אם אתם נמנים על צופי ערוץ 12, 14 או i24News, כנראה שנחשפתם לאחרונה לקמפיינים בעד ונגד הצעת חוק השידורים שמקדם שר התקשורת שלמה קרעי. הערוץ הוותיק ממתג את הוויכוח כמלחמה על חופש העיתונות, בעוד הערוצים החדשים יותר, וקרעי עצמו, ממתגים זאת כמאבק לפתיחת השוק לתחרות ושבירת ההגמוניה ("של השמאל", מדגיש השר מהליכוד).
אבל הסחר-מכר מאחורי הקלעים, אליו ניתן היה להיחשף למשל בדיוני "ועדת התקשורת", מציע כי מאחורי המאבקים האלו מסתתרת אמת פשוטה בהרבה: זהו אינו מאבק אידאולוגי, אלא מאבק של נשרים העטים על הפגר בדמות העצמאות העיתונאית ומהימנות החדשות, כאשר בצד אחד עומדים הפוליטיקאים והטייקונים – ומהצד השני עומד הציבור הרחב.
כדי להבין את הסיפור, צריך לחזור רגע אחורה – אל המטרה המקורית והמוצדקת שלשמה נדרש שינוי בחוק. הרגולציה הקיימת, משמע החוקים שמסדירים את תחום התקשורת בישראל, נחקקה לפני 30 שנים ויותר (חוק התקשורת (בזק ושידורים) משנת 1982; וחוק הרשות השניה לטלויזיה ורדיו משנה 1990).
חוקים אלו נולדו בעידן טכנולוגי אחר ומיושן, כזה שהתייחס לשוק רק דרך התשתית הטכנולוגית שבאמצעותה השידורים מופצים – כבלים, לווין וברודקאסט (אנטנות) – ולא לקח בחשבון את התשתית האינטרנטית.
המצב הזה יצר בשנים האחרונות יצורי כלאיים אנומליים בשוק הפלטפורמות והערוצים. גופים שהגיעו לסלון של כולנו על גבי תשתית אינטרנטית – מה שמכונה בעגה המקצועית OTT (Over The Top) – נהנו מאקס-טריטוריה משפטית שבה כמעט הכל מותר.
כל החובות שחלו על שחקנים שפעלו במגרשים הישנים של הכבלים, הלווין והברודקאסט פשוט דילגו עליהם – הם לא היו מחויבים בהשקעה בהפקות מקור, לא הוכפפו לכללי אתיקה עיתונאית, לא נדרשו להקים חברת חדשות נפרדת, וזכו לפטור מוחלט מכללי בעלויות צולבות המגבילים אחזקה של מספר כלי תקשורת במקביל.
לכן, ועל כך אין עוררין, שוק השידורים היה זקוק נואשות לרפורמה מקיפה כדי ליישר את מגרש המשחקים הזה ולהחיל על כולם חובות באופן שוויוני. אלא שבמקום לעדכן את הרגולציה לעידן המודרני ולהחיל את חובות על שחקנים שפועלים על גבי תשתית האינטרנט, הרפורמה הנוכחית הלכה בכיוון ההפוך – ומורידה את השוק כולו למכנה המשותף הנמוך ביותר.
הצעת החוק מייבאת את הכאוס של ה-OTT אל כל מגרש השידורים הכללי, תוך ביטול כליל של הרגולציה שמטרתה להגן על הצופים.
היא מוחקת את מרבית ההגבלות על אחזקות צולבות, מה שיאפשר למפלצות תקשורת לבלוע עוד ועוד נתחי שוק; היא מבטלת את החובה להחזיק חברת חדשות נפרדת מהערוץ עצמו – גוף שנהנה עד כה מעצמאות תקציבית וניהולית שנועדה לצמצם את השפעת בעלי השליטה על התוכן; והיא מסירה את עול האתיקה העיתונאית המחייבת.
במילים אחרות, תחת המצג המזויף של "פתיחת השוק לתחרות והסרת חסמים", ולמרות קפיינים של משרד התקשורת לקידום הצעת החוק במסגרתם היה נראה כאילו כל אדם יוכל לפתוח ערוץ משלו בקלות – הרפורמה הזו מייצרת גן עדן לבעלי הון.
האירוניה הגדולה היא שמשרד התקשורת ידע זאת מראש. בדו"ח הערכות השפעות הרגולציה (RIA) – דו"ח מקצועי שהמשרד עצמו מחויב לפרסם על פי חוק כדי להצדיק את צעדיו ולהציג את החלופות שנשקלו – נכתב במפורש כי שוק החדשות נוטה לריכוזיות גבוהה ולהובלה על-ידי מספר מצומצם של שחקנים בעלי הון.
הדו"ח אף התריע כי שליטה כזו עלולה להוביל "להטיה שיטתית של השיח הציבורי לטובת אינטרסים צרים, כגון רצון בהשפעה פוליטית או קידום עסקיהם האחרים, ובכך מתחדד הפוטנציאל לניגודי עניינים ולפגיעה באובייקטיביות הסיקור".
