אף עיתונאי לא אוהב שקושרים את ידיו ומצמצמים את מרחב הפעולה שלו – אבל לפעמים, כדי להשיג סיפור או מרואיין נחשק, יש עיתונאים וגופי תקשורת שיסכימו לכרות עסקאות עם מושאי הסיקור ולהגביל ביודעין את מרחב החקירה שלהם. עבור עיתונאים אחרים, מדובר בטאבו: מבחינתם, פשוט לא עושים עסקאות. בין שני הקצוות הללו ישנה קשת של גישות ביניים, ולכל אחת יש נימוקים שראוי להקשיב להם לפני שמגבשים דעה.

המצב בשטח לא נקבע רק בהתאם לעמדה העקרונית של המערכת. המשבר הכלכלי המתמשך שפוקד את ענף התקשורת ועליית המדיה החברתית החלישו את כוח המיקוח של העיתונות. ובכל זאת, כפי שעולה מהתשובות שקיבלנו מעיתונאים, גם אם נאלצים להסכים לתנאים שפוגמים באיכות הסיקור – לפעמים, כשהרגל כבר בדלת, אפשר להטות בחזרה את כף המאזניים ולשנות את מאזן הכוחות.

"תושב"ע", פרויקט מיוחד של "העין השביעית" והאוניברסיטה הפתוחה, הוא ניסיון למפות את התורה שבעל-פה של מקצוע העיתונות. האמצעי: סדרה של ראיונות עם כתבים ועורכים שצברו ניסיון בתחום התחקירים ובסיקור חדשותי ומגזיני.

הפרק הראשון של "תושב"ע" עסק בעצות המקצועיות הטובות ביותר שקיבלו 24 משתתפי הפרויקט. הפרק השני עסק בפירוק ספינים. הפרק השלישי עסק בייצור סדר יום עצמאי. הפרק הרביעי עסק בהדלפות ובהגנה על מקורות. הפרק החמישי עסק בפיצוח מושאי סיקור. הפרק השישי עסק בדרכים לצליחת ראיונות מורכבים. הפרק השביעי עסק בהתחזות.

פרק זה, השמיני במספר, הוא הפרק האחרון בפרויקט. מפאת אורכו חילקנו אותו לשני חלקים, שהראשון מביניהם פורסם כאן בשבוע שעבר.

להיזהר מפיתוח תלות

שרון שפורר, עיתונאית באתר "המקום הכי חם בגיהנום": אני לא עושה עסקאות ולא נכנסת למערכת יחסים של תן וקח עם מקורות או מושאי סיקור. אני צופה בערוץ 12, ושם נגיד אם רוצים להשיג ראיון בלעדי חייבים להבטיח לא לשאול שאלות מסוימות – כי הם רוצים את הרייטינג, ולא אכפת להם מטובת הציבור. בעיני זה איום ונורא.

כשהתחלתי את חיי בעיתונות יצא לי שם של סקופרית. כשעברתי לתחקירים, איבדתי את הרצון, החשק והאהבה לסקופים. היו מקורות שהביאו לי מלא סקופים – וכשהם לא הביאו לי, פתאום היה לי קשה לכתוב. זאת מערכת יחסים של תן וקח, והיא קושרת אותך. זה טבע האדם, זה אנושי. אני לא רוצה להיות במערכת יחסים כזאת

כשהתחלתי את חיי בעיתונות יצא לי שם של סקופרית. כשעברתי לתחקירים, איבדתי את הרצון, החשק והאהבה לסקופים. פתאום הסקופ נראה לי פחות חשוב ומשמעותי. זה לא משנה מי פרסם ראשון מה. אני זוכרת שהיו מקורות שהביאו לי מלא סקופים – וכשהם לא הביאו לי, פתאום היה לי קשה לכתוב. זאת מערכת יחסים של תן וקח, והיא קושרת אותך. זה טבע האדם, זה אנושי. אני לא רוצה להיות במערכת יחסים כזאת.

