בחמישים השנים האחרונות הוקרנו ושודרו כמה סרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה שהשפיעו על האופן שבו הציבור תופס מקצועות שונים ויצרו גל חדש של "מתגייסים". "המירוץ אחר הגלימה", שהציגה בסוף שנות השבעים את המאבק של סטודנטים למשפטים להצטיין, ו"פרקליטי LA", שהציג באמצע שנות השמונים את חייהם של עורכי-הדין, דחפו דור שלם של צעירים למקצוע עריכת הדין.

"תהילה", שהציגה סטודנטים לאמנות, "בלוז לכחולי המדים", שהציגה את עבודת השוטרים ו-"ER", שהציגה את עבודת הרופאים, כולן עשו נפלאות לתחומים שבהם עסקו שכן אף שהוצגו בהן דילמות וקשיים, הן מִסגרו את עבודת עורך-הדין, השוטר או הרופא בצבעים רומנטיים וקשרו להם מושגים כמו "ערכים", "שליחות" ו"אתגר".

ההשפעה של התרבות הפופולרית על שוק העבודה כל-כך גדולה, שבחיל האוויר האמריקאי התרגשו מאוד כשסרט ההמשך ל"אהבה בשחקים" יצא לאקרנים. הסרט עוסק בטייסי הצי האמריקאי, לא בטייסי חיל האוויר, אבל מה זה משנה; יש שם אמריקאים? הם טסים במטוסים? מצוין, אפשר להשתמש בזה ככלי לגיוס צעירים.

גם מקצוע העיתונאות, על הרומנטיקה המיוחסת לו, תואר באינספור יצירות טלוויזיוניות וקולנועיות. נדמה שהסרט שעשה את השירות הגדול ביותר למקצוע הוא "כל אנשי הנשיא" של אלן ג'יי פאקולה. דסטין הופמן ורוברט רדפורד מגלמים ב"כל אנשי הנשיא" את קארל ברנסטיין ובוב וודוורד, עיתונאי ה"וושינגטון פוסט" שחשפו את פרשת ווטרגייט. הסרט זכה בארבעה פרסי אוסקר, וב"ויקיפדיה" טוענים שהוא גרם לעלייה בשיעור הנרשמים לחוגי תקשורת בארצות-הברית. זה לא מפתיע.

הסיפור על שני העיתונאים הצעירים שהצליחו לחשוף את השערורייה הפוליטית הגדולה בתולדות ארצות-הברית הוא סיפור נפלא, אבל לא פחות נפלא ממנו הוא הסיפור על הנהלת העיתון שבו עבדו באותה התקופה. לפני כמה חודשים הגיעו וודוורד וברנסטיין לאולפן של סטיבן קולבר, מנחה ה"לייט שואו". במהלך הראיון, ברנסטיין סיפר סיפור קצר על אותה תקופה. לדבריו, יום אחד הגיע לעיתון אדם ובידיו זימון משפטי שדורש ממנו למסור את כל המסמכים והעדויות שאסף. ברנסטיין הלך לעורך שלו, בן ברדלי, ושאל אותו מה לעשות. ברדלי אמר לו שהוא הולך לדבר עם בעלת העיתון והמוציאה לאור, קתרין גרהם.

ברדלי עלה למשרדה, דיבר איתה, ירד חזרה לקומת המערכת, ניגש לשולחנו של ברנסטיין ואמר לו: "קתרין אמרה שאלו לא המסמכים שלך; אלו המסמכים שלה, ואם מישהו ילך לכלא בגלל שהוא לא מסר את המסמכים, זו תהיה היא". ברנסטיין הודה שעד היום הוא נרגש מהמחשבה על הרגע הזה, וסיכם: "זה אחד הרגעים הגדולים ביותר בהיסטוריה של העיתונות". קשה שלא להסכים איתו.

וכעת, כפי שאומרים ב"מונטי פייתון", למשהו אחר לגמרי.

לכאורה, ההשוואה בין קתרין גרהם וה"וושינגטון פוסט" לנוני מוזס ו"ידיעות אחרונות" היא השוואה ראויה ומדויקת. היא היתה הבעלים של עיתון, והוא הבעלים של עיתון. היא היתה המו"לית, והוא עדיין המו"ל. היא שלטה בכלי תקשורת גדול ומשפיע, וגם הוא. אבל שם, בפרטים הטכניים היבשים, מתחיל וגם מסתיים הדמיון בין השניים.

בעוד ש"כל אנשי הנשיא" מבוסס על סיפור אמיתי המספר את סיפורם של עיתונאים אמיתיים, עורכים אמיתיים ומוציאה לאור אמיתית, עבור אנשי "ידיעות אחרונות" הוא יכול היה באותה המידה להיות סיפור מדע בדיוני, "מלחמת הכוכבים" או אולי "סופרמן" – שהרי גם הוא עוסק באדם שעובד בעיתון.

ב"כל אנשי הנשיא" יש סצנה שבה רואים כיצד עורכי העיתון מתלבטים מה לעשות עם הסיפור שהביאו וודוורד וברנסטיין. אחד מהם אומר שהסיפור הזה יכול לרסק את העיתון. הם מתלבטים, הם חוששים, אבל בסופו של דבר הם מגבים את צמד העיתונאים שלהם והולכים על הסיפור בכל הכוח.