הצעת החוק הממשלתית, בניגוד להבטחות על תחרות וערוץ לכל דורש, מממשת בדיוק את החשש הזה: מעתה, אותם בעלי הון יוכלו להקים ולרכוש עוד ועוד כלי תקשורת, ולהתערב ללא שום הגבלה בעבודה העיתונאית – להחליט איזה אייטם ייכנס למהדורה ואיזה ייגנז, איזה דיווח יקבל בולטות, איזה פוליטיקאי יזכה לחשיפה מחבקת ומי יחטוף תחקיר מכפיש.
עולה השאלה, אם כך, מדוע שערוצים מסוימים ינהלו קמפיינים נגד הצעת החוק? הרי זו עתידה להעניק לבעלי השליטה יותר כוח ויותר השפעה. התשובה לכך מתחלקת לשניים, מכיוון שבעצם יש שתי שאלות: ראשית, מי מרוויח יותר מהם – ואף על חשבונם; ועל מה בדיוק הם נלחמים?
באשר לשאלה הראשונה, גופים כמו ערוץ 14, ערוץ i24News וחברות הפלטפורמה הוותיקות הוט ויס, עומדים להיות המרוויחים הגדולים מהרפורמה.
הערוצים הנ"ל יקבלו פטור מחובות שיחולו על ערוצי המיינסטרים הגדולים, קרי קשת 12 ורשת 13, והפלטפורמות יוכלו להתחיל לשדר חדשות ולמכור זמן פרסום – ובכך לחדור לזירה שהייתה שמורה עד כה רק לערוצים. מנגד, קשת ורשת צפויות להיפגע מצמצום אפיקי הכנסה משמעותיים, לא רק ביטול הבלעדיות על מכירת פרסומות אלא גם, למשל, הרחבת החיוב למסירת תכנים לפלטפורמות.
אלא שהתגובה של הערוצים לפגיעה הזו בהכנסות מעידה שלא חופש העיתונות או האינטרס הציבורי עומדים לנגד עיניהם, שכן על-מנת למזער נזקים אלו מיהרו לדרוש בעצמן הקלות רגולטוריות ששוות עשרות מיליוני שקלים בשנה – אשר באות על חשבון השמירה על עצמאות מערכות החדשות.
מדובר, כמובן, בביטול חובת ההפרדה המבנית – מנגנון המאלץ את הערוצים להחזיק בחברת חדשות נפרדת ועצמאית. הפרדה זו מבטיחה לחברת החדשות תקציב קבוע, המוגן מפני לחצים מצד בעלי השליטה או המפרסמים, לצד שדרת ניהול עצמאית שאינה כפופה להנהלת הערוץ.
זהו המנגנון המרכזי שאמור לצמצם את ההשפעה של בעלי ההון, בכדי לשמור על עצמאות ומהימנות החדשות. לא מדובר במנגנון זול, הוא עולה לערוצים כ-80 מיליון שקלים בשנה.
לצד זאת, הערוצים גם דרשו ביטול ההגבלות על בעלויות צולבות, אשר מגבילות כאמור את בעלי השליטה מלהחזיק במספר כלי תקשורת שונים במקביל ובכך להפוך לגורם שמרכז כוח רב בתחום התקשורת והשידורים.
הטיעון שלהם נשמע לכאורה הגיוני – בשם השוויון: הרי אם שאר גופי התקשורת פטורים מאותם חובות, אין סיבה שיחולו רק עליהם. בפועל, המשמעות היא שערוצי המיינסטרים מבקשים להנציח את הכאוס בשוק ולהצטרף אליו כדי לשרוד.
זהו אינו מאבק בין מחנות פוליטיים, אלא קרב של טייקונים מכל הצדדים נגד האינטרס הציבורי, המכיר בכך שחדשות הן מוצר ציבורי חיוני הדורש הגנה מבנית מפני השפעה של אינטרסים צרים. הציבור עלול לאבד את המנגנונים המעטים שעוד שמרו על כך שלמערכות החדשות תהיה מידה של עצמאות ושהן יעבדו בשבילו ולא בשביל בעלי עניין.
בסופו של דבר, צריך לשאול שאלה פשוטה: אם תתרחש פרשת שחיתות שלטונית, אם תאגידי ענק ינצלו את כוחם כדי לפגוע בצרכנים חלשים, או אם תבוצע עוולה חברתית ממוסדת – מי יבטיח שהיא תיחשף? מי יבטיח שלא יפעילו לחצים על מנת לקבור כל פרסום? מי ידאג להעלות אותה לסדר היום, יעמוד מול הכוחות הכי גדולים במדינה ויפעיל לחץ על הרשויות לפעול?
התקשורת היא סעד של הציבור, ותפקידה הוא לבקר מוקדי כוח – שלטוניים ופרטיים כאחד. אם היא תהפוך לכלי שרת של אותם מוקדי כוח, אנחנו נפסיד – כולנו – אזרחים פשוטים מימין ומשמאל.
הצעת חוק השידורים ניסתה למכור הבטחות כמו הסרת חסמים, פתיחת השוק לתחרות והאשליה שכל אחד מאיתנו יוכל מחר בבוקר לפתוח ערוץ טלוויזיה. במקום זאת, בקרוב מאוד כבר לא יטרחו למכור לנו אפילו הבטחות ריקות – פשוט את מה שמשרת את בעלי ההון.
בעז אקרמן הוא לוביסט ציבורי בלובי 99