונאים שניסו לשמור על עצמאות מסוימת בתוך המערכת המסואבת של "ידיעות" - נובע מהתסכול שלו עצמו? שאם יודקובסקי רק היה מאפשר לנוני ללמוד עריכה בדסק שלו, היינו קוראים מדי ערב את ה"גרדיאן" הישראלי?

4. גם מאבקי השליטה ב"ידיעות אחרונות", שנמשכו עשרות שנים מאז פטירתו של מר נח מוזס ז"ל לפני 37 שנים, היוו כר פורה להפצת שמועות והשמצות נגד מר מוזס והעיתון, במטרה לשרת אינטרסים אישיים.

5. כך, בעלי מניות שסירבו להשלים עם העובדה שמר מוזס נכנס לנעליו של אביו נח בראש העיתון, פעלו במישורים משפטיים ואחרים, בין השאר, במטרה לנסות ולהדיח את מר מוזס מתפקידו. התביעות חסרות הבסיס נדחו פעם אחר פעם על-ידי בתי-המשפט השונים שדנו בהם, אך עצם הגשתן הספיק לכלי תקשורת מתחרים, ששמחו לפרסם את הטענות חסרות השחר במטרה לפגוע ב"ידיעות אחרונות" ובמר מוזס.

מוזס הולך עוד אחורה, לצעירותו, לדמות האגדית שבצילה גדל, האב נח מוזס. הביטוי הסתמי "עשרות שנים" מפוזר בין הסעיפים, עד שמגיעים אל מות האב, "לפני 37 שנים". תצייצו עד מחר שזה מסמך משפטי ואין בו כלום - שום עו"ד שכיר בשום משרד לא היה מתעכב ומניח מצבה כזו לאב הנערץ. נוני, "נכנס לנעליו של אביו" והדבר גרם לבעלי מניות אחרים לנסות ולהדיח אותו שוב ושוב, נמסר לנו. במציאות, נוני היה זה שהדיח את בעלי המניות - קרובי משפחתו - בזה אחר זה. אבל מהמילים המעטות האלה עולה ומתבהרת התחושה של ילד שאביו מת מוקדם מדי, והשאיר אותו לבד מול המשפחה, מול העולם.

6. גם גורמים אחרים, ביניהם פוליטיקאים אשר אינם חפצים בקיומה של ביקורת עיתונאית על מעשיהם, יזמו ותרמו למתקפות מעין אלה. בעלי הון נתבקשו להשקיע (ואף הפסידו) מאות מיליוני שקלים במטרה לפגוע ב"ידיעות אחרונות".

בסוף סעיף 5 מוזכרים לרגע "כלי תקשורת מתחרים" שניסו לפגוע ב"ידיעות" לאורך השנים. אבל זה באמת לא דורש התעכבות - לא מצד מוזס ולא מצידנו. על המאבקים המזוהמים והמזהמים האלה ראינו ושמענו הכל. סעיף 6 גורר לזירת ההאשמות את הפוליטיקאים. הפלא ופלא, עד עכשיו חשבנו שמוזס דווקא אוהב אותם, נמשך אליהם כמעט כמו שהם אליו, מעניק להם את כוחם ושואב אותו מהם, ממליך את אולמרט ואת לפיד, מחבק את סער ואת עופר עיני והרשימה מתארכת. בסדר, לא את ביבי. אבל גם יחסי התיעוב ההדדי האלה התפתחו לקשר עמוק ומסעיר, ע"ע "משפט המו"לים".

אז מה הוא רוצה עכשיו מ"פוליטיקאים"? על הדרך מוזכרים גם "בעלי הון". עוד רגע יטען מוזס שנוני עצמו רודף אותו.

במובנים מסוימים זהו הסעיף העצוב מכולם, כי בו נחשפת בדידותו של מוזס. הוא הרחיק את עצמו מהמילייה העיתונאי שלתחושתו התנשא עליו; מבני משפחתו, שרצו חלקים מהממלכה שהוא ראה עצמו כשליט הבלעדי שלה; ובסוף גם מהמילייה הפוליטי והעסקי, מקור כוחו ושליטתו. אפילו שם מפיצים עליו שמועות מרושעות. עכשיו הוא באמת לבד.

7. עם זאת, "ידיעות אחרונות" ומר מוזס החליטו, באופן עקרוני ועקבי, לא להגיב להכפשות משוללות יסוד אלה ולא לשחק לידיהם של הגורמים השונים אשר מבקשים להזיק להם. ייתכן שהחלטה זו היא הסיבה שנוצרה למר מוזס, אצל חוגים מסוימים, תדמית דמונית ודמיונית שבינה לבין המציאות אין שום קשר, אך כזו שבעלי האינטרסים שמחו לאמץ, לטפח, ולחזק.

זהו סעיף המודעות. נוני מוזס יודע בדיוק מה חושבים עליו: "נוצרה למר מוזס, אצל חוגים מסוימים, תדמית דמונית ודימיונית". יכול היה להגיד מרושעת, יכול היה להגיד אלימה, אמר דמונית. וזה נכון. יש הילה שטנית ומיתית מעל ראשו של מוזס, מחוזקת לא פעם בשיחות פנימיות באיזכור תווי פניו. הוא יודע את זה, עם זה הוא חי, והוא החליט לשתוק, כפי שמצהיר המכתב. הוא שתק, כבר הבנתם, "במהלך עשרות השנים האחרונות". נדמה לו כנראה שגם עכשיו הוא שותק, אבל כאן המודעות נעצרת, כי המכתב הזה הוא הכל חוץ משתיקה.

8. רשימת השאלות ששלחתם, ואשר מהדהדת הכפשות, רכילויות שקריות והשמצות אלה, שפורסמו במהלך עשרות השנים האחרונות, לא תשנה מעמדה עקרונית ועקבית זו.

עורכי דין הם לא יועצי תקשורת. מישהו היה צריך להסב את תשומת ליבם לכך שמשפט כמו "מהדהדות הכפשות, רכילויות שקריות והשמצות", לוקח את הקורא הישראלי רק למקור אחד, וזה לא התנ"ך. הכפשות, נוני? באמת השתמשתם במילה הזו? גם אם עד עכשיו זה איכשהו התפספס, כעת ברור שרוחו של ביבי מנשבת מעל הטקסט הכל כך אישי של נוני.

בנימין נתניהו מעולם לא התאמץ להסתיר את רגשי הנחיתות מול כל מי שלא קיבל אותו או את אביו, ואת תחושת הרדיפה והכוחניות האלימה שהם הולידו. הרי זה הא'-ב' הפוליטי של נתניהו: טיפוח תדמית קורבנית ומסכנה וצעקות בלתי פוסקות על אויבים המבקשים את נפשו. העולם נגד ביבי. והשמאל. והתקשורת. בשמונה סעיפים מנוסחים בשפה משפטית חושף נוני מוזס את הדמיון המבהיל בינו לבין מי שמיצב עצמו כנמסיס שלו: צילו של האב. תחושת הרדיפה. האופי האובססיבי. הכוחנות. ההיצמדות לגורם אחד יציב (אישה, עיתון). הבדידות.

בסאב טקסט של הטקסט המדומיין שמוזס ונתניהו מאמינים בו, נוני וביבי הם שני ילדים אבודים בעולם אכזר. עזבו עכשיו שפרויקט החיים של כל אחד מהם הוא להפוך את המציאות שלנו לאכזרית ואלימה עוד יותר. לא בשביל זה הם באו. בתחילת הדרך, כמו כולנו, הם רק רצו שיאהבו אותם.