לכתבים שמביאים המון סקופים, חלקם חשובים מאוד, יש בעיה לבקר המון גורמים. כל הכתבים המובילים בישראל הם אנשים שיש להם מקורות מאוד חזקים בפרקליטות או במשטרה, בין היתר. לי אין ולא היה מעולם מקור בפרקליטות או במשטרה. על פניו זה איום ונורא, איזו מין עיתונאית אני שאין לי מקורות בגופים האלה? זה נשמע כמו בדיחה, כי אני עיתונאית כבר 15 שנה. מצד שני – תודה לאל שאני לא כבולה לגופים האלה, ויודעת לייצר תחקירים בכוחות עצמי. אני לא מקבלת מהם חומרים, והם לא מנתבים אותי. אני לא חייבת דין וחשבון לאף אחד.

אני משלמת מחיר יקר. הרבה סיפורים שמגיעים אלי מגיעים ממקורות לא-בכירים. אחד היתרונות שלי כעיתונאית זה שיש לי חוש ריח, יכולת טובה מאוד לזהות סיפורים. למשטרה ולפרקליטות אני אגיע בישורת האחרונה, כדי לבקש תגובות או שיחות רקע. אבל המשטרה או הפרקליטות לא יניחו לי ארגז של חומרים בפתח הבית, ולא יעבירו לי פרוטוקול או הקלטה מחקירה של ביבי או ניר חפץ. זה המחיר.

להיזהר מעסקאות

אבנר הופשטיין, ראש דסק התחקירים באתר "זמן ישראל", מרצה לעיתונות וחבר ועד בעמותת "העין השביעית": מעסקאות צריך מאוד להיזהר. הן לגיטימיות רק עד גבול מסוים: אם למשל מקיימים עם שר הביטחון ראיון על נושאים בטחוניים חשובים והשר מבקש לא לדבר על עניין אישי שלו – ולא מדובר על מרכז הראיון – הייתי שוקל להיענות.

גם הסכמה לדבר אוף רקורד היא עסקה. אני לא אוכל לעשות תחקירים אם אנשים לא ידברו איתי אוף רקורד. כשאתה חושף דברים רגישים, אתה צריך להסכים לדברים מסוימים מול אנשים מסוימים

העיתונאי צריך להחליט מה הקווים האדומים שלו, וצריך להיות מוכן לשלם את המחיר – שהראיון יבוטל. יש אנשים שדורשים שתרשום להם על נייר שלא תחשוף דבר מה – לפעמים זה לא לגיטימי. לגיטימי מצד מרואיין לתת ראיון ולבקש שהוא לא יתפרסם עד מועד מסוים. אגב, גם הסכמה לדבר אוף רקורד היא עסקה. אני לא אוכל לעשות תחקירים אם אנשים לא ידברו איתי אוף רקורד.

כשאתה חושף דברים רגישים, אתה צריך להסכים לדברים מסוימים מול אנשים מסוימים. לא הייתי מגיע להסכמות שפוגעות בחוק, שנוגדות את האתיקה שלי – אבל מותר לי לעשות הסכמות שנראות לי סבירות מבחינה אתית, ומקדמות את הסיפור ואותי כעיתונאי, למשל שאעדכן את המקור לגבי הכתבה, שאקריא לו את ציטוטיו לפני הפרסום או שאמנע מלהזכיר את שמו בפני אחרים.

להתחשב בקורבנות, לא בבעלי הכוח

הגר שיזף, כתבת שטחים, "הארץ": יש נושאים ומקרים שבהם רצוי ללכת על ההגבלות של המרואיין – למשל, קורבן אונס, שהסכימה להתראיין רק בתנאי שלא יבקשו ממנה תיאורים גרפיים מדי, או ישאלו אותה איך הגיבה המשפחה שלה. לעומת זאת, כשהמרואיין הוא בעל כוח – זה בלתי סביר שהוא יסמן את גבולות הגזרה מראש.