דב יודקובסקי (צילום: משה שי)

דב יודקובסקי, עורך "ידיעות אחרונות" לשעבר (צילום: משה שי)

כמה שנים אחרי פרשת ווטרגייט, בישראל של שנות השמונים, כתב "ידיעות אחרונות" בני ברק הגיע למערכת עם סיפור על שחיתות כלכלית של יעקב לוינסון – מהדמויות החזקות במשק, יו"ר בנק הפועלים לשעבר ומועמד המערך לתפקיד שר האוצר. במקרה הזה, עורך "ידיעות אחרונות" דאז דב יודקובסקי צִנזר את הסיפור באגרסיביות.

רק אחרי שנחשפים למסכת הקשרים בין הנהלת "ידיעות אחרונות" והעומד בראשה לבין בנק הפועלים מתחילים להבין את "עמדת העיתון" בסוגיות שונות. רק אחרי שמבינים שבנק הפועלים מימן את "ידיעות אחרונות" ואת נוני מוזס והציל את שניהם מפשיטת רגל מבינים את "שיתופי הפעולה" בין הצדדים. במשך כמה שנים נכנסתי ויצאתי מבית "ידיעות אחרונות" הישן בתל-אביב, ומעולם לא שאלתי את עצמי מדוע יש כספומט של בנק הפועלים בקומת הכניסה לבניין, עם הפנים לרחוב, ממש מתחת ללוגו הגדול והאדום שהכריז: "ידיעות אחרונות". זה, אגב, סוד ההצלחה של "שיתוף פעולה" מנצח: הוא נראה תמים, הוא נראה סביר, הוא נראה הגיוני.

כמה מקוראי "ידיעות אחרונות" יודעים שבנק הפועלים היה עד לא מזמן בעל מניות בעיתון? כמה מהקוראים מהרהרים בקשר שבין ההלוואות האישיות שהעמיד הבנק לבעלים של העיתון לבין עמדת "כלכליסט", העיתון הכלכלי מבית "ידיעות אחרונות", בסוגיות הקשורות בבנק פועלים?

בית "ידיעות אחרונות", תל-אביב (צילום: משה שי)

חזית בית "ידיעות אחרונות" הישן בתל-אביב, ובה הכספומט של בנק הפועלים (צילום: משה שי)

ה"וושינגטון פוסט" היה גוף עסקי. הוא היה צריך לשלם משכורות, למכור פרסומות, לשלם חשבונות. למרות זאת, לפחות בתקופת הזוהר שלו, אנשיו זכרו מדוע בא לעולם ומהי השליחות שלו. "שיטת 'ידיעות אחרונות'", סדרת כתבות התחקיר של "העין השביעית", מעלה ש"ידיעות אחרונות" הוא גוף ששכח מזמן שהוא לא עוד מפעל, לא עוד ארגון שמדפיס טקסט על נייר, לא עוד מקום עבודה.

במובנים מסוימים, תמיד הרגשתי בזה. בתקופה שבה עבדתי ב"ידיעות אחרונות" (2005–2008) כתבתי על אתרי האינטרנט המקומיים. יום אחד שלחתי ידיעה על מהלך מעניין שביצע אתר "תפוז" או אתר "נענע", או אחד מאתרי התוכן האלו שכבר מזמן התפגרו אבל באותה התקופה עדיין איימו על ynet של "ידיעות אחרונות".

אני זוכר שזומנתי לשיחה עם העורכים הבכירים ביותר בעיתון, ובה התבקשתי להגן על הדרישה שלי לפרסם את הידיעה. "למה שנפרסם ידיעה מפרגנת על המתחרים שלנו?!", שאל אותי בכעס עורך בכיר. "בגלל שזו ידיעה חשובה?", עניתי, "בגלל שזה תחום שאני מסקר? ואני עיתונאי? ואני עובד בעיתון?". אותו עורך, שאחר-כך התקדם בעיתון ובימים אלו עושה חיל מחוצה לו, לא השתכנע.

אני לא זוכר מה עלה בגורל הידיעה ההיא, אבל המסר היה ברור: אנחנו לא קבוצת תקשורת, אנחנו קבוצת אינטרסים, ולכן אם יש ידיעה שעומדת בניגוד לאינטרסים המסחריים של הקבוצה – לא נפרסם אותה. המסר הזה, יש להדגיש, מעולם לא נאמר לי בצורה הזו, ומעולם לא נוסח בצורה חדה שכזו. אבל האם יש בכך צורך? האם הסיטואציה עצמה לא עשתה את העבודה? עשתה וחצי. עובדה, אני זוכר אותה היטב. אני זוכר היכן ישב כל עורך ומי אמר מה בחלוף כמעט 15 שנה.

למרבה הצער, אנשי "ידיעות אחרונות" לא יכולים ליישם כמעט דבר מ"כל אנשי הנשיא". אבל זה לא אומר שהסרט חסר תועלת במקרה של "ידיעות אחרונות". הסלוגן "עקוב אחר הכסף", שהפך לשורת המחץ של הסרט ולקלישאה עיתונאית, היה כה מוצלח כיוון שהוא המפתח שפתח את הכל. הוראות ההפעלה הללו הן שהבהירו לוודוורד וברנסטיין שאם אתה רוצה להבין למה אנשים עושים מה שהם עושים, אתה צריך לעקוב אחר הכסף. הוא שאמרתי, הסרט אינו חסר תועלת במקרה של "ידיעות אחרונות".

שיטת "ידיעות אחרונות", סדרת הכתבות המלאה