אנשים לא צריכים לקבל את השאלות מראש, אלא אם כן אני מבקשת נתונים כלשהם שאני לא מצפה ממרואיין לזכור בעל פה. רוב המרואיינים שיבקשו את השאלות מראש הם אנשים בעמדות כוח שמעוניינים לעצב את השיח, ואני בתור עיתונאית צריכה להתנגד לזה.

לשמור על ממד ההפתעה

ד"ר יהודה יפרח, עיתונאי חוקר והפרשן המשפטי של "מקור ראשון": הגישה שלי היא שאין תנאים ואין כלום – אלא אם כן יש הצדקה אישית ספציפית, עניין משפחתי או רפואי, משהו מתחום צנעת הפרט, שאולי גם לא ממש קשור לנושא הראיון. יכולים להיות מקרים נדירים שבהם עיתונאי יסכים לא לשאול משהו – אבל בגדול לא צריכים להיות תנאים כאלה. השאלה צריכה להישאל, והמרואיין יכול לבחור לא לענות עליה.

לפעמים יש ראיונות חגיגיים שהם לא במסגרת הדיווח החדשותי העמוק, למשל ביום העצמאות, ואתה אומר לעצמך, "עכשיו אני לא במוד של תחקיר, אני במוד חגיגי"

לפעמים יש ראיונות חגיגיים שהם לא במסגרת הדיווח החדשותי העמוק, למשל ביום העצמאות, ואתה אומר לעצמך, "עכשיו אני לא במוד של תחקיר, אני במוד חגיגי".

כעיקרון, לא צריך לאפשר למרואיין לפסול מראיין מתוך כלי תקשורת מסוים ולבחור עיתונאי אחר במקומו. זה משהו שקורה הרבה פעמים, ולדעתי לכלי תקשורת אסור לקבל את זה. אני מתנגד גם למצב שבו שולחים למרואיין מראש את השאלות לאישור, כי התוצאה היא שהראיון הופך ליח"צ. אני בדרך כלל לא מעביר את השאלות מראש. חשוב לשמור על ממד ההפתעה, שיוצר ספונטניות – והספונטניות חשובה בשביל הכנוּת.

ברגע שאתה נותן את השאלות למרואיין, הוא מעביר אותן ליחצן או למי שאחראי על פעילות התקשורת שלו – ואז הוא זה שעונה עליהן, והעיתונאי מקבל דף מסרים. חומר לעוס ומכובס. אני רוצה להגיש לקוראים שלי שיחה אותנטית עם תגובות אמיתיות שניתנו בזמן אמת, לא משהו שעבר עיבוד אצל יועצי תקשורת.

ברגע שאתה נותן את השאלות למרואיין, הוא מעביר אותן ליחצן או לאחראי על פעילות התקשורת שלו – ואז הוא זה שעונה עליהן, והעיתונאי מקבל דף מסרים. חומר לעוס ומכובס. אני רוצה להגיש לקוראים שלי שיחה אותנטית

באופן כללי, גם לא מעבירים למרואיין את חומר הגלם. מתי אני כן נותן? למשל, אם אני מראיין בעל מקצוע או מומחה בתחום מסוים – במקרה שלי, למשל, פרופסור למשפטים. אם אני לא בטוח שדייקתי, אני יכול להעביר לו את הקטע שלו כדי שיבדוק אותו. אם התפקיד שלו בכתבה הוא להיות על תקן מומחה, והוא נותן לי חומר מקצועי – אני צריך לוודא שהחומר נאמן למקור ושהבנתי נכון.

כשיטה, האם לתת למרואיין לאשר כתבה – התשובה היא לא. אבל קרה לי לא פעם שכתבתי תחקיר, וביקשתי מהאדם שעמד במרכזו להיפגש לפגישת רקע, כדי שיענה לי לעומק, והוא לא היה מוכן ושלח לי תגובה לקונית. אחרי שסיימתי את התחקיר, קרה ששלחתי לו אותו יום לפני הפרסום, והבהרתי שזה התחקיר ושהוא לא ישתנה – כדי שיגיב לעומק.

לא לקבל הכתבות

בר שם-אור, כתב "הצינור", ערוץ 13: אף אחד מעולם לא הכתיב לי מה לשאול. זה עקרוני אצלי. במקרים טרגיים אני מפעיל שיקול דעת, ומתוך אמפתיה יכול לוותר על שאלה שתפגע או תחדור לעומק הבשר החי. אבל בשאר המקרים – אם מרואיין לא רוצה לענות לך, הוא יכול להגיד את זה מול המצלמה. זו גם סוג של תשובה, והיא גם משדרת איזשהו וייב לצופים.

פשרות פוגעות באותנטיות

עמרי אסנהיים, עיתונאי חוקר, עמית בתוכנית העיתונות JSK באוניברסיטת סטנפורד: כמעט כל סוג של תנאים מוקדמים הוא אסור בעיני. גם כשמדובר בראיון מבוקש מאוד – אין מה לדבר על תשלום, פסילה של שאלות מראש או העברה מראש של השאלות למרואיין. הפרקטיקות האלה תמיד מזיקות – גם למראיין וגם למרואיין. הן פוגעות באותנטיות של הראיון ושל התשובות, וגם בטוהר שלו. ראיון עיתונאי צריך להיות סיטואציה שבה המרואיין שומע את השאלות בפעם הראשונה.

ראיון עיתונאי צריך להיות סיטואציה שבה המרואיין שומע את השאלות בפעם הראשונה. זה כמו שאנחנו לא מאפשרים לאדם להיכנס לחדר העריכה בזמן העבודה, גם אם הוא יתחייב לא להתערב או להפריע

זה כמו שאנחנו לא מאפשרים לאדם להיכנס לחדר העריכה בזמן העבודה, גם אם הוא יתחייב לא להתערב או להפריע. כשאנחנו מבשלים – אני מדבר על בישול זך וטהור, לא על "בישול קלטות" או "בישול מסמכים" חלילה – אנחנו צריכים להיות לחלוטין מנותקים ומקצועיים.

מרואיין שיבקש בכל לשון של בקשה לא לשאול על דודתו החורגת ועל יחסיה עם בעלה הבוגדני – דבר שהוא צנעת הפרט ושלא צריך לעניין אותי ולא קשור לנושאי הראיון – אני יכול להגיד "אוקיי, לא אשאל על זה". לפעמים, אם אני רואה שהמרואיין מאוד מתוח ושזה יפגע בראיון, אני יכול להגיד לו: "תשמע, אני אתחיל את הראיון בשתיים-שלוש שאלה כאלה". אבל רק כדי להפיג את המתח.

אם מרואיין רוצה שחבר או קרוב משפחה יהיה נוכח בזמן הראיון, לעתים רחוקות ובמקרים חריגים, בהתייעצות עם העורך, אני מאפשר את זה. אם המרואיין עלול להפליל את עצמו, והוא מאוד-מאוד מבוקש על-ידי רשויות אכיפת החוק ומתעקש שעורך-הדין שלו יהיה נוכח – ב-95% מהפעמים אנחנו נוטים לסרב, ולפעמים הראיון נופל על זה. אם זה עניין של חיים ומוות, אולי באופן חריג מאוד נאפשר את זה.

הדבר הכי מרחיק לכת שאעשה זה לתת איזשהו אאוטליין על הנושאים שעליהם אנחנו רוצים לדבר. אבל גם זה דבר נדיר. אפשר להבטיח להיות הוגן. אם יש דבר קטן שהמרואיין אמר והוא מתחרט עליו קשות, וחושב שפוגע בו – אחרי הראיון אפשר לדבר על זה. בלי התחייבות, אבל אפשר לדבר.

להקפיד על שקיפות

רן רזניק, כתב בכיר ופרשן בריאות, "ישראל היום": ככלל, לא נכון להעביר מראש שאלות לאישור. העיתונאי או המערכת יכולים לבחון כל מקרה לגופו, לחשוב אם יש מידע חדש ומעניין שבשבילו מוצדק לקבל תנאים או התניות. אם הנושא הוא אפליית חולי האיידס בבתי-החולים, והמנהל מוכן לענות על שאלות בנושא – אבל לא על כל השאלות – בסדר.

אני, מצדי, יכול להגיד לקוראים שיש נושאים שעליהם המנהל לא רצה לדבר, למרות שבדינמיקה בין תקשורת למושאי סיקור, לרוב לא מקובל לחשוף בפני הקורא את התנאים שהוסכמו מאחורי הקלעים. אני חושב שיותר הוגן לפרסם את ההסכמות האלה, למרות שעוד לא עמדתי במבחן. את המידע אפשר להשלים ממקור אחר.

אפשר לשלוח ציטוטים

הדס מגן, כתבת מגזין במוסף "G" של "גלובס": יש מקרים שבהם אפשר לבוא לקראת המרואיין, בטח אם זה מישהו שיש לך יחסים מקצועיים איתו, אבל אי-אפשר לעשות עסקאות שמביישות אותך ואת המקצוע – למשל, להראות כתבה לפני הפרסום, לתת מראש את השאלות או להימנע מלשאול שאלה על אלמנט דומיננטי בחייו של אותו אדם.

המטרה, במקרה של העברת ציטוטים, היא לא לאפשר להם מקצה שיפורים, למרות שבמקרים מסוימים אני עשויה לבוא לקראת המרואיין. אם הדברים אכן נאמרו, ויש להם חשיבות ציבורית – לא נוותר עליהם

סתם דוגמה: אדם שהיה מעורב באיזושהי פרשה פלילית, בטח ובטח אם הוא הורשע, אבל היום ממשיך בעסקיו ודורש כתנאי לראיון שלא תוצג אף שאלה על החקירה הפלילית. זו לא דרישה שאפשר להסכים לה. אבל זה תלוי גם באופי הפרשה הפלילית, איך היא הסתיימה, ועד כמה יש לה חשיבות ציבורית.

הדבר היחיד שאני כן מסכימה זה לשלוח למרואיין את הציטוטים שלו. כי הרבה פעמים מרואיינים עשויים להגיד דברים שיוּצאו מהקשרם, או נמצאים במצב רגיש. נגיד, אם הם נמצאים בהליך פלילי או סיימו הליך פלילי ולא רוצים לדרבן את הפרקליטות. במקרים כאלה אני מסכימה להעביר את הציטוטים – רק את הציטוטים, כן? – ואת הנושא שאליו הם התייחסו.

המטרה, במקרה של העברת ציטוטים, היא לא לאפשר להם מקצה שיפורים, למרות שבמקרים מסוימים אני עשויה לבוא לקראת המרואיין. אם הדברים אכן נאמרו, ויש להם חשיבות ציבורית – לא נוותר עליהם. אלא אם כן אני יודעת שהאמירה המסוימת הזאת תהרוס את חייו של המרואיין ותביא עליו גיהנום. אני לא אגרום לכך שבגלל ראיון חיים של אדם יתהפכו עליו.

אם עיתונאי הבטיח להימנע משאלות מסוימות, הוא חייב לעמוד בזה. יחד עם זאת, אני חושבת שהעיתונאי חייב – אם נוצרה דינמיקה טובה בראיון, ואם לשאלה יש חשיבות – לנסות לשכנע את המרואיין בכל זאת לענות עליה. זאת אומרת, לא להרים ידיים מראש. לנסות להפעיל כושר שכנוע ולהתמקח איתו

אם עיתונאי הבטיח להימנע משאלות מסוימות, הוא חייב לעמוד בזה. יחד עם זאת, אני חושבת שהעיתונאי חייב – אם נוצרה דינמיקה טובה בראיון, ואם לשאלה יש חשיבות – לנסות לשכנע את המרואיין בכל זאת לענות עליה. זאת אומרת, לא להרים ידיים מראש. לנסות להפעיל את כושר השכנוע שלך, לנצל את העובדה שהמרואיין יושב מולך פנים אל מול פנים, שהוא סומך עליך ונפתח בפניך, כדי להגיד לו: "תשמע, בוא בכל זאת תענה לי על השאלה הזאת". לנסות להתמקח איתו. להיכנס לסוג של משא-ומתן שיוביל לכך שבכל זאת יהיה מענה לשאלה. אפילו אם זה לא בדיוק המענה שהיית רוצה.

אם לא היתה התחייבות מראש, והמרואיין בכל זאת מסרב להשיב, יש מקרים שבהם אני אומרת: "תשמע, אני חייבת לשאול את השאלה הזאת, מכיוון שאחרת אני איראה כמו אידיוטית. זאת שאלה מתבקשת". אם הוא עדיין לא רוצה לענות, אני אומרת: "אוקיי, מצדי תגיד 'אין תגובה' או 'אני לא מוכן להתייחס לזה', אבל אי-אפשר להשאיר את השאלה המסוימת הזאת מחוץ לראיון, כי אני יוצאת מטומטמת".

אפשר לנהל שיחה מקדימה

גלי גינת, כתבת תחקירים בתוכנית "זמן אמת", כאן 11: אני משתדלת לא לעשות הסכמים. אבל יש מרואיינים שמציבים דרישות, ואם זה לא פוגע בסיפור – אני מוכנה לשמוע. אם מרואיין יגיד לי שהוא לא מוכן לדבר על אל"ף, בי"ת וגימ"ל – אז יכול להיות שאת אל"ף ובי"ת הוא לא יקבל, אבל אם גימ"ל זה נושא לא כל-כך חשוב או רלבנטי, אני לא אתעקש. אבל רוב ההתניות לא מתקבלות.

בראיונות, אם המרואיין הוא אדם שאתה עובד איתו כבר הרבה זמן והוא מגיע מרצון כדי לשפוך הכל – אין סיבה שלא תהיה שיחה מקדימה על הכיוון, ראשי פרקים וכו'. ויש, להבדיל, ראיונות שבהם אתה מגיע עם שאלות מאוד חדות, מדויקות ונוקבות. במקרה הזה אתה כמובן לא תשלח אותן מראש.

להתמקד ברווח לציבור

ליאת בר-סתו, עורכת וכתבת באתר mako: אם מדברים על ביבי – אז לא, לא לגיטימי שראש ממשלה יגיד "לא מקובל שתשאלו אותי על X-Y-Z". יש מרואיינים שהחשיבות שיגיעו לציבור מספיק גדולה כדי לנהל איזה משא-ומתן לפני הראיון – אבל זה תלוי מרואיין והקשר.

הראיונות כיום מנוהלים יותר על-ידי יועצי תקשורת מאשר על-ידי עיתונאים – וכנראה לא נחזור מזה אחורה. זה כנראה רק ילך ויחמיר. במיוחד כשיש את הרשתות החברתיות וכל פוליטיקאי ואיש ציבור יכול להוציא בעצמו החוצה את מה שהוא רוצה להעביר

הראיונות כיום מנוהלים יותר על-ידי יועצי תקשורת מאשר על-ידי עיתונאים – וכנראה לא נחזור מזה אחורה. זה כנראה רק ילך ויחמיר, במיוחד כשיש את הרשתות החברתיות וכל פוליטיקאי ואיש ציבור יכול להוציא בעצמו החוצה את מה שהוא רוצה להעביר. הם פחות תלויים בתקשורת מבעבר – ולכן לפעמים אני חושבת שעדיף לוותר על ראיונות עם בכירים כאלה. בשביל מה אני צריכה ראיון עם ביבי, ברק או גנץ אם בסוף אני מהדהדת את המסרים שהם מעבירים גם ככה ברשתות החברתיות?

בסופו של דבר אנחנו עובדים בשביל הציבור, ולא בשביל עצמנו. הכל צריך לעמוד במבחן הרווח לציבור. האם הציבור ירוויח מזה שאני אצנזר את עצמי בראיון, והוא ייצא מעוקר ובלי שיניים? כלי התקשורת אולי ירוויח ראיון שער עם פוליטיקאי בכיר – אבל את הציבור זה לא בהכרח ישרת. וזה מה שצריך לעמוד תמיד לנגד עינינו.

לשכלל את כושר השכנוע

יפעת גליק, כתבת תחקירים בתאגיד השידור הציבורי: על-פי רוב, לא מקובלות עלי עסקאות עם מרואיינים – אני אעדיף לא לראיין מאשר לראיין תחת הכְתבה. אלא שלפעמים, גם כשמרואיין אומר שהוא לא רוצה לדבר על משהו – תוך כדי הראיון נוצרת דינמיקה שבמסגרתה הוא יסכים לענות על שאלות, או שהוא אפילו מוצא את עצמו מדבר על הנושא מיוזמתו.

בשעתו ריאיינתי את ישראל זינגר, שהיה ראש עיריית רמת-גן. הוא לא כל-כך רצה לדבר על החקירה שלו, והקפיד להתחמק מהסוגיה. בשלב מסוים עצרתי את המצלמה, ואמרתי לו בכנות שאם לא אשאל אותו על נושאים שהוא מעדיף לא לדבר עליהם – זאת לא עיתונות. נוצרה בינינו פתיחות, הוא כנראה העריך את הכנות – ושינה את דעתו.

מתי אפשר להפר הבטחה

תומר אביטל, עיתונאי במיזם העיתונות העצמאי "שקוף": ראיון צריך להיות קודם כל בעל ערך. זה בסדר שהוא יתרכז בתחום שהוגדר מראש – אבל אין מקום לאסור על שאלות ספציפיות שיש להן ערך ציבורי. אם למרואיין נמאס כבר לחזור להתבטאות כלשהי שהוא כבר התנצל עליה, יכול להיות שבאמת אין טעם להעלות את זה שוב רק בשביל הרייטינג.

במקרי קיצון, אפשר להפר הבטחה שניתנה מראש למרואיין. למשל, אם אתה מנסה לברר סוגיה מסוימת והדרך היחידה לאמת אותה או לקבל עליה תגובה היא דרך מרואיין חמקמק שלא מסכים לדבר עליה

לפני הבחירות האחרונות ריאיינו ח"כים ואמרנו להם מראש שאנחנו הולכים לדבר איתם על טוהר מידות, שקיפות וכיוצא בזה. אמרנו להם רק מה הנושאים. אחרי זה, כשהם הגיעו לראיון, הם הבחינו שאחת השאלות בנושא השקיפות היא "האם תפרסם את היומן שלך" ודברים כאלה. זה נראה לי בסדר לדבר מראש על הסוגיות – אבל לא לרדת לרזולוציה של שאלות, כי אז, למעט מקרים יוצאי דופן, אתה הופך מעיתונאי ליחצן.

במקרי קיצון, אפשר גם להפר הבטחה שניתנה מראש למרואיין. למשל, אם אתה מנסה לברר סוגיה מסוימת והדרך היחידה לאמת אותה או לקבל עליה תגובה היא דרך מרואיין חמקמק שלא מסכים לדבר עליה. אם מדובר בסוגיה בעלת חשיבות ציבורית אדירה – זאת יכולה להיות סיבה טובה להעלות נושא למרות שמראש סוכם לא להזכיר אותו.

* * *

מרינה פובולוצקי ויונתן עלי הם סטודנטים לתואר ראשון בתקשורת באוניברסיטה הפתוחה. פרויקט "תושב"ע" מתפרסם במסגרת תוכנית התמחות משותפת של האוניברסיטה ואתר "העין השביעית". עריכה והפקה: איתמר ב"